הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע לפי סע' 499 (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ושוד בנסיבות מחמירות לפי סע' 402 (ב) לחוק העונשין.
בתאריך 10.1.12 בשעה 02.30 הלכה המתלוננת ברחוב רוטשילד בת"א לכיוון ביתה, לאחר סיום יום עבודתה. אותה עת היה הנאשם יחד עם אדם אחר שזהותו לא ידועה, בקרבת מקום, וכאשר חלפה המתלוננת על פניהם של הנאשם והאחר, קשרו השניים קשר לשדוד את המתלוננת.
לאחר שהמתלוננת חלפה על פניהם, החלו הנאשם והאחר לרוץ לכיוונה, וכאשר הסתובבה אליהם, תקפו אותה בכך שהאדם האחר החזיק בתיק שבו החזיקה המתלוננת, ותלש אותו בחוזקה מאחיזתה, ואילו הנאשם אחז במכשיר האייפון שהיה בידי המתלוננת, וניסה לחטוף אותו ממנה.
לאור התנגדותה של המתלוננת וצעקותיה, דחף הנאשם את המתלוננת ארצה, והיכה אותה בפניה במכת אגרוף, אולם היא המשיכה לזעוק ואז נמלט הנאשם ללא האייפון.
הנאשם ושותפו התחלקו בתכולת התיק שגנבו מהמתלוננת, ונטלו משם משקפי שמש, אזניות לאייפון, 320 ש"ח, וחבילת סיגריות.
כתוצאה מתקיפתה ע"י הנאשם, נגרמו למתלוננת חבלות בלחי ימין.
הנאשם הכחיש את מעורבותו בביצוע השוד, טען שנעצר ע"י המשטרה בדרכו הביתה וכלל לא היה מעורב במעשה, אולם כפי שמפורט בהכרעת הדין, נקבע כי הנאשם הוא זה שעליו הצביעה המתלוננת כאחד מהשודדים, כזה שניסה לחטוף ממנה את האייפון, הפילה לארץ וחבט בפניה עם אגרופו.
בביהמ"ש הוגשה הצהרת נפגעת עבירה ובה פירטה המתלוננת כי עיקר פגיעתה היא דווקא נפשית ולא גופנית, ובעקבות הארוע, החלה לחוש חוסר בטחון ומאז היא מסתובבת ברחוב עם מיכל גז מדמיע, חוששת ללכת לבדה בערב ובלילה וכאשר נאלצת ללכת בשעות מאוחרות, היא נמנעת מללכת ברגל ונוסעת במוניות דבר שגורם לה להוצאות גבוהות יחסית.
בכל פעם שהיא רואה זוג אזרחים זרים חולפים על פניה, היא עוברת לצד השני של הרחוב, ואפילו במקום עבודתה היא מתחילה לחשוש מהעובדים הזרים הנמצאים שם.
הנאשם הוא אזרח אריתראה וקיבל אשרת שהייה בישראל מכח אמנת ההגנה על פליטים. למרות שהאישור שבידיו אינו מאפשר לו לעבוד בישראל, הוא מצא מקום עבודה, ולכן אין לומר שביצוע השוד נבע ממצוקה כלכלית.
בעבר, נתקל ביהמ"ש במקרים בודדים של מעשי שוד או אלימות ע"י עובדים זרים פליטים או מהגרי עבודה, אולם בשנה האחרונה התגברה התופעה עד מאוד, ואין לך שבוע שבו אינו מתקיים דיון שבו מעורב אזרח זר במעשה אלימות או במעשה שוד.
כפי שעולה מהצהרת המתלוננת, והדברים ברורים גם ללא הצהרתה, רחובות הערים הפכו לבלתי בטוחים, אזרחים שלווים חוששים לצאת מבתיהם מחשש לאלימות, ויש צורך להעביר מסר חד משמעי כי ביהמ"ש לא יתן ידו למצב שבו אנשים חוששים לצאת מביתם וללכת ברחובות העיר בתום יום עבודה או לצורך בילוי.
ביהמ"ש צריך להזהיר את עצמו שלא להיגרר אחר הארועים החמורים שהתרחשו בתקופה האחרונה, ולא לעשות הכללות בענין מהגרים ופליטים.
מדינת ישראל נותנת מקלט לאנשים נרדפים, אולם על אנשים אלה להבין שכנגד הזכות שניתנה להם להכנס למדינה ולשהות בה, מוטלת עליהם חובה לכבד את חוקי המדינה, ולא להיות מעורבים במעשים אלימים.
בית המשפט הינו אחד הגורמים של רשויות המדינה שתפקידם להעניק בטחון לאזרחים, והוא החולייה האחרונה בשרשרת, לאחר שהמשטרה אמורה לשמש הרתעה ומניעה כמו גם רשות חקירה שתחקור את הארועים ותעביר את ממצאי החקירה לפרקליטות, התביעה מגישה כתבי אישום וביהמ"ש כחוליה האחרונה בשרשרת, חייב להושיט את ידו במסגרת הגנת הציבור מצד אחד, והרתעה מפני ביצוע מעשים דומים מצד שני.
מדיניות הענישה הוחמרה לאחרונה בעקבות ריבוי המעשים כמו זה שנדון בתיק זה, וכך בת.פ. 18537-03-11 ביהמ"ש המחוזי בת"א, גזר עונש של 50 חודשי מאסר על שניים שהורשעו בעבירת שוד, ביהמ"ש המחוזי מרכז גזר בת.פ. 34958-02-11 עונש של 42 חודשי מאסר ולאחרונה גזר ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 25929-10-11 עונש של 42 חודשי מאסר, בגין עבירת שוד, תוך ציון שרמת הענישה הראויה נעה בין 3 ל- 4 שנות מאסר בפועל.
לאור ריבוי המקרים, והצורך להרתיע את ציבור האזרחים הזרים השוהים בישראל, נראה כי יש להעלות את טווח הענישה, ולהעמידה בין 3 ל- 6 שנות מאסר.
בתוך טווח הענישה ייגזר עונש על פי חומרת העבירה, ועל פי התוצאות שנגרמו.
בענייננו חלקו של הנאשם הינו מרכזי, והשוד בוצע תוך כדי אלימות כנגד אשה לרבות הפלתה לארץ ומתן מכת אגרוף בפניה.