אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בעניין פירוק שיתוף בבית המגורים

פס"ד בעניין פירוק שיתוף בבית המגורים

תאריך פרסום : 28/05/2023 | גרסת הדפסה

רמ"ש
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
61301-02-23
30/03/2023
בפני סגן הנשיא השופט:
שאול שוחט

- נגד -
מבקש:
אלמוני
עו"ד רות דיין וולפנר
משיב:
פלוני
עו"ד עמרי דרור ואח'
פסק דין
 

 

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט יהורם שקד, בתמ"ש 58316-11-22), מיום 19.2.23, במסגרתה הורה על פירוק שיתוף בבית המגורים המשותף לצדדים (להלן: הנכס).

 

העובדות הצריכות לעניין

 

המבקש והמשיב הם אחים. הנכס נשוא ההליך הוא בית אותו רכשו הוריהם בשנת 2006 אשר נרשם על שם הוריהם בחלקים שווים ביניהם. אמם המנוחה של הצדדים (להלן: "האם" או "המנוחה") נפטרה בשנת 2022 כשהיא מותירה אחריה צוואה לפיה המבקש יורש את מלוא עיזבונה. מכוח צוואה זו זכה המבקש בזכויותיה בנכס (מחצית).

 

לאחר פטירת האם המנוחה ובשים לב להוראות צוואתה, העביר אביהם של הצדדים (להלן: האב) את זכויותיו בנכס (מחצית) למשיב במתנה.

 

בנכס מתגורר המבקש והוא עושה בו שימוש בלעדי.

 

ביום 27.11.22, לאחר העברת הזכויות מהאב למשיב, עתר המשיב לפני ביהמ"ש קמא בתביעה לפירוק השיתוף בנכס בהתאם לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ( תמ"ש 88316-11-22).

 

ביום 13.2.23 הגיש המבקש נגד אביו תביעה לקביעת היקף עזבון האם ולפס"ד הצהרתי לפיו האם המנוחה זכאית למחצית מכלל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים עם האב מכוח הלכת השיתוף וכי למבקש, כיורשה, הזכות לבוא בנעליה (תמ"ש 27829-02-23. להלן: התביעה להיקף עיזבון). במסגרת התביעה להיקף העיזבון עתר המבקש למתן סעד זמני לאיסור עשיית דיספוזיציה בנכסים הרשומים על שם האב, לרבות בחלקו של האב בנכס, אשר טרם נרשם ע"ש המשיב משום שלדברי המשיב המבקש מסרב לאפשר כניסתו של מודד לנכס לשם עריכת מדידה וסיום הרישום. בהחלטה מיום 13.2.23 דחתה רשמת ביהמ"ש קמא את בקשת המבקש לאיסור דיספוזיציה בכל הנוגע לנכס זה . יצוין כי ביחס לזכויות אחרות הרשומות על שם האב נתנה כב' הרשמת צווים האוסרים על האב לעשות דיספוזיציה במחצית הזכויות שעל שמו.

 

ביום 15.2.2023 קיים ביהמ"ש קמא קדם משפט בתביעת המשיב לפירוק השיתוף. במסגרת הדיון ניסה ביהמ"ש קמא לברר עם המבקש את טענות ההגנה שלו מפני התביעה לפירוק השיתוף. ביום 19.2.23 נתן ביהמ"ש קמא החלטתו במסגרתה קבע כי לאחר ששמע את דברי ב"כ המבקש בדיון ביום 15.2.23 ובחן את כתב הגנתו , לא מצא כי למבקש כל טענת הגנה מבוררת כלפי התביעה, לא כל שכן, כזו שיש בה כדי למנוע או לעכב את פירוק השיתוף. ביהמ"ש קמא נימק את החלטתו בנימוקים הבאים:

"

 

  1. סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 קובע כי: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". בהתאמה, קובע סעיף 10 (א) לחוק המיטלטלין כי: "כל שותף זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף". הוראות החוק הנ"ל הינם ביטוי מובהק של המחוקק כי יש להביא יחסי שיתוף לקיצם בדרישה של שותף אחד בלבד. שיקול הדעת של בית המשפט בעניין הינו מצומצם ביותר, אם בכלל, כדבריו של בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א) 115/89 הלוי נ' הלוי (נבו, 4.4.1993), לאמור: "לבית המשפט אין שיקול דעת בתביעה לפירוק שיתוף, הזכות לפירוק נתונה לאחד השותפים כזכות מהותית".

     

  2. הזכות לדרוש את פירוק השיתוף הינה זכות יסוד העומדת לשותפים בכל עת, כדברי בית המשפט העליון בע"א 319/74 רובינשטיין נ' פיין, פד"י ל(1) 454: "... זה נובע ברורות מהוראת היסוד שבסעיף 37 (א) של חוק המקרקעין...  "בכל עת" נאמר, ולא בעת ששותפיו יסכימו לפירוק, יהיו הטעמים אשר יהיו... המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים... אלא שפירוק השיתוף מעודד בדרך כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין...". בית המשפט העליון ממשיך ומביע פליאה על הניסיון למנוע את פירוק השיתוף לאמור: "לשון החוק כה ברורה שאני מתקשה להאריך את הדיבור על ההשגות השונות שהועלו בשתי ההחלטות שבערעור ובטענותיהם של המשיבים לפנינו...". הלכה זו צוטטה בפסקי דין רבים לאחר מכן, כגון: ע"א 1849/91 פרידמן נ' פנחס, פד"י מז(5) 588; רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פד"י נב (4) 625, 632.

     

  3. בשים לב להתנהלות הצדדים במהלך השנים, לרבות בנתק שהיה ביניהם (אין חולק שמשנת 2012 אין האב והאם התגוררו יחדיו) אני סבור כי יש להורות על פירוק השיתוף מיידית. ברע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פד"י נה (5) 856) סיכם בית המשפט העליון את העיקרון לפיו יש להורות על פירוק לאלתר וללא דיחוי, לאמור: "דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות. במצב כזה טוב יעשה בית המשפט אם יורה לפרק את השיתוף ללא עיכובים נוספים מלבד אלה הנקובים בסעיף 40א לחוק המקרקעין" (שם, עמ' 863).

     

  4. במקרה דנן, לא כל שכן לנוכח אופי טענות הנתבע, אני סבור כי הנתבע חותר להימשכות הליכים כאשר כל אותה העת הוא יוסיף להתגורר בנכס באין מפריע. אמנם, יש וראוי לעיתים לעכב את פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג על-מנת להסדיר את הסכסוך ביניהם באופן כולל, עם זאת הובהר והודגש כי בנסיבות המתאימות - למשל כאשר ההתדיינות עלולה להיות מורכבת וארוכה - לא יהסס בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בשלב מקדמי של הדיון, כפי שנקבע בענין בראל הנ"ל: "...דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות. במצב שכזה טוב יעשה בית-המשפט אם יורה לפרק את השיתוף ללא עיכובים נוספים מלבד אלה הנקובים בסעיף 40א לחוק המקרקעין. דיון מורכב שצפוי להימשך זמן רב יכול שיהווה שיקול המתנגד לעיכוב פירוק השיתוף בדירת המגורים.... לפעמים יכול פירוק שיתוף מהיר יחסית בדירת המגורים להסיר "...אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת..."... לכן גם כשקיימת יכולת לבית-המשפט לענייני משפחה לעכב פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני-זוג, יהיו מקרים שבהם פירוק שיתוף מהיר יהיה ראוי".

     

    ובדומה נקבע בע"מ 8873/06 פלוני נ' פלוני (נבו, 7.6.2007) כי: "המציאות גם מעידה כי במקרים רבים "דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות"... - גם כאן, נאותות הפגיעה היא עניין לבית המשפט לענות בו, בגדרי השכל הישר, הסבירות ועל כולנה ההגינות. בבואו לבחון את סבירות השעייתה של הזכות הקניינית, על בית המשפט להתחשב בשורה של משתנים, לרבות הסיכוי להגיע להסדר כולל בתוך זמן סביר; השפעת מימושן של הזכויות הקנייניות על הסיכוי האמור (לטוב או למוטב); הנזק העלול להיגרם למי מבני הזוג כתוצאה מהעיכוב; השלכות העיכוב על צדדים שלישיים, ושיקולים נוספים לפי הנסיבות הספציפיות" (ר' והשווה גם: בע"מ 1334/12 פלוני נ' פלונית (נבו, 27.8.2012)). 

     

  5. עתירתו של הנתבע לעכב את פירוק השיתוף עד לבירור כלל טענותיו (בנעלי אמו המנוחה) כנגד האב, משולה בעיני לדרישה למתן צו עיקול זמני או צו מניעה זמני על חלקו של האב בבית המגורים, שהועבר לתובע, וכל זאת שלא במסגרת דיונית מתאימה. לא נעלמה מעיני טענת הנתבע משל העברת הזכויות בבית המגורים מהאב אל התובע הייתה בבחינת העברת מרמה כדי למנוע מהאם לממש את זכותה הרכושית כלפי האב, אולם בשלב זה מסקנתי היא כי מדובר בטענה בעלמא שאין מאחוריה כל ראיה טובה. דווקא הסברו של התובע משל האב העביר את זכויותיו לבנו לאחר פטירת האם כדי למנוע הליכים משפטיים מול בנו (הנתבע) נשמעת הגיונית הרבה יותר והיא גם משתלבת היטב עם יתר הראיות שבתיק, לרבות אי הגשת הליכים משפטיים בין ההורים בחיי האם, היעדר כל ראיה כי היה בכוונת האם לעמוד על זכויותיה כלפי האב והנתק הפיזי שבין הצדדים, החל משנת 2012.

     

  6. הנתבע טוען בשם האם כי האב הבריח מהאם רכוש וזכויות, וטענותיו אלה תתבררנה במסגרת הדיונית המתאימה. כמובן שאין בדעתי להביע דעתי על אודות סיכויי התביעה, לא כל שכן, כאשר טרם הוגש כתב הגנה, ויחד עם זאת, אף אם תאמר כי מלוא טענותיו של הנתבע תתקבלנה כאמת לאמיתה, עדיין אין בכוחן למנוע את פירוק השיתוף בינו לבין אחיו, התובע ו/או בינו לבין אביו, מעביר הזכויות לתובע.

     

  7. אף אם תאמר כי בסופו של יום יזכה הנתבע לזכויות וכספים מאת האב שיהיה בהם כדי לאפשר לו לרכוש את חלקו של התובע בבית המגורים, אין בכך כדי למנוע מהתובע את זכותו לממש את חלקו בבית המגורים. למותר לציין כי לנתבע, בהיותו יורש המנוחה, אין כל עדיפות על פני אחיו ברכישת זכויותיו ואין לו זכות ראשונים לרכוש את זכויות משנהו.

     

  8.  

  9. יהיו טעמי הנתבע אשר יהיו; בין בטעמים כנים הכרוכים בחלוקת נכסים מאוזנת עם האב ובין בטעמים שלא בתום לב לעכב את פירוק השיתוף בינו לבין אחיו – לשיטתי, אין לעכב את פירוק השיתוף, וזאת למדתי הן מעצמת הטענות ההדדיות שבין הצדדים והן משום אי הנכונות להגיע לכל פשרה. לטעמי, דרישתו של הנתבע לעכב את פירוק השיתוף עד בירור כלל טענותיו (כיורש האם) מול האב, לא כל שכן כאשר האם נמנעה מלעשות כן בחייה, היא דרישה בלתי מידתית ובלתי סבירה ואיננה עולה כלל ועיקר עם הדין החל. "

     

    על החלטה זו מלין המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי. לבקשת המבקש העניק ביהמ"ש קמא צו עיכוב ביצוע למשך 7 ימים. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש קמא. ביום 8.3.23, לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע, מצאתי להיעתר לבקשה לה. בהחלטה נוספת מיום 8.3.23 הוריתי למשיב להגיש תשובתו לבקשת רשות הערעור. ביום 16.3.23 הגיש המשיב את תשובתו לבקשת רשות הערעור.

     

    לטענת המבקש, בהחלטת ביהמ"ש קמא נפלו שגגות כבדות. ביהמ"ש קמא שגה כשנתן את החלטתו לאחר דיון קדם משפט אחד תוך שהוא קובע "ללא כל בדיקה עניינית כי העברת הזכויות מן האב למשיב אינה העברה פיקטיבית" וכן קובע "מבלי לשמוע את האב או הצדדים, כי נמצא הגיון בהסבר כי האב העביר את זכויותיו לבנו לאחר פטירת האם כדי למנוע הליכים משפטיים מול המבקש באופן העולה בקנה אחד עם אי הגשת הליכים בין ההורים בחיי האם, העדר ראיה כי היה בכוונת האם לעמוד על זכויותיה כלפי האב והנתק הפיזי בין הצדדים משנת 2012" (ס' 27-42 לבר"ע). לטענת המבקש, ביהמ"ש קמא שגה עת קבע כי אין לו כל טענת הגנה כלפי התביעה לפירוק השיתוף. המבקש סבור כי השגיאה באה לידי ביטוי עת בחן ביהמ"ש קמא את פירוק השיתוף באספקלריה של פירוק שיתוף בין אחים ולא בין האם המנוחה שהמבקש נכנס לנעליה ובין האב ( אשר לטענת המבקש העביר את זכויותיו אך באופן פיקטיבי למשיב). לטענת המבקש, פירוק השיתוף צריך להידחות למועד בו מבוצע "כלל התחשיב הרכושי בין הצדדים...יש לברר ראשית את כלל היקף העיזבון והיקף הרכוש המשותף ופירוק השיתוף בו כמקשה אחת. שעה שהיקף העיזבון לוטה בערפל וודאי שלא ניתן לחייב את המבקש בפירוק שיתוף בנכס אחד מתוך כלל הזכויות בנכסי העיזבון בהם למנוחה ולאב זכויות..." המבקש טוען כי ביהמ"ש קמא עשה שימוש שגוי ברע"א 4358/01 אביבה בר-אל נ' יוסף בר-אל, פ"ד נה (5) 856 (להלן: "הלכת בר-אל"). בית המשפט קמא "לא בחן כל את המבחנים שנקבעו בהלכת בר-אל ואשר כולם כאחד מצביעים על כך שאין זה המקרה בו יש לפרק שיתוף באופן מיידי, כאשר העיקרון המרכזי שנקבע בהלכת בר-אל, הינו כי פירוק שיתוף מיידי נועד על מנת להחליש את כוח המיקום והסחיטה של בן הזוג האחר ועל מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו מכוח הנישואין." (ס' 53 לבר"ע). עוד טוען המבקש כי שגה ביהמ"ש קמא עת לא נתן כל משקל לחוסר תום ליבם של האב והמשיב ועל כך שהשיהוי בהתנהלות האב מזה 11 שנים , שנמנע מהגשת תביעה לפירוק שיתוף בחיי האם, מעיד כי אין כל דחיפות בפירוק השיתוף (ס' 57-62 לבר"ע). המבקש גם טוען כי ביהמ"ש קמא שגה עת קבע שמניעיו אינם בתום לב ונועדו לאפשר המשך מגוריו בנכס, ומסביר כי אם המכשול היחיד המצדיק את פירוק השיתוך בנכס הוא מגוריו אזי ניתן לפתור זאת על-ידי כך שהבית יפונה ויושכר לצד ג' . לבסוף עותר המבקש כי בימ"ש זה יתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא ויבטלה "על מנת לאפשר הכרעה בהיקף עיזבון כולו טרם פירוק שיתוף בנכס אחד מתוכו" (ס' 66 לבר"ע).

     

    המשיב בתשובתו עתר לדחיית בקשת רשות הערעור תוך שהוא סומך ידיו על קביעות ביהמ"ש קמא והנמקותיו.

     

    דיון והכרעה

     

    לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה, בהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

     

    כפי שיובהר להלן, לאחר בחינה לא מצאתי אף אחת מטענות המבקש מצדיקה התערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא ואני מחליט לדחות את הערעור.

     

    • בפתח הדברים ולאור התהייה שהעלה המבקש בעניין סיווג החלטת ביהמ"ש קמא כהחלטת ביניים (בס' 26 לבר"ע) - בדרך כלל החלטת בית משפט המורה על פירוק שיתוף היא החלטה אחרת, ובלבד שההחלטה גופה לא סיימה את המימוש של פירוק השיתוף וסגרה את התיק (ראו רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא (5) 375 וכן ראו ח.בן נון וט.חבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, בעמ' 124-125 והאסמכתאות המובאות שם). החלטת ביהמ"ש קמא בענייננו אינה חריגה בעניין זה. הליך מימוש הנכס רק החל כשביהמ"ש קמא טרם נתן הוראות על מינוי כונס נכסים (ס' 14 להחלטה) ואף הבהיר כי שלב פסה"ד יגיע עם אישור הסכם מכר הנכס ( ס' 15 להחלטה).

       

    • אשר לטענת המבקש כי ביהמ"ש קמא נתן החלטתו "בחיפזון" , לאחר דיון קדם משפט אחד ויחיד, מבלי שביהמ"ש קמא שמע את הצדדים עצמם או אפשר את חקירתם ותוך קביעת קביעות עובדתיות "מרחיקות לכת ונעדרות בסיס" - כל בית משפט רשאי במסגרת קדם המשפט שניהל ליתן פסק-דין, במידה שהתברר כי אין לנתבע הגנה מפני התביעה (תקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ודאי שרשאי בית המשפט גם ליתן החלטה אחרת, לרבות צו לפירוק שיתוף. דרך עשיית השימוש בתקנה זו הובהרה לאחרונה בפס"ד של ביהמ"ש העליון בבע"מ 7367/22 פלונית נ' פלונית ( פורסם בנבו 26.1.23) שעסקה במקרה דומה : "לאחר קיום ישיבה שבה ישמעו הצדדים, ולאחר שהועלתה, בין היתר, האפשרות כי ינתן פסק-דין בשלב מוקדם של ההליך, יבדוק בית המשפט את סיכויי ההגנה, על יסוד הטענות המשפטיות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו. אם ימצא, כי בהתאם למצע העובדתי שניתן לגבש, כבר בשלב זה, הטיעון המשפטי שבכתב ההגנה "אינו מגלה הגנה כלל" – יש מקום ליתן פסק דין, על אתר, נגד הנתבע ( פסקה 34 לפס"ד של כב' השופט סולברג). קדם המשפט התקיים ביום 15.2.23 בשעה שלפני ביהמ"ש קמא הונחו כתבי טענות הצדדים הנתמכים בתצהיריהם. כעולה מפרוטוקול הדיון, ב"כ המשיב עתר במסגרת טיעוניו בעל-פה לקבלת צו לפירוק שיתוף מיידי בנכס בהיעדר עילת הגנה (עמ' 3 ש' 30 לפרוט') וגם ב"כ המבקשת, שביקשה לשכנע את ביהמ"ש קמא שלא לעשות כן, הייתה מודעת לאפשרות זו, עת ביקשה כי "אם ביהמ"ש מתכוון ליתן פסק דין בעניין, אבקש עיכוב ביצוע" (עמ' 4 ש' 9-10 לפרוט'). אכן, כפי שטוען המבקש, ביהמ"ש קמא במסגרת החלטתו מושא הבר"ע לא בחן לעומק את טענותיו באשר לנסיבות שהביאו את האב להעביר את זכויותיו בדירה לבנו המשיב. האם ההעברה בוצעה בשל רצון האב להעניק את זכויותיו בדירה לבנו המשיב, על מנת שזה האחרון יהיה במעמד שווה לאחיו המבקש בזכויות בנכס וכדי להרחיק את עצמו מכל אפשרות של עימות או סחיטה רגשית עם בנו המבקש (כטענת המשיב) או שההעברה היא "פיקטיבית" כגרסת המבקש ונועדה להקשות עליו במימוש פסה"ד שיינתן בתביעתו, בנעלי האם, לזכויות ברכוש הרשום על שם האב מכוח הלכת השיתוף. כל שקבע ביהמ"ש קמא בהקשר זה הוא כי "בשלב זה מסקנתי היא בטענה בעלמא שאין מאחוריה כל ראיה טובה" ונימק מדוע הסברו של המשיב בעניין זה הגיוני יותר (ס' 10 להחלטה). ההכרעה במחלוקת העובדתית בשאלת מניעי האב במתן זכויותיו בנכס לבנו המשיב אינה דרושה לצורך בירור התביעה המתבררת כיום לפני ביהמ"ש קמא – תביעה לפירוק שיתוף בנכס המשותף לשני האחים – ולכן העובדה שביהמ"ש קמא נמנע מלהידרש לה במסגרת החלטתו ולקבוע בה מסמרות לא הייתה צריכה לחסום את דרכו של ביהמ"ש ממתן הצו לפירוק השיתוף כפי שנתן. הטיעון המשפטי שבכתב ההגנה מטעם המבקש, עליו חזר גם במסגרת הדיון שהתקיים לפני ביהמ"ש קמא, לא גילה כל הגנה מפני התביעה לפירוק השיתוף, אף אם היה ביהמ"ש קמא מקבל את גרסת המבקש באשר למניעי האב בהעברת חלקו בנכס למשיב. במילים אחרות, היעדר הההכרעה במחלוקת העובדתית המדוברת לא השליך כלל על ביסוס הגנת המבקש כלפי התביעה ועל כן לא היה כל סיבה כי ביהמ"ש קמא ימנע ממתן הכרעתו עד לביצוע אותו בירור.

       

    • איני מקבל את טענת המבקש לפיה ביהמ"ש קמא שגה משבחן את פירוק השיתוף "באספקלריה של פירוק שיתוף בין אחים ולא בין האם המנוחה שהמבקש נכנס לנעליה ובין האב". הצדדים להליך המתנהל בביהמ"ש קמא הם אחים. הנכס נמצא בבעלותם המשותפת. המבקש רכש את זכויותיו בנכס (מחצית) מכוח צוואת אמו ואלו המשיב רכש את זכויות בנכס (מחצית) מכוח ההעברה מאביו. האם המנוחה יכולה הייתה גם לצוות את זכויותיה בנכס לצד ג' וגם האב יכל היה להעניק או למכור את זכויותיו לצד ג'. גם במקרה כזה בו היו ההורים מעבירים זכויותיהם לצדדים זרים, כמו במקרה הנוכחי, התביעה לפירוק שיתוף היא תביעה קניינית לפי חוק המקרקעין, ובעניין זה היותם של הצדדים בעלים של חלקי הנכס שבעבר היה שייך לבני זוג אינה מעלה ואינה מורידה. בני הזוג, הורי הצדדים, אינם מתגוררים עוד בנכס. האם מאז פטירתה והאב מתגורר כבר למעלה מעשור בארה"ב. בהלכת בר-אל התווה בית המשפט העליון את הגישה הראויה שיש לנקוט בבירור תביעה לפירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג. נקבע במסגרתה כי יש "לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה יכול, בנסיבות המתאימות, לעכב את ההורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל" (פסקה 7 לפס"ד של הנשיא ברק,שם). הפסיקות שבאו לאחר הלכת בר-אל ושיישמו אותה (כדוגמת הפסיקות שאותן הביא ביהמ"ש קמא בס' 9 להחלטתו והפסיקות אותן הביא המבקש בס' 52 לבר"ע), ניתנו במקרים של דירה המשותפת לבני- זוג, וגם הפסיקות שקדמו להלכת בר-אל שבמסגרתן נמצא שלא לבודד תביעה אחת של פירוק שיתוף משאר התביעות ( כדוגמת פסיקתו של חברי כב' השופט גייפמן, שנתנה סמוך להקמתו של ביהמ"ש לענייני משפחה, בתמ"ש (ת"א) גלילי נ' גלילי , פורסם בנבו, 3.10.1996 ורע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג (פורסם בנבו, 25.6.1997)). אציין, בהערת אגב, שגם המחוקק הכיר בעילה לעיכוב ביצוע פירוק שיתוף בדירת מגורים. בסעיף 40א לחוק המקרקעין, שתוקן במסגרת תיקון 17 לחוק המקרקעין, הכפיף המחוקק את דיני הקניין לדיני המשפחה, אך גם אז הדבר נעשה אך בקשר ל"דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים" ושלהם ילדים קטינים.

       

    • בכתב הגנתו טען המבקש בקשר לתביעה המתבררת לפני ביהמ"ש קמא, כי "אין המדובר בתביעה לפירוק שיתוף לפי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, אלא בתביעה שעניינה חלוקת עיזבון הנשלטת לפי חוק הירושה". המבקש הביא באותו פרק של כתב הגנתו אסמכתאות לרוב לכך שעד למועד חלוקת העזבון אין ליורשים אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים וכי זכויותו של היורש בנכס ספציפי קמה רק לאחר חלוקת העיזבון, ועל בסיס אלו טען כי המשיב "מנסה לתעתע בבית המשפט תוך ניסיון לייצר מחטף ולבקש פירוק שיתוף משל היה מדובר בנכס השייך לצדדים בלבד ואינו חלק מעזבון מורכב... (ס' 53-54 לכתב ההגנה). בדיון שהתקיים לפני ביהמ"ש קמא טענה ב"כ המבקש, בלהט רב, כי "הפירוק הוא לפי חוק הירושה. הנכס הוא נכס עיזבון" (עמ' 2 ש' 26 לפרוט') וכי "יש לפרק את כלל נכסי העיזבון כפי שעושים, כאשר תוך שמירת חלקו של הנתבע לרכוש את חלקו של האב בבית. יש לו זכות מכוח חוק הירושה" (עמ' 3 ש' 35-36 לפרוט'). כך גם במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, שב המבקש וטוען כי הנכס מהווה "חלק בלתי נפרד מעזבונה של המנוחה" (ס' 1,2 לבר"ע) וכי יש לברר "ראשית את כלל היקף העיזבון והיקף הרכוש המשותף ופירוק השיתוף בו כמקשה אחת" (ס' 45 ,48 לבר"ע).

       

      עם כל הכבוד, לטענות אלו אין כל בסיס. המבקש אינו טוען כי לאמו המנוחה (שהוא יורשה) קיימות זכויות בנכס מעבר לאלו שנרשמו על שמה בנכס (מחצית). גם בתביעה להיקף עזבון אותה הגיש לא טען המבקש אחרת. אין מחלוקת כי רק מחצית מהנכס שייך לעזבון המנוחה ואלו המחצית הנותרת הייתה שייכת לאב (וכיום היא בבעלותו של המשיב). בהיותו של המבקש יורש יחיד של המנוחה, הרי שאין כל "חלוקת עיזבון" שנדרשת להיעשות בינו לבין המשיב או אביו בקשר לזכויות אמו המנוחה בנכס, שנשלטת לפי חוק הירושה. בהתאם, גם טענת המבקש בסעיף 4 לבר"ע ולפיהן, כביכול, פעל האב "כדי להפקיע רכוש מתוך הרכוש המשותף לשני בני הזוג טרם התברר היקף העיזבון" ותהיית המבקש "היכן יישמע כי יידרש יורש לפירוק שיתוף בנכס אחד מתוך עיזבון שלם טרם נקבע היעקף העיזבון כולו"? מתעלמת מהעובדה הפשוטה שזכויות האם המנוחה בחייה בנכס, כמו גם זכויותיה עם פטירתה בהן זכה המבקש – לא עלו מעולם על מחצית. זכויות עזבונה של האם המנוחה בנכס מתבטאות במחצית מהנכס בלבד (ואף המבקש אינו טוען אחרת במסגרת התביעה להיקף עיזבון אותה הגיש) והמחצית הנותרת בנכס, שבמקור הייתה שייכת לאב, הייתה חלקו שלו שאין בהעברתה על-ידי האב למשיב כל פגיעה ב"עיזבון המנוחה" או בזכויות המבקש כיורש עזבון המנוחה. יוזכר כי עת עתר המבקש למתן סעד זמני של איסור דיספוזיציה בנכס, בתביעתו נגד העיזבון שהופנתה כלפי האב (תמ"ש 27829-02-23) נדחה ע"י רשמת ביהמ"ש קמא בכל הנוגע לנכס בעניינו, לאחר שהרשמת נימקה את החלטתה בכך שמדובר בנכס הרשום על שם המנוחה והאב, בחלקים שווים ביניהם. למעשה, את מה שלא עלה בידי המבקש לקבל במסגרת סעד זמני בתביעה להיקף העיזבון, לאחר שנקבע כי אין מניעה שהאב יבצע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס, הוא מבקש עתה לקבל כהגנה בתביעה לפירוק שיתוף, אשר אינה אלא תביעה למימוש אותן הזכויות בנכס שהיו שייכות לאב ושהועברו ממנו למשיב. מכאן, שגם באספקלריה של דיני הירושה אין למבקש כל הגנה לעכב את הליך פירוק השיתוף בקשר לנכס.

       

    • כפי שהרחיב ופירט ביהמ"ש קמא בסעיף 6 להחלטתו, "עקרון העל" החולש על פירוק שיתוף במקרקעין הוא שכל שותף זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף. בהתאם נקבע כי "שותפות במקרקעין כמוה כשותפות מיום-ליום....ולפירוק שותפות כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא "זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות" (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב (4) 625, 632 ; וראו גם: אבי וינרוט, דיני קניין – פרקי יסוד, בעמ' 283-285 ). משכך, הוגדרו טעמים ספציפיים, שמכוחם בלבד יכול שותף למנוע משותפו את פירוק השיתוף (אבי וינרוט, שם בעמ' 285-286). נכונות המבקש כיום להתפנות מהנכס כך שהוא יושכר לצד ג' אינה מהווה טעם לעיכוב או מניעת פירוק השיתוף. כך גם טענת המבקש לפיה האב פעל "בשיהוי", משנמנע במשך שנים מהגשת תביעה לפירוק שיתוף בחיי האם, אותה תביעה אותה מגיש כיום אחיו כלפיו לאחר שקיבל את זכויות האב.

       

      סוף דבר

      לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

       

      הצו לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש קמא שניתן על-ידי ביום 8.3.23 – מבוטל.

       

      המבקש ישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עורך דינו בסך של 15,000 ₪. העירבון שהפקיד המבקש יועבר למשיב באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות שנפסקו.

       

      מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

       

       

      ניתנה היום, י"א ניסן תשפ"ג, 02 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ