כתב האישום:
הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות התפרצות לבית מגורים וגניבה אשר יוחסו לו במסגרת כתב אישום מתוקן. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 26.1.10 בשעה 15:00 לערך, פתח הנאשם חלון בית בנתניה, נכנס פנימה וגנב ארנק ובו שטרות כסף טורקי.
טיעוני הצדדים
:
בטיעוניה הדגישה התביעה את החומרה הרבה הכרוכה ביצוע עבירת ההתפרצות. המדובר בעבירה נפוצה, אשר פגיעתה קשה הן במישור הכלכלי והן בתחושת הביטחון של הציבור. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון אליה הפנתה ב"כ המאשימה, מחייבת עבירה מעין זו ענישה מרתיעה בדמות מאסר בפועל לתקופה משמעותית. עוד הדגישה התביעה את תעוזתו של הנאשם ואת עזות המצח שהפגין במעשיו, בכך שפרץ לבית באור יום בשעות אחה"צ.
בנוסף, הצביעה התביעה על עברו הפלילי המכביד של הנאשם, אשר על אף גילו הצעיר נדון בפני בתי המשפט בשמונה הזדמנויות שונות בגין מגוון רחב של עבירות, בעיקר עבירות רכוש וסמים, אך גם עבירות נשק ועבירות כלפי שוטרים. בגין עבירות הנשק נדון בשנת 2006 לתקופת מאסר ממושכת בת 45 חודשים, ממנו השתחרר כשנה בלבד עובר לעבירה הנוכחית, וכיום אף תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי אשר הנם בני הפעלה, האחד למשך 10 חודשים והשני למשך 6 חודשים.
לנוכח חומרת מעשיו של הנאשם, ההכרח להחמיר בענישה בעבירות מעין אלה ועברו הפלילי המכביד, עתרה התביעה להשתת מאסר בפועל, להפעלת המאסרים המותנים במצטבר וכן להטלת עונשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלונן.
מנגד ביקש ב"כ הנאשם שלא למצות את הדין עמו. הסנגור טען כי מדובר היה במעידה רגעית מצידו של הנאשם וביקש לתת משקל ממשי להודאתו המיידית, אשר חסכה זמן שיפוטי ניכר, ולנזק המועט יחסית שגרם במהלך הפריצה.
את עיקר טיעוניו הקדיש הסנגור לתיאור נסיבות חייו הטראגיות של הנאשם, להליכי השיקום בהם הוא נטל ועדיין נוטל חלק ולעובדות הרקע שעמדו ביסוד הסתבכותו הנוכחית. לדבריו, החלה התדרדרותו של הנאשם לפלילים בעקבות טראומה קשה שחווה בשל רצח אביו, זמן קצר לאחר שהגיע למצוות. הנאשם חבר אז לחברה שולית, החל עושה שימוש בסמים ובחומרים ממכרים, ועל רקע זה הסתבך בביצוע עבירות שונות.
את העבירה הנוכחית ביצע הנאשם על רקע מסכת הלחצים בהם היה נתון לנוכח הליכי הגירושין מאשתו באותה תקופה, על כל המשתמע מכך לעניין מצבו האישי והקשר עם ילדיו. לביסוס טענה זו, וכן לאישוש הטענה בדבר רצונו של הנאשם בשיקום, הוצגו לפני המסמכים ע/4 ו-ע/5, מטעמה של הגב' מאיה בן ארי, עובדת סוציאלית ברשות לשיקום האסיר בנתניה.
ממסמכים אלה עולה כי הנאשם שוחרר ברישיון ממאסר קודם, בחודש ספטמבר 2008, במסגרת תוכנית פיקוח אלקטרוני בקהילה, על רקע ההתרשמות כי עייף מאורח החיים העברייני והביע רצון כן לשנות את חייו. הנאשם שיתף פעולה בהליך הטיפולי, החל חושף מעולמו הרגשי, לקח אחריות על בחירותיו בעבר והביע מודעות לשינויים הנדרשים. בתקופה שקדמה לביצוע העבירות ניכר היה כי הוא מבולבל ושרוי בלחץ נפשי עקב הפרידה הקשה מאשתו וילדיו, ועל אף שהסיכון בו הוא מצוי שוקף לו, ביצע הנאשם את המיוחס לו ונעצר.
מוסיפה העובדת הסוציאלית ומוסרת כי מאז המעצר ממשיך הנאשם לעמוד עמה בקשר רצוף, לצורך יעוץ ותמיכה, והיא מתרשמת כי הבסיס לשיקום יציב כיום יותר מבעבר. עוד ממליצה הגב' בן ארי לשקול שילובו של הנאשם בהוסטל של הרשות לשיקום האסיר בתום המאסר.
טענה מרכזית נוספת שהעלה הסנגור הייתה כי בשל הסתבכותו באירוע הנוכחי החליטה וועדת השחרורים להפקיע תקופת רישיון בת 16 חודשים, אשר הייתה בתוקף בגין אותו מאסר ממושך קודם שריצה הנאשם. לפיכך, ביקש הסנגור להתחשב בגזירת הדין בתקופה ארוכה זו בה יהיה על הנאשם לשהות במאסר, וזאת עוד בטרם יחל בריצוי תקופת המאסר שתיגזר עליו בגין כתב האישום הנוכחי. ב"כ הנאשם הציג אסופת פסיקה מקילה, ועתר להפעלת המאסרים המותנים בחופף זה לזה ובחופף לעונש המאסר שייגזר בגין העבירות בהן הורשע.
עוד שמעתי את דבריה הנרגשים של הגב' דליה זוארץ, אמו של הנאשם, אשר הדגישה את הטראומות שחווה הנאשם, את השינוי החיובי שחל בו לאחרונה ואת הצורך לסייע לו ולשקמו. כמו כן העיד בפני מר עמי פילבסקי, ידיד המשפחה, אשר הביע את נכונותו להירתם למלאכת שיקום הנאשם, כפי שעשה בהצלחה לגבי אסירים אחרים. לבסוף נתתי דעתי גם לדברי הצער והחרטה שהשמיע הנאשם בפני ולהתחייבותו שלא לשוב ולהסתבך בעתיד בעבירות דומות.
דיון והכרעה:
בצדק עמדה התביעה על החומרה היתרה הטמונה בעבירות בהן הורשע הנאשם. עבירות הרכוש בכלל, ועבירת ההתפרצות לבית מגורים בפרט, הפכו זה מכבר ל"מכת מדינה" במקומותינו, זאת נוכח נפיצותן ונזקן הרב, באשר יש בהן כדי לחתור תחת הסדר הציבורי, שלום הציבור וביטחון רכושו. מעבר לנזק הכלכלי הרב הגלום בעבירות אלו, יש בהן משום פגיעה קשה בפרטיות ובתחושת הביטחון האישי.
היטיב לבטא זאת בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 7453/08
מ"י נ' אואזנה ואח' (לא פורסם, 31.12.08):
"לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה - לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם - מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית - מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם. נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר."
בשל חומרתן של עבירות אלה, עמד לא פעם בית המשפט העליון על הצורך להטיל על מבצעיהן עונשים חמורים, הכוללים מרכיב משמעותי של מאסר מאחורי סורג ובריח. כך למשל באו הדברים לידי ביטוי ב-רע"פ
1708/08
מרדכי לוי נ. מ"י (לא פורסם, 21.2.08):
"...בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת התפרצות ובעבירות הרכוש בכלל, שהיו - אפשר לומר- למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קרבנות הפריצה, בשובם לביתם והנה הפיכת סדום ועמורה בתוכו וחפצים וכסף נעלמו ואינם, ולעיתים קרובות משמעות הדבר היא כי הרכוש יירד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד... אמנם במקרה דנא, נלכד המבקש בכף ועמו הרכוש מאותה פריצה בה נעצר, וכן השיב חלק מרכוש אחר בהתערבות בית משפט השלום - אך אין בכך כדי לפצות על הטראומה שגרם...אכן פשיטא כי שיקולי הענישה כוללים גם את ההיבטים האינדיבידואליים, כפי שציין בית המשפט קמא, שהרי באדם - הפרט - העומד לדין עסקינן;...כללם של דברים: ... ראוי כי פורצים או פורצים בפוטנציה יידעו כי עלולים הם למצוא עצמם, משיילכדו, מאחורי סורג ובריח - כדי לפטור מעונשם, ולו לתקופת מה, את הציבור".