הע"ז
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
|
2049-09
10/03/2013
|
בפני השופט:
אופירה דגן-טוכמכר
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
1. בן אשר בניה ופיתוח בע"מ
2. אבימלך חיון
|
| גזר-דין |
גזר דין
בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 28/10/12 הורשעו הנאשמים, על יסוד הודאתם, בגין העסקת 8 עובדים זרים ללא היתר (עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991). העובדים הועסקו על ידי הנאשמת 1 בביצוע עבודות בנייה במועדים שונים, כפי שיפורט להלן (העבירה יוחסה לנאשם 2 בגין היותו מנהל פעיל בחברה, לפי סעיף 5 לחוק):
מס' תיק
מועד ביצוע העבירה
סעיפי אישום
מספר עובדים
פ 2049/09
24/5/05
2(א)
1
פ 2261/09
13/11/06
2(א)
3
בישיבה שהתקיימה בפני ביום 25/2/13 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. ב"כ המאשימה הגיש לבית הדין פלט של כלל העבירות שיוחסו לנאשם (ראה ת/1), שבגינן הוטלו עליו קנסות מנהליים. עיון בפלט העבירות מעלה כי עובר לעבירות נשוא כתבי האישום בתיקים דנן, הוטלו על הנאשם קנסות מנהליים בגין שלוש עבירות שבוצעו על ידו במועדים שונים בשנת 2004, לנוכח האמור, כתבי האישום דנן הוגשו לבית הדין חלף נקיטת הליך מנהלי, וזאת מחמת ריבוי עבירות. ב"כ המאשימה ביקש להדגיש את חומרת העבירות המיוחסת לנאשמים, ובפרט בשים לב לכך שמדובר בעובדים תושבי איו"ש שהעסקתם בלא היתר עלולה להיות כרוכה בסיכון בטחוני. לטענת ב"כ המאשימה, טווח הענישה הראוי לכל אחת מהעבירות, בשים לב לכך שהנאשם הודה בביצוע העבירות וחסך זמן שיפוטי יקר, נע בין 50% ל- 100% מהקנס העונשי המקסימלי, העומד על סך 116,800 ש"ח, במכפלת מספר העבירות והעובדים.
הנאשם 2 מצדו, העלה טענות שונות בדבר המצוקה אליה נקלע כאשר לא זכה לקבל אישור להעסקת עובדים זרים למרות פניותיו בבקשות להיתרים על מנת לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו, ועל רקע זה בוצעו העבירות. לדבריו הוא עובד בענף הבניה מאז שחרורו מצה"ל בשנות ה- 80, ולמרות שעסק בתחום כל חייו, אין ביכולתו לזכות במעמד של "קבלן רשום", ולכן הוא מנוע מלעסוק בתחום בו עבד כל חייו. הנאשם הבהיר כי הנאשמת 1 איננה פעילה עוד, וכי הוא עצמו נקלע למצוקה כלכלית, בין היתר לאור תמיכתו באחיו שסבל מהתמכרות לסמים. לתמיכה בטענותיו המציא אישורים מלשכת הרווחה בעירית כפר סבא, רשימת תיקים לחייב מלשכת ההוצאה לפועל, ממנה עולה כי חובותיו עומדים על כשמונה מיליון ₪ ובנוסף חוב למע"מ בסך למעלה ממיליון ₪.
טווח הענישה
העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:
"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)
דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות.