בפניי תובענה שעניינה ביצוע ניתוח לייזר בשתי עיניו של התובע, אשר גרם לו, לטענתו, לנזק בלתי הפיך בשל תופעות לוואי.
רקע כללי שאינו שנוי במחלוקת -
1. התובע, מר נח עוזיאל מלימובקה (להלן - "
התובע"), יליד שנת 1968, סבל במשך שנים מקוצר ראיה (6.5- בכל אחת מהעיניים). בעקבות המלצת הרופא המטפל, פנה התובע אל הנתבע, דר' יצחק ליפשיץ (להלן - "
הנתבע") על מנת שזה האחרון יבצע בשתי עיניו ניתוח לייזר המכונה LASIK, אשר ישפר את הראיה (להלן - "
הניתוח").
2. ביום 8.3.99 הגיע התובע למרפאת הנתבע. במועד זה נערכה לתובע במרפאת הנתבע סדרת בדיקות לצורך בחינת התאמתו לביצוע הניתוח, ולאחריהן נמצא התובע כמתאים לביצוע הניתוח. באותו מועד שוחח התובע עם דר' גבי שמש, העובד במרפאת הנתבע (להלן - "דר' שמש") לצורך קבלת הסברים אודות הניתוח. לאחר מכן, נפגש התובע עם הנתבע לצורך קבלת הסברים נוספים לגבי הניתוח. הניתוח בשתי העיניים בוצע ביום 22.3.99, עם מרווח של פרק זמן מסויים בין עין אחת לשניה, וזאת לאחר שהתובע חתם על שני טפסי הסכמה לביצוע שני הניתוחים, לפני כניסתו לניתוח.
טענות הצדדים -
3.
התובע טוען כי לאחר הניתוח ובעקבותיו, הוא סובל מתופעות חמורות של סינוור ושל טשטוש ראיה, כי הוא רואה מעין "הילה" סביב הגופים עליהם הוא מסתכל וכי קווי המתאר של המראות אינם ברורים. לטענתו, הנתבע אחראי לנזקיו עקב התופעות שהחלו לאחר הניתוח, וזאת כיון שבדיעבד הוא למד לדעת שהוא לא היה מועמד ראוי לביצוע הניתוח. לשיטתו, קוטר האישון שלו הוא גדול מהרגיל, והניתוח בוצע שלא בהתאם לקוטר האישון שלו. לטענתו - עצם ההחלטה לבצע את הניתוח היתה רשלנית, ולחלופין - כי הניתוח התבצע באופן רשלני. עוד טוען התובע כי לא ניתנו לו הסברים מתאימים באשר לסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח, כי לא הוסבר לו שקיים סיכון לגרימת תופעות הלוואי מהן הוא סובל - ולכן, לא ניתנה הסכמתו לביצוע הניתוח.
4. באשר לנזק - התובע טוען כי תופעות הלוואי מהן הוא סובל מהוות נכות צמיתה - רפואית ותפקודית, למרות שהמומחה מטעמו מסכים כי המצב אינו מקנה נכות צמיתה על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - "
תקנות המל"ל"). בנוסף, טוען התובע כי עקב הקשיים בתיפקודו לאור תופעות הלוואי - נותרה לו נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 20%.
5.
הנתבע, מנגד, טוען כי אישוניו של התובע נמדדו לפני הניתוח, וגודלם לא הצביע על כך שקיימת בעיה זו או אחרת לגבי ביצוע הניתוח או כי קיים סיכון מיוחד הכרוך בביצוע הניתוח. הוא מוסיף וטוען כי ממילא קיימת מחלוקת לגבי הקשר שבין גודל האישון לבין הסיכון של תופעות הלוואי הרלבנטיות, וכי בתקופה בה בוצע הניתוח (שנת 1999), רוב הרופאים סברו שאין קשר כאמור ולא מדדו את האישון כלל וכלל. עוד טוען הנתבע כי הניתוח כשלעצמו הצליח ושיפר את ראייתו של התובע כמצופה. בנוסף, טוען הנתבע כי אין קשר סיבתי בין גודל האישונים של התובע לבין התופעות מהן הוא טוען שהוא סובל, ומציע כי ישנו גורם אחר אשר מסביר את תופעות הלוואי, ככל שאלו קיימות. לגבי סוגית ההסכמה לביצוע הניתוח - לטענת הנתבע, הוא ודר' שמש מסרו את כל המידע הרלבנטי לתובע, והסכמתו היתה "הסכמה מדעת".
6. באשר לנזק - טוען הנתבע כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה, כי התופעות מהן הוא סובל מזעריות וכי הן אינן תפקודיות. באשר להיבט הפסיכיאטרי - מוכחשת הטענה בדבר נכות כאמור.
המסכת הראייתית -
7. בפני העידו התובע (לגבי תצהירו
ת/8); הנתבע (לגבי תצהירו
נ/11); דר' שמש, אשר עבר במרפאת הנתבע (לגבי תצהירו
נ/8); דר' שוהם, מומחה עיניים מטעם התובע (להלן - "
דר' שוהם", לגבי חוות דעתו
ת/5); פרופ' מרין, מומחה עיניים מטעם הנתבע (להלן - "
פרופ' מרין", לגבי חוות דעתו
נ/12); פרופ' פרידמן, מומחה בתחום העיניים אשר מונה על ידי בהמ"ש (להלן - "
פרופ' פרידמן", לגבי חוות דעתו
ת/3, שאלות הבהרה שנשלחו אליו מטעם התובע -
ת/4, ושאלות הבהרה שנשלחו אליו מטעם הנתבע -
נ/5); דר' פורטנוי, מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם התובע (להלן - "
דר' פורטנוי", לגבי חוות דעתו
ת/1 וחוות דעת משלימה -
ת/2); ופרופ' מסטר, מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבע (להלן - "
פרופ' מסטר", לגבי חוות דעתו
נ/1). כמו כן הוגשו לתיק בהמ"ש מסמכים רפואיים, מאמרים רפואיים ומוצגים נוספים.
דיון -
8. לאחר בחינת הראיות שנפרשו בפני ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין הטענה בדבר רשלנות בביצוע הניתוח להדחות וכי דין הטענה באשר לאי מתן הסכמה מדעת להתקבל, וזאת מהנימוקים שאפרט להלן.
מהות הניתוח -
9. ניתוח ה-LASIK הינו אחד מניתוחי התשבורת השכיחים ביותר כיום. הניתוח נועד לטפל בבעיות של קוצר ראיה, רוחק ראיה ואסטיגמטיזם, ומבוצע בחלק העין המכונה קרנית, שהינה למעשה כיפה שקופה בעובי של כחצי מילימטר (500 מיקרון). בשלב הראשון של הניתוח, נחתכת שכבה דקה מחלקה החיצוני של הקרנית (בעובי של כ-160 מיקרון). החיתוך נעשה ע"י סכין החותכת חתיכה עגולה של הקרנית - הנקראת "מתלה". המתלה נשאר מחובר לעין בקצהו ולא מוסר לגמרי. המנתח מרים את המתלה וחושף את השכבה הפנימית יותר של הקרנית. בשלב השני מלטש המנתח בעזרת קרן לייזר רקמה מהשכבה הפנימית של הקרנית שנחשפה, לפי מדדים שנקבעו מראש. ליטוש זה הוא המשנה את קמירות הקרנית ובכך משנה את כוח השבירה שלה. השוליים של השטח המלוטש משוייפות בהדרגה, על מנת ליצור משטח רציף ולא "מדרגה". לאחר תום שלב זה מוחזר המתלה שהורם בתחילת הניתוח למקומו, והפצע נסגר ללא צורך בתפרים. לאור האמור, ברור שיש צורך בעובי מינימלי של קרנית העין לצורך ביצוע הניתוח.
10. יש לזכור כי בתהליך הראיה, קרני האור עוברות דרך הקרנית, משם דרך האישון ומגיעות אל הרשתית - אשר נמצאת בחלק האחורי (ומשם אל תאי העצב המוליכים את התמונה שנוצרה למוח). נתון נוסף, שיש לזכור לצורך המשך הדיון, הינו שקוטר האישון משתנה בהתאם לתנאי התאורה - כאשר בתנאים של אור רב האישון "מכווץ" והקוטר שלו קטן יותר מאשר קוטר האישון בתנאים של חושך, אז האישון "מורחב".
טענות התובע -
11. על רקע ההסבר הנ"ל, ניתן להבין את טענותיו של התובע, אשר כולן מתמקדות סביב קוטר האישון שלו. יובהר כבר עתה כי אין כל טענה כלפי הנתבע לגבי המיומנות בה בוצע הניתוח וכל הצדדים (כולל דר' שוהם מטעם התובע ופרופ' פרידמן - מומחה בהמ"ש) מסכימים כי הניתוח עצמו היה ללא דופי וכי מבחינת קוצר הראיה - הניתוח הצליח ופתר את הבעיה. עם זאת, טענתו הראשונה של התובע היא כי לא היה מקום לבצע את הניתוח לגביו בהינתן גודל אישוניו, כיון שמלכתחילה ניתן היה - וצריך היה - לצפות שהוא יסבול מתופעות הלוואי הנטענות. טענתו השניה של התובע הינה שאף אם היה מקום לבצע את הניתוח, הרי שהיה צריך לבצע אותו בקוטר גדול יותר מאשר הקוטר בו הוא בוצע בפועל.
12. טרם המשך הדיון, אוסיף הסבר נוסף באשר לרקע לטענות אלו. פרופ' פרידמן, מומחה בהמ"ש, הסביר בחוות דעתו כי ככל שקוטר הטיפול גדול יותר, הרי שמהקרנית משוייפת "פרוסה" עבה יותר, ויש לוודא שה"פרוסה" המשוייפת אינה עבה מדי. ליטוש של שכבה עבה מדי עלול להביא למצב בו לאחר השלמת הניתוח העובי הכולל המקסימלי של הקרנית יהא דק מדי, ולפי פרופ' פרידמן - אם בסוף ההליך העובי של מיטת הקרנית הינו פחות מ-250 מ"מ - הקרנית עשויה לבלוט קדימה ונוצרת תופעה המכונה "אקטזיה". לכן, יש להמנע משיוף "יתר", כלומר - משיוף בקוטר
גדול מדי. מנגד, מסביר פרופ' פרידמן, כי כעקרון - אסור שקוטר הטיפול יהא קטן יותר מאשר קוטר האישון המקסימלי, כלומר - קוטר האישון בתנאי חשיכה, ולכן - יש גם להמנע משיוף בקוטר
קטן מדי. אם השטח המטופל יהיה קטן מדי - בשעת החשיכה, הקרנית אשר תכסה את האישון תהא בחלקה קרנית "מטופלת" ובחלקה, בשוליים, קרנית שלא טופלה. מוסיף פרופ' פרידמן ומסביר כי האיזון בין הפרמטרים דלעיל מסור לשיקול דעת הרופא המנתח, הבוחר את קוטר הטיפול (כיון שלמעשה הנתון בדבר עובי הקרנית נתון לגבי החולה ועובי המתלה המקובל הינו 160 מיקרון), וכפי שהסביר פרופ' בחוות דעתו -