א' נ' מדינת ישראל

לפניי תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין.

התובעת היא אשתו לשעבר של מר א' אשר הוכר בשנת 1959 כנכה מטעם משרד הביטחון. בין זכויותיו קיבל הנכה זכות מגורים לכל החיים בדירה בתל אביב השייכת למשרד הביטחון בדמי שכירות חודשיים בסך של 100 ₪.

התובעת נישאה לבעלה בשנת 1962 ושניהם התגוררו בדירה. לבני הזוג נולדו שני ילדים שכיום מצויים בשנות החמישים לחייהם. לאחר הולדת בנם השני, נסע הבעל לגרמניה למטרת עבודה, שם הכיר אישה אחרת ונשאר להתגורר עמה. התובעת והבעל התגרשו. בהתאם להסכם עם הבעל, נותרה התובעת האפוטרופסית הבלעדית על הילדים והמשיכה להתגורר עמם בדירה.

לטענת התובעת, היא נפגשה ביום 14.12.1998 עם נציגי הנתבעת –מר אלי חוף ששימש אז כמנהל אגף השיקום, הגב' אורנה מזרחי והגב' ענבל פז. אלה הבטיחו לה, כך לטענתה, שהיא תמשיך להתגורר בדירה כל חייה באותם תנאים שהיו לבעלה, אולם נדרשת הצהרתה בדבר אי הורשת הדירה לאחרים.

להלן נוסח התצהיר עליו נדרשה התובעת לחתום (נספח 5 לתצהיר התובעת):

1. בשנת 1959 משרד הבטחון חתם על חוזה שכירות עם נכה צה"ל מר שמעון אליסקו ... לדירה שבבעלות משרד הבטחון ברח' רידינג 25 בתל-אביב (להלן "הדירה") ובהיותי נשואה לו עברנו להתגורר בדירה זו ונולדו לנו שני ילדים.

2. כעבור שנים התגרשנו ובעלי לשעבר עזב את הדירה.

3. בהתחשב שנותרתי לאחר גירושיי עם שני ילדים קטינים משרד הבטחון איפשר לי, כמחווה הומנטירי, להשאר להתגורר בדירה עד אחרית ימיי ושנותיי, בתנאי שכירות, למרות שבהיותי גרושתו של נכה צה"ל אינני זכאית לכל תשלום, הטבה או סיוע מאגף השיקום ובכלל זה בנושא הדיור.

4. אני מצהירה בזאת, כי ידוע לי שהדירה הינה בבעלות משרד הבטחון וכי אני מתגוררת בה בתנאי שכירות מתוקף אישור אגף השיקום ואין לי ו/או לילדיי שום חלק ו/או חזקה בדירה.

5. כמו-כן אני מתחייבת ומצהירה בזאת, כי אם מסיבה כלשהי אעזוב את הדירה, מפתחות הדירה יוחזרו באופן מיידי לאגף השיקום.

6. הובהר לי, כי השימוש בדירה הוא רק לצורך מגורים עבורי ואני מתחייבת לפעול בהתאם לכך ולא להרשות לאדם אחר לעשות שימוש בדירה למגורים ו/או לכל מטרה אחרת.

7. ידוע לי, כי אינני רשאית להעביר את הזכות למגורים בדירה לאדם אחר וכן אינני רשאית למסור, או להשכיר את הדירה או חלק ממנה לאדם אחר.

8. אני מתחייבת לא לבצע שינויים ותוספות בדירה ובכל דבר המחובר לדירה.

    

במכתב נושא תאריך 30.12.1998 ששלח עו"ד בן ציון שפר בשם התובעת אל אגף השיקום (נספח 6 לתצהיר התובעת) כתב עורך הדין כדלקמן:

"בשם הגב' י' א' הנני לפנות לכבודו כדלקמן:

1. רצ"ב תצהיר - כפי שנוסח על ידכם, חתום.

2. הגב' א' פנתה אלי לצורך אישור חתימתה וביקשה ממני להוסיף כדלקמן:

   • כי תצהיר זה נחתם על ידה בהמשך לפגישתה מיום ה- 14.12.98 במשרדכם עם מר אלי חוף מנהל אגף השיקום וענבל פז עוזרת בכירה לדיור ושיקום ובו הובטח לה מפורשות כי ניתנת לה האפשרות להמשיך ולהתגורר בדירה האמורה עד סוף ימיה ושנותיה וכי זכויותיה לא יפגעו.

3. חתימה על התצהיר האמור הינה בכפוף להבטחה האמורה, בהסתמך על אמירתכם כי כוונתכם לטובתה ושלומה".

    

   בתחתית התצהיר הופיע התאריך 15.12.98 ובו אישר עורך הדין כי המסמך נחתם בפניו.

    

על פי כתב התביעה, הנתבעת פנתה בשנת 2005 לראשונה בדרישה לתשלום דמי שכירות ריאליים והתובעת התנגדה לכך. בעקבות כך אף התקיימה התכתבות בין עו"ד דניאל ורשבסקי שייצג אותה ובין הנתבעת, במסגרתה דחתה התובעת את דרישת הנתבעת לשלם לה סכום כלשהו זולת הסכום שנקבע בחוזה השכירות, קרי סך של 100 ₪ לחודש.

במכתב מיום 13.12.2005 שהופנה אל הנתבעת, כתב עו"ד ורשבסקי בין היתר כדלקמן: "מרשתי, בהיותה דיירת סטטוטורית כאמור, הינה זכאית לתשלום דמי שכירות מוגבלים בהתאם להסכם השכירות ביניכם לבין מר אליאסקו ו/או הנוהג והנוהל לגבי שכירות דירה מאת משרד הביטחון ע"י נכה צה"ל. לא יעלה על הדעת כי מרשתי תהנה מזכויות המוקנות למר אליאסקו בכל הקשור למעמדה במושכר מחד ומאידך דמי השכירות יהיו עפ"י השוק החופשי".

במכתב נוסף נושא תאריך 14.6.2007 שהופנה אל הנתבעת, כתב עו"ד ורשבסקי בין היתר כדלקמן: "בשנת 1998 התבקשה גב' אליאסקו לחתום על תצהיר שנוסח על ידכם ומטרתו, לפי טענתה, היה שהיא תוכל להמשיך לגור במושכר אך מאחר והיא איננה "הנכה" היא לא תוכל להעביר את זכותה למאן דהוא אם בתמורה ואם לא בתמורה. במילים אחרות הסכמתה הייתה לוותר על הדיירות המוגנת בלבד כאשר יתר תנאי השכירות לרבות גובה דמי השכירות יישארו בתוקף. הפירוש הנ"ל תואם את הוראות חוק הגנת הדייר ומסיבה זו הסכימה לחתום על המסמך. עמדת מרשתי תואמת את נוסח התצהיר שכאמור נוסח על ידכם וכן ממכתב הנלווה של עו"ד שאישר את חתימתה" (ראו המכתבים בנספח 7 לתצהיר התובעת).

ביום 21.3.2012 הגישה הנתבעת נגד התובעת תביעת לפינוי המושכר (ת"א 40667-03-12). בדיון שהתקיים בתאריך 14.5.2012 הגיעה התובעת עם בא כוחה ובנה לדיון. בשל חשיבות הדברים, יובאו במלואם הדברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון מאותו מועד כדלקמן:

"נוכחים:

ב"כ התובעת - עו"ד ברנע אורלי

ב"כ הנתבעת- עו"ד ורשבסקי דניאל

פרוטוקול

ב"כ הצדדים:

"הגענו, לאחר דיון באולם בית המשפט, כדי ההסדר הבא:

כנגד הנתבעת יינתן צו לפינוי המושכר – דירה הנמצאת ברח' רידינג 25 בשכונת רמת אביב בת"א, הידועה כגוש 6771, חלקה 17, תת חלקה 2 (להלן: "הדירה") – ביום 19.5.13 בשעה 12:00 כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לה.

התובעת תוכל להמשיך ולהתגורר עד למועד הנזכר בדירה, כנגד תשלום שכר הדירה המשולם בשמה כיום.

בפרק הזמן שניתן ויחד עם זאת בזמן הקרוב יותר, תדאג התובעת לשמאות חדשה, שתיערך ע"י שמאי ממשלתי (שמאי העובד עבור משרד הביטחון) לקביעת שווי דמי השכירות בדירה, כפי ערכם בשוק החופשי, על הצד הנמוך. לאחר האמור, תשכלל התובעת את הצעתה לנתבעת בדבר שווי דמי השכירות, אולם יכול בהחלט שתרד מסכום זה באופן שלנתבעת תוצע הנחה המתחשבת בגילה, במצבה הסוציאלי והבריאותי, ובעובדה שהיא מתגוררת בדירה שנים רבות. יובהר כי היה ותוצע הנחה כאמור, הרי שהיא לא תעלה על הסך של 15% משיעור דמי השכירות שייקבעו ע"י השמאי. יחד עם האמור, מובן כי כל עוד תעמוד הנתבעת בתשלומים תוכל להמשיך ולגור בדירה עד אחרון ימיה, כאשר באותה נשימה ברור כי אין ולא יהיו לה כל זכויות הורשה ו/או חזקה לאדם אחר מלבדה בדירה.

היה והצדדים מגיעים כדי הבנות וכדי עמק השווה, כאמור לעיל, הרי שייחתם חוזה שכירות בכתב אשר יעגן הסכמות אלו. חוזה זה יהיה דו שנתי, וייחתם כל שנתיים מחדש. לצורך עדכון שכר הדירה בחוזה החדש, ניתן כי תעשה שמאות חדשה, ברוח האמור לעיל, ובאופן שיוצע לנתבעת שיעור הנחה מסוים, כפי האמור לעיל.

שכר הדירה ישולם על ידי הנתבעת באופן שייקבע בחוזה שבין הצדדים ובהתאם לדרישת משרד הביטחון.

היה והצדדים יראו כי אינם מצליחים להגיע לעמק השווה הרי שיעמוד פרק זמן של עד יום 19.5.13 בידי הנתבעת כדי לפנות בבקשה לקבלת סיוע בשכר דירה, או דיור ציבורי, או כדי מימוש כל זכות אחרת העומדת לה.

מובהר כי היה והצדדים לא יחתמו על חוזה עד יום 19.5.13, הרי שצו הפינוי כאמור לעיל ייכנס לתוקפו.

מוסכם עלינו כי פסק הדין ייכנס לתוקפו ביום 14.6.12 וכי עד למועד זה רשאים הצדדים להודיע כי הם מבקשים את ביטולו.

נבקש לתת להסכם תוקף של פסק דין" (נספח 9 לתצהיר התובעת).

בית המשפט שדן בתיק נתן להסכמה זו תוקף פסק דין. בכפוף לכל ההסכמות המפורשות בין הצדדים המסדירות את המנגנון לפיו תוכל התובעת להמשיך ולהתגורר במושכר, ניתן צו לפינוי המושכר לביצוע ביום 19.5.2013.

תיאור האירועים הרלוונטיים לאחר פסק הדין

התובעת עתרה במסגרת התיק בו אושר ההסכם, לביטול פסק הדין. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף. בהחלטה מיום 15.8.2013 נכתב על ידי כב' השופטת שדנה בתיק כדלקמן: "התביעה נדחית מחמת התיישנות ולמעלה מכך בשל מעשה בית דין, השתק עילה והשתק שיפוטי. נימוקי פסק הדין פורטו היטב בבקשה זו" (נספח 10 לכתב התביעה). על כך הגישה התובעת הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 22255-11-13 – נספח 14 לתצהיר התובעת).

בדיון בהודעת הערעור שהתקיים ביום 22.6.2016 הציע כב' הרכב השופטים שדן בערעור כי "תוגש תובענה חדשה לביטול ההסכמה שנרשמה בהסכם הפשרה מיום 14.05.12 וקיבלה תוקף של פסק - דין, תוך שמודגש שהתובענה הנ"ל תתייחס אך ורק להסכמה מיום 14.05.12 ולפגמים שנפלו בהסכמה זו. בית המשפט יקיים דיון בתובענה זו ורק אם תבוטל, יחזור הדיון לתביעת הפינוי המקורית שהגישה המדינה". הצדדים הסכימו להצעה ולפיכך פסק הדין מיום 15.8.2013, שדחה את התובענה לביטול פסק הדין, בוטל ולהסכמת הצדדים ניתן תוקף פסק דין (ראו נספח 15 לתצהיר התובעת). ואכן, התובעת הגישה תובענה חדשה היא התובענה שלפניי.

טענות התובעת

התובעת טענה כי הסכם הפשרה שניתן לו תוקף פסק דין נעשה תוך עושק ומתוך טעות. לדבריה, אין המדובר בהסכם פשרה אלא בכניעה לכל תכתיבי הנתבעת. המידע שקיבלה ומצבה השכלי, שהושפע בין היתר מהנסיבות שאפפו את פסק הדין וכל מהלך העניינים ביום הדיון, השפיעו בצורה ישירה על יכולתה להבין את תוכן וטיב ההסכם, דבר המהווה פגם אמיתי ברצון.

היא טענה כי בנה, אשר היה עמה בדיון, הביע בצעקות את התנגדותו לדרישת הנתבעת לתשלום דמי שכירות ובעקבות כך הוצא מהאולם. גם התובעת עצמה הביעה את התנגדותה ולאחר דין ודברים הוצאה גם היא מהאולם. התובעת, שחזרה לאולם הדיונים בשלב מאוחר יותר, הורחקה ממנו פעם נוספת ונשארה בחוץ עד ליציאת בא כוחה. לדבריה, פרוטוקול הדיון חסר ואין בו אזכור לכל ההתרחשות. התובעת לא הייתה צד פעיל לפסק הדין שניתן ובשום אופן לא נתנה הסכמתה מדעת לפשרה, אלא התנגדה לה באופן מיידי. לדבריה, בעקבות התנגדותה ביקש בא כוחה להשתחרר מייצוגה ובמכתב ששלח אליה ביום 18.6.2012 הודיע לה כי עקב חילוקי דעות בדבר אופן ניהול התיק והטענות שהעלה בכל הקשור להסכם הפשרה, אין ביכולתו להמשיך ולייצגה. האמור התרחש לאחר שחלפו 30 יום ממתן פסק הדין במהלכם הייתה לתובעת הזכות לבטל את פסק הדין. היא הסבירה כי במהלך המחלוקות עם בא כוחה הסביר לה זה כי אין מה לעשות בנוגע להסכם והוא סופי.

התובעת הוסיפה וטענה כי לא ייתכן שבעוד היא משתכרת 3,300 ₪ בחודש, תוותר מרצונה על זכויות השכירות שהיו לה במשך 50 שנה ותחייב עצמה בתשלום דמי שכירות ריאליים בגובה של כ- 4,500 ₪ לחודש. זאת, בניגוד גמור לעמדתה בכתב ההגנה שהגישה ולאחר שהחל משנת 2005 התנגדה אף להעלאה מינימלית של דמי השכירות.

התובעת טענה כי יש לבטל את החוזה מחמת טעות. לדבריה, לא הבינה כי יינתן נגדה צו פינוי ומבחינתה לא הייתה שום סיבה הגיונית כי תוותר על זכויותיה ללא בירור טענותיה. בנוסף, טענה יש לבטלו מחמת עושק בהיותו הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה, אשר נחתם כאשר היא מצויה בחולשה ובמצוקה, תוך ניצול המצב על ידי הנתבעת. הלחץ הנפשי שהופעל עליה עובר לדיון ובפרט במהלכו היה בלתי נסבל עבורה. התובעת הביעה כבר בתחילת הדיון את התנגדותה הנחרצת לכל העלאה בדמי השכירות. היא תיארה את נסיבותיה האישיות הקשות בהיותה כבת 80 המתגוררת בגפה, לאחר שננטשה על ידי בעלה, אשר הותיר אותה עגונה משך שנים רבות בהן גידלה את שני ילדיה לבדה.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב שכן התצהיר מ-1998 עליו חתמה התובעת מהווה את המסמך העיקרי בכל ההליך המשפטי ומגלם את התחייבותה לשלם שכר דירה להבדיל מדמי דיירות מוגנת. התובעת לא צירפה לכתב התביעה את התצהיר ולכן מדובר בהתנהגות שלא בתום לב. עוד טענה, כי התובעת מנועה מלטעון כי היא דיירת מוגנת, שכן מדובר בטענה חדשה הסותרת הודאה קודמת שלה לפיה אין היא דיירת מוגנת.

בנוסף, טענה כי ילדי התובעת מצויים בשנות ה-50 לחייהם ולפיכך לא מוטלת על משרד הביטחון חובה לדאוג להם. יתרה מכך, מאחר שהתובעת רתוקה לכיסא גלגלים היא זקוקה לעובד זר שיסייע לה. עלות החזקת עובד זר מגיעה לכדי 6,000 - 7,000 ₪ לחודש. לאור זאת, גם אם לא תחויב בתשלום דמי שכירות, התובעת חסרת יכולת לממן את שהייתה בבית יחד עם עובד סיעודי. יתרה מכך, בכניסה לבניין קיימות בין 4 ל-5 מדרגות ולכן בהיותה רתוקה לכיסא גלגלים, אינה יכולה לחזור ולהתגורר בדירה. מכאן שמדובר בתביעה תיאורטית אשר לא תסייע לתובעת לחזור ולהתגורר בדירה. במצב עניינים זה עומדת דירה המיועדת עבור נכה צה"ל ריקה מזה מספר שנים כאשר התובעת אינה מעוניינת בדירה לצורך מגוריה אלא טוענת לזכויות חוזיות ו/או קנייניות בנכס. הנתבעת פעלה בהתאם להלכת בית המשפט העליון ברע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (פורסם בנבו, 12.06.2007)‏‏ לפיה על משרד הביטחון לפעול לפנות את דירות גרושות נכי צה"ל עבור נכי צה"ל.

הנתבעת טענה כי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין הוא הצעת פשרה שהועלתה על ידי בית המשפט. לאחר שבית המשפט נתן הצעתו, יצאו התובעת, בנה ואדם נוסף שליווה אותם להתייעצות במסדרון בית המשפט עם בא כוחה שארכה כשעה וחצי. במהלך ההתייעצות, נציגי משרד הביטחון הבהירו לתובעת כי ההטבה המפליגה שקיבלה משך שנים רבות הגיעה לקיצה. לאחר ההתייעצות, נכנסה התובעת לאולם עם בא כוחה והודיעה כי היא מסכימה להצעה שנוסחה על ידי בית המשפט אשר תאמה את התצהיר עליו חתמה ב- 1998. לטענת הנתבעת, התובעת לא הביעה את התנגדותה להצעת הפשרה ורק כחודש לאחר פסק הדין הגישה הודעה על הפסקת ייצוגה על ידי עורך הדין ורשבסקי. התובעת לא הסבירה מהי הטעות שחלה בהסכמה שניתנה על ידה המצדיקה ביטול פסק הדין. בנוסף, לא הוכחו טענות התובעת לעושק. התובעת לא הייתה בעלת חולשה שכלית או מצוקה כלכלית בהיותה מיוצגת על ידי עורך דין החל משנת 2005. הנתבעת הוסיפה כי התוצאה הסופית של הסכם הפשרה הינה סבירה, במיוחד בהתחשב בתקופה הארוכה בה נהנתה התובעת מדמי שכירות נמוכים ביותר. ברור כי בהצעת בית משפט לצדדים אין משום עושק. לטענתה, אין גם מחלוקת כי סיומה של הטבה מפליגה, אין בה משום הטעיה או עושק אלא משום החזרת הנכס, דירת המגורים, לרשות הציבור ולנכי צה"ל הזקוקים לה.

דיון והכרעה

מטעם התובעת הוגש תצהירה ותצהיר בנה, מר ש' א'. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של גב' אורנה מזרחי, ראש תחום בקרת דיור ושיקום רווחתי. בדיון ההוכחות נחקרו אלה על תצהיריהם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות וקראתי את סיכומי הצדדים, נחה דעתי כי נפל פגם מהותי ויסודי בתהליך כריתת ההסכם. זה נכרת בניגוד לרצונה והסכמתה של התובעת. הסכמה ככל שניתנה הייתה שלא מדעת וההסכם נכרת מתוך טעות מבלי שהתובעת הבינה את משמעותו והכל כפי שיפורט להלן.

ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין – הדין החל

פסק דין שניתן בהסכמה הוא הסכם מחייב אשר ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים והגושפנקה שניתנה להסכמה על ידי בית המשפט (ראו ע"א 7024/97 ניסים עדיקה נ' אהוד תמיר, נד(5) 826 (2000)‏‏ להלן: "עניין עדיקה"). הפסיקה מכירה בביטול הסכמים שקיבלו תוקף פסק דין כאשר ניתן להצביע על פגם שנתגלה בכריתה. "הסכם שהצדדים עשו, יכול שיהא בטל או ניתן לביטול מחמת פגם בהליך עשייתו. ופגם כזה אינו מתרפא על-ידי כך שניתן פסק-הדין על-פי ההסכם. לפיכך נשאר פגם שבהסכם דבק בפסק-הדין, ואף פסק-הדין ניתן לביטול אם נקט בעל-דין באמצעים הנאותים לשם כך" (דברי כב' השופט זוסמן בע"א 597/69 ישראל רייכמן, ואח' נ' פקיד השומה, תל-אביב 2, פ"ד כד (2).וראו גם ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, נא(1) 577 (1997)‏‏ וכן ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, לב(2) 042 (1978)‏‏ ).

סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

בתובענה המתבססת על עילת טעות, נטל ההוכחה רובץ על התובע (ראו ע"א 690/88 הדי רובין נ' שמעון רובין, מד(3) 459 (1990)). ‏

"על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על-פי מבחן אובייקטיבי (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [6], בעמ' 673; ג' שלו דיני חוזים [7], בעמ' 192). עם זאת, מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא הייתה ידועה לצד השני, ומאחר שאין כל דופי בהתנהגותו של צד זה, מותנה הביטול בשיקול-דעתו של בית-המשפט, שרשאי לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת" (ראו עניין עדיקה בעמ' 830).

בנוסף, "כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר" (ראו דברי כב' השופט דנציגר בע"א 7663/11 גבריאל דדון נ' יוסף יהויקים חדד (פורסם בנבו, 29.04.2013)‏‏).

ובעניין דומה שהתנהל בבית משפט השלום בקרית גת נקבע כך: "עלי לקבוע כי בהליך כריתת ההסכם שבין התובע לבין עמידר, נפל פגם ברצון התובע מסוג טעות. מהראיות עולה כי אילולא אותה טעות, לא היה התובע מתקשר בהסכם שיביא לפינויו מהדירה. הקשר הסיבתי שבין הטעות לבין התקשרותו של התובע בהסכם, הוכח בפניי במלואו. הדברים כאמור עולים באופן שאינו משתמע לשני פנים מחקירתו של עו"ד ארד, אשר לדבריו הביא את התובע להסכמה בניגוד להבנתו של התובע את ההסכמות" (ראו דברי כב' השופט פבלו אקסלרד בת"א (ק"ג) 6873-04-12 ויזמן נ' עמידר – החב' הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (פורסם במאגר משפטי) – להלן: "עניין ויזמן").

מכאן, שפגם יסודי בתהליך כריתת ההסכם כאמור לעיל מוביל לביטולו של ההסכם וכפועל יוצא מכך לביטולו של פסק הדין. נטל ההוכחה מונח על כתפי התובעת. כפי שיפורט להלן נחה דעתי כי התובעת עמדה בנטל זה.

טענות הגנה שאינן רלוונטיות לביטול ההסכם 

כבר עתה אציין כי לא היה מקום לטענות הנתבעת שפורטו בכתב הגנתה ואשר קשורות לליבת הסכסוך שעניינו תביעת הפינוי גופא. כל שבית המשפט נדרש במסגרת תובענה זו הוא לבדוק האם בתהליך כריתת ההסכם נפלו פגמים המצדיקים את ביטולו. כך למשל, אין מקום לדיון בסוגיה האם התובעים זכאים לטעון כי הם דיירים מוגנים. אין גם מקום לדון בשאלה האם על הנתבעת לדאוג לילדיו של הנכה ועד איזה גיל. כך גם אין מקום להידרש לסוגית פרשנות התצהיר עליו חתמה התובעת ב- 1998. כל אלה הן שאלות נכבדות שיש לדון בהן במסגרת תביעת הפינוי.

"מקום בו נמצא שישנו פגם או טעות בהליך כריתת ההסכם, אין טעם של ממש בבדיקת סיכויי התביעה ברור הוא, כי ככל שייקבע שנפל פגם בהליך כריתת ההסכם, הרי שההסכמה שהיוותה הבסיס למתן פסק הדין בתיק זה תבוטל ומכורח ביטולה, יבוטל גם פסק הדין, ללא כל קשר לתוצאות הליך הפינוי או לסיכוייו" (ראו עניין ויזמן). ‏

זאת ועוד, אין מקום לטענה לפיה אי צירוף התצהיר עליו חתמה התובעת ב- 1998 לכתב התביעה מהווה חוסר תום לב. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת חתמה על התצהיר וכי זה מצוי בליבת המחלוקת. עובדת קיומו של התצהיר צוינה במפורש על ידי התובעת בכתב התביעה וזה אף צורף לתצהיר עדותה הראשית. לא התרשמתי כי אי צירופו של התצהיר נועד להסתיר את תוכנו מבית המשפט בתיק כאן והיה ברור מלכתחילה כי תוכנו ידוע ויוצג בפני בית המשפט, כפי שקרה.

יתרה מכך, אין גם מקום לדון בטענות הנתבעת בדבר היותה של התביעה תיאורטית. כאמור, הנתבעת טענה כי מאחר שהתובעת מרותקת לכיסא גלגלים וקיימות מדרגות בכניסה לדירה, כמו גם לנוכח מצבה הכלכלי הקשה אשר אינו מאפשר לה לשאת בעלות העסקת עובד זר שיסעד אותה, הרי שאין באפשרותה ממילא להמשיך ולהתגורר בדירה. מדובר בטענות החורגות מהסוגיה שבמחלוקת וכפי שהוסכם בין הצדדים במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי לפיה התובענה תתייחס אך ורק להסכמה מיום 14.05.12 ולפגמים שנפלו בהסכמה זו. בדיקה כזו יש לערוך למועד כריתת ההסכם שביטולו מתבקש. באותו מועד התובעת התגוררה בדירה והנסיבות שפורטו לעיל היו שונות.

בנוסף, מדובר בטענות אשר לא היה מקום לטעון אותן בהיותן בלתי ראויות. את הקושי הטכני להיכנס לדירה בשל היותה של התובעת מרותקת לכיסא גלגלים ניתן ככל הנראה לפתור על ידי ביצוע עבודות התאמה בכניסה לדירה. בית המשפט בתיק כאן לא בחן קיומם של פתרונות כאלה והדיון לא נסב על כך כלל. הטענה כי ממילא אין לתובעת די הכנסה כדי לממן עובד זר, פועלת בדיוק להיפך, שכן היא מעצימה את הבעייתיות בדרישת הנתבעת לחייב את התובעת בתשלום דמי שכירות ריאליים שעה שלתובעת אין אפשרות לעמוד בכך. יתרה מכך, חוסר אפשרות מימון כנטען רק מחזק את טענת התובעת כי מבחינתה זה היה חסר היגיון להסכים לשלם דמי שכירות ריאליים וכי הסכם הפשרה הינו תולדה של טעות וחוסר הבנה.

בית המשפט אינו בודק את הפן השיפוטי של פסק הדין

התובענה שלפניי היא למעשה תובענה לביטול ההסכמה שהוגשה בהתאם להחלטתו של בית המשפט של ערעור (שצוטטה לעיל) אשר הדגיש "שהתובענה הנ"ל תתייחס אך ורק להסכמה מיום 14.05.12 ולפגמים שנפלו בהסכמה זו". לפיכך, חשוב להבהיר כי אין בכוונת בית המשפט לבדוק את הפן השיפוטי של פסק הדין, אשר אינו מצוי ממילא בסמכותו, אלא לעסוק אך ורק בפן ההסכמי תוך בחינת השאלה האם נפל בהסכמת הצדדים פגם המצדיק את ביטולה.

כבר נקבע כי "באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין". ובהמשך :"מהיבט הפן ה"שיפוטי" – היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט – כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים" (ראו רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, נג(3) 337, 344 (1999)‏‏).

מכל מקום, בית המשפט משוכנע כי להסכמת הצדדים ניתן על ידי בית המשפט שדן בתביעת הפינוי תוקף פסק דין לאחר שהוצג בפניו מצג לפיו התובעת, שהייתה מיוצגת בדיון על ידי עורך דין, נתנה הסכמתה להסכם הפשרה ותוכנו. מאותו טעם, אין מקום לטענת העושק שמעלה התובעת. הסכמת התובעת הובעה בדיון בפני בית המשפט על ידי בא כוחה, כך שיש להניח כי לא היה באפשרותה של הנתבעת, כמו גם של בית המשפט באותה עת, לדעת כי התובעת אינה מבינה את משמעות ההסכם וכי זה נכרת מתוך טעות.

מקורות המידע אשר עומדים לבית המשפט לצורך בחינת טענות התובעת כוללים את פרוטוקול הדיון, עדותה של נציגת הנתבעת, עדויות התובעת ובנה והשתלשלות הדברים עובר לתביעת הפינוי. כפי שיפורט בהמשך, ניתוח מקורות אלה מוביל למסקנה כי דין הסכם הפשרה להתבטל.

לא ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון על שאירע בו

פרוטוקול הדיון בו ניתן פסק הדין חסר פרטים מהותיים ומעיון בו לא ניתן ללמוד מה התרחש בדיון. לא ניתן לדעת מה נאמר על ידי מי מהצדדים במהלך הדיון, האם התובעת ובנה נכחו בו ואם כן באילו חלקים, האם התובעת ובנה התנגדו כטענתם להסכם הפשרה והאם תוכנו הוסבר לתובעת כנטען. מהפרוטוקול גם לא ניתן לדעת כיצד נוסח הסכם הפשרה ומה הייתה הסיבה לאופן ניסוחו בדרך זו. למעשה, הפרוטוקול, אשר הובא לעיל במלואו, שותק בכל אלה.

כל שניתן ללמוד מהפרוטוקול הוא כי לכאורה רק עורכי הדין מטעם שני הצדדים נכחו בדיון ומיד עם תחילתו הכתיבו לפרוטוקול את נוסח הסכם הפשרה וביקשו כי יינתן להסכם זה תוקף פסק דין. לפיכך, על מנת ללמוד מה התרחש בדיון יש להסתייע בעדויות של האנשים הנוספים אשר נכחו בדיון.

הראיות מטעם הנתבעת אינן מספקות

להוכחת טענות ההגנה, הגישה הנתבעת את תצהירה של גב' אורנה מזרחי אשר כלל 8 סעיפים בלבד (סעיפים י"ג, ט"ו- כ"א) בהם תיארה בקצרה את אשר התרחש בדיון. מהתצהיר עלה כי התובעת לא הביעה את התנגדותה להסכם וכי הדברים הוסברו לה על ידי עורך דינה ובית המשפט. היא העידה בתצהירה כי התובעת ובא כוחה הודיעו לבית המשפט כי הם מסכימים להצעה.

בחקירתה הנגדית התברר שהדברים התנהלו אחרת וכי התצהיר היה חסר פרטים מהותיים. כך, התברר כי היו הפרעות מצדה של התובעת וכי התובעת ובנה הוצאו מהאולם. העדה לא ידעה לומר מה היה תוכן הדברים שנאמרו על ידי התובעת ובנה אלא רק ציינה שהיו צעקות שהובילו להוצאתם מהאולם (עמוד 19 שורות 22-32). בהמשך העידה כדלקמן: "כשנשאלתי שאלות או נשאלו שאלות באולם, נזרקו הערות מהצד. אני לא זוכרת בדיוק בהקשר מה למה אבל נזרקו הערות ולכן, כב' השופטת הוציאה אותם מהאולם. היא לא הצליחה לנהל את הדיון בצורה כזו בשלב הזה" (עמ' 20 שורות 6-8 לפרוטוקול). עובדות מהותיות אלה, אשר תמכו בטענות התובעת, כלל לא הוזכרו בתצהיר הגב' מזרחי ועלו רק לאחר שהופנו אליה שאלות במסגרת החקירה הנגדית.

העדה גם לא יכלה לאשר האם התובעת הביעה בעצמה את הסכמתה לתוכן ההסכם, האם הדברים הוסברו לה על ידי עורך דינה והאם הייתה באולם בעת שהוקרא תוכן פסק הדין (עמוד 20 שורות 21-30).

תוכן עדותה בחקירה נגדית תמך למעשה בגרסת התובעת לפיה התנגדה להסכם נחרצות ואף הביעה זאת בצעקות אשר הובילו להוצאתה מהאולם.

הראיות מטעם התובעת

כאמור, להוכחת טענותיה הגישה התובעת את תצהירה ואת תצהיר בנה, שהתלווה אליה לדיון.

בתצהירה הסבירה כי התנגדה לשינוי תנאי הסכם השכירות ולהסכם הפשרה. התובעת העידה: "גם אני צעקתי מתוך כאב מדוע הנתבעת ממציאה שקרים ולא עומדת בהתחייבות שלה. התנגדתי נחרצות אפילו להעלאה של שקל אחד מעבר לקבוע בהסכם" (סעיף21) ובהמשך: "גם לאחר שחזרתי לאולם הרחיקה אותי השופטת פעם שנייה ונשארתי בחוץ עד לסיום הדיון. למעשה כל זמן שהייתי באולם הושתקתי ולא ניתן לי להשמיע את קולי. בשום אופן לא נתתי הסכמתי לכתוב בפסק הדין ונהפוך הוא, התנגדתי לכל העלאה גם בכתב ההגנה וגם בדיון עצמו" (סעיפים 23-25).

בעדותה בחקירה נגדית חזרה ואמרה כי התנגדה להסכם הפשרה ולא ידעה מה הוצע על ידי בית המשפט כיוון שלא הייתה נוכחת בדיון (עמוד 8 שורות 5-8), כי התנגדה לכל התהליך וכי הוצאה מהאולם לאור התנגדותה (עמוד 9 שורות 1-3). היא העידה כי בזמן שבא כוחה הודיע לבית המשפט שהוא מסכים להצעת הפשרה היא הייתה מחוץ לאולם (עמ' 10 שורות 1-3).

בנה של התובעת, מר ש' א', תמך בתצהירו בגרסה זו לפיה אמו הייתה נסערת במהלך הדיון (סעיף 13 לתצהירו) וכי הוא עצמו התנגד לטענות הנתבעת במהלך הדיון. גם הוא העיד כי לאחר שצעק והביע את התנגדותו הנחרצת, הוצא מהאולם וכי אמו הוצאה מהאולם פעמיים. לדבריו: "האווירה הייתה מאוד מתוחה ונציגי הנתבעת אמרו לי מחוץ לאולם: "החגיגה נגמרה" " (סעיפים 14-15 לתצהירו). עדותו בחקירתו הנגדית תמכה בגרסת התובעת לפיה שניהם לא חזרו לאולם בזמן בו הודיע בא כוח התובעת על הסכמת התובעת לפשרה (עמ' 15 שורות 17-19).

אף לאחר הדיון התנגדה התובעת להסדר הפשרה. על פי עדותה ועדות בנה בתצהיר, בתום הדיון אמר להם עורך הדין כי ייצור עם התובעת קשר בהקדם ויסביר לה את משמעות ההסדר (סעיף 27 וסעיף 16 לתצהיריהם בהתאמה). התובעת העידה בתצהירה כי לאחר שהוסבר לה משמעות ההסכם, התנגדה לו נחרצות. לדבריה: "הזדעזעתי למשמע אוזניי וצעקתי עליו שזרק אותי לכלבים ובשום אופן איני מסכימה או מסוגלת לעמוד בהסכם כזה" (סעיף 29 לתצהירה). לדברי התובעת עורך הדין מסר לה כי אין מה לעשות עם פסק הדין, אף שעמדו לרשותה 30 יום לבקש ביטולו. לאחר שיחה זו, שהתנהלה בטונים צורמים, הודיע עורך הדין על התפטרותו "לאור חילוקי הדעות החמורים בינינו בעניין הסכם הפשרה" (סעיפים 31-32).

התובעת טענה כי לא הבינה כי למעשה ניתן נגדה צו פינוי. לטענתה, להסכם הפשרה ניתן תוקף פסק דין מבלי שהבינה כלל את משמעותו ומבלי שניתנה על ידה הסכמה מדעת לתוכנו.

חשוב לציין כי טענות התובעת לפיהן לא נתנה הסכמה מדעת להסכם הפשרה ולא הבינה כלל שניתן נגדה צו פינוי ככל שלא ייחתם הסכם שכירות עם תנאים חדשים, מתיישבות עם העמדה שהציגה באופן עקבי משך כל השנים שקדמו לתביעת הפינוי. כאמור, בעת חתימת התצהיר ב- 1998, פנה בשמה עורך הדין שאישר את חתימתה והבהיר במכתבו כי חתימתה נעשית מתוך הבנה כי זכויותיה לא ייפגעו. זאת מאחר שהובטח לה מפורשות כי ניתנת לה האפשרות להמשיך ולהתגורר בדירה האמורה עד סוף ימיה ושנותיה וכי זכויותיה לא יפגעו.

גם בשנים לאחר מכן, הביעה התובעת התנגדותה לכל שינוי בתנאי השכירות במכתבים שנשלחו על ידי בא כוחה ב- 2005 ו-2007 שתכנם הובא לעיל.

יתרה מכך, לאור הנסיבות האישיות והכלכליות בהן הייתה שרויה התובעת אותה עת, אין לכאורה כל היגיון שתסכים לתוכנו של הסכם שכזה אשר מבקש ממנה לשלם דמי שכירות ריאליים כתנאי להמשך מגוריה בדירה. הסכמתה הנטענת להסדר הפשרה מהווה למעשה שינוי קיצוני בעמדתה, מה שמלמד ומוביל למסקנה כי ככל הנראה לא הייתה הסכמה מצידה ואם זו ניתנה, הרי שהדבר נעשה מתוך טעות ומבלי שהבינה כלל את משמעות הדברים.

ב"כ הצדדים שנכחו בדיון לא העידו

לכאורה, היה צפוי כי התובעת תבקש לזמן את בא כוחה שייצג אותה בתביעת הפינוי לעדות על מנת שיתמוך בגרסתה וייתכן בהחלט כי התובעת נמנעה מלזמנו מחשש שזה יעיד נגדה. לאור הטענות הקשות שהיא העלתה כלפיו בדבר אופן ייצוגו, נראה כי חשש זה היה מוצדק לאור ניגוד האינטרסים הקיים ביניהם.

מנגד, ניתן היה לצפות שגם הנתבעת תדאג מצדה לזמן את בא כוח התובעת דאז לעדות, על מנת שיעיד על מה שאירע בדיון. הטענה כי לעורך הדין יש חיסיון עו"ד - לקוח המונע ממנו להעיד, אינה רלוונטית בכל הנוגע לדברים שאירעו במהלך הדיון לעיני כל הנוכחים.

לאור האמור, אי זימונו לעדות פועלת לחובת שני הצדדים.

זאת ועוד, היה מצופה כי באת כוח הנתבעת בהליך כאן, שהייתה נוכחת בדיון בתביעת הפינוי והייתה מעורבת במשא ומתן שנוהל עם ב"כ התובעת, תימנע מלייצג בתיק ובמקום זאת תגיש תצהיר במסגרתו תעיד ממקור ראשון על מה שהיה בדיון. תצהיר כזה לא הוגש ולפיכך הדבר פועל לחובת הנתבעת.

סיכום

מכל האמור לעיל שוכנעתי כי התובעת התנגדה לכל אורך הדרך לשנות את תנאי השכירות של הדירה ולא הסכימה מדעת לתכנו של ההסכם. שוכנעתי כי התובעת לא הבינה את משמעותו של הסכם הפשרה ולא ידעה כי ניתן נגדה למעשה צו פינוי. התרשמתי מעדותה כי באותה עת לא הייתה מודעת לאפשרותה לבקש את ביטולו של פסק הדין בפרק הזמן של 30 הימים מנתינתו. פסק הדין נכנס למעשה לתוקף מתוך טעותה של התובעת את הבנת הדברים והמציאות המשפטית בה הייתה נתונה. מדובר בטעות יסודית המשמיטה את הבסיס להסכם.

"להפעלת סמכות הביטול לפי סעיף 14(ב) נדרש (כזכור), בין יתר התנאים, כי בית המשפט יראה, 'שמן הצדק לעשות זאת'. לשם כך על השופט לשקול את האינטרסים של שני בעלי הדין, את התוצאות האפשריות לכל אחד מהם, וכן את התנהגותם, לפני כריתת החוזה ולאחריהן". וכפי שמסבירה פרופ' ג' שלו בחיבורה... "כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול. לשון אחר, העוול שיגרם לטועה אם ישאר קשור בחוזה בו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שיגרם לצד השני על ידי עצם הביטול"" (ע"א 690/88 הדי רובין נ' שמעון רובין, מד(3) 459 (1990)‏‏).

גם בפסק הדין בעניין ויזמן ניתנה התייחסות להפעלת סמכותו של בית המשפט במקרים מסוג אלה ונקבע כי "מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא הייתה ידועה לצד השני, ומאחר ואין כל דופי בהתנהגותו של אותו צד, מותנה הביטול בשיקול דעתו של בית המשפט. אף אם בית המשפט מקבל את טענת הטעות, על המבקש לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הצדדים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול (ראו פסק דין עדיקה, שם). במסגרת הכרעתו בשאלה, אם "מן הצדק" לבטל את החוזה, על בית המשפט ליתן דעתו לאיזון האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר ולהשפעתן האפשרית של תוצאות פסיקתו על האינטרסים הללו. כמו כן, על בית המשפט לבחון את התנהגות בעלי הדין לפני כריתת החוזה ולאחריה. על הטוען לטעות לשכנע את בית המשפט, כי העוול שייגרם לו אם יישאר קשור באותו ההסכם בו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על ידי עצם הביטול"‏.

בענייננו, התובעת היא אישה מבוגרת בשנות ה-80. השארת ההסכם על כנו תיצור מצב בלתי הפיך מבחינתה של התובעת, אשר לא תוכל לחזור לעולם להתגורר בדירה בה התגוררה משך למעלה מ- 50 שנה ובה גידלה את ילדיה. מנגד, ביטול ההסכם אינו מהווה סוף פסוק מבחינתה של הנתבעת שכן באפשרותה, ככל שתחפוץ בכך, יהיה לנהל את תביעת הפינוי אשר תידון לגופה. זאת, בהתחשב בדין החל ולאחר שייערך דיון בטענות התובעת לגופן. ביטול ההסכם יוביל אפוא לתוצאה מידתית שתמנע עוול גדול מהתובעת. לסיכום, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה מאזן האינטרסים נוטה לטובת התובעת וביטול ההסכם.

סוף דבר, התביעה מתקבלת. אני מורה על ביטול הסכם הפשרה. כפועל יוצא מכך בטל גם פסק הדין. ויובהר, כי אין בפסק דין זה כדי לקבוע מסמרות בסוגיית פינוייה של התובעת בהליך אותו נקטה הנתבעת. הדבר ייבחן על ידי בית המשפט שידון בתביעת הפינוי.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ג כסלו תש"פ, 11 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.