פשרה בכתובה גבוהה הכתובה בלירות

בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך י"ט בטבת תשע"ט (27.12.2018), לפיו, המשיב/הבעל לשעבר מחוייב לשלם למערערת/האישה סך של 150,000 ש"ח דמי כתובתה.

סכום זה נפסק כפשרה, וכפי שיבואר להלן.

עילת הערעור המרכזית שהוצגה בפנינו, וכפי שהיא מופיעה בכתב הערעור, היא סביב שאלת ההצמדה של הכתובה והפשרה שנעשתה סביבה.

לטענת המערערת, מאחר והמשיב חויב בכתובה ללא שום ספק, ומאחר והכתובה המקורית משנת 1979 היא 6 מיליון לירות, ומאחר והצמדתה למדד עולה לסכום של כ-3 מיליון שקלים חדשים נכון להיום, הרי שהפשרה שעשה בית הדין (150,000 ש"ח בלבד) היא רחוקה מהדין, ואינה סבירה כלל.

ב"כ המערערת מפנה לפסקי דין רבניים, שנוקטים בשאלת ההצמדה של הכתובה, באורח כללי, שיש לפשר ולחייב בשני שליש, מהערך המוצמד. 

בנדו"ד שהצמדה מליאה מובילה לסכום של כ-3 מיליון ש"ח, הרי שהפשרה צריכה לעמוד על כ-2 מיליון ש"ח. למרות האמור, המערערת הצהירה בעצמה הן בפני בית הדין האזורי, והן במהלך הדיון שבפנינו, שהיא תסתפק בסכום שיעמוד על שווי חלקו של המשיב בדירתם המשותפת, כך שתוכל לרכוש את חלקו בדירה ולא תיזרק לרחוב, כלשונה.

זוהי עילת הערעור העיקרית, והשאר נספחיה.

לאחר שמיעת דברי הצדדים, ולאחר העיון בחומר שבתיק, ובפרט לאחר העיון המדוקדק בפסק הדין נשוא הערעור, בית הדין מגיע למסקנה שיש לקבל חלקית את הערעור.

מפסק דין נשוא הערעור עולה תמונה ברורה, שבית הדין התרשם שבנסיבות התיק יש לחייב, ללא ספק כל שהוא, את המשיב בתשלום הכתובה. יש להניח, שאילו הכתובה הייתה נקובה בסכום סביר בשקלים חדשים, היה בית הדין מחייב את המשיב בתשלום מלוא הכתובה.

לא נמצאו בפסק הדין נשוא הערעור, סיבות אחרות לעשיית הפשרה, מלבד הסכום הנקוב בכתובה (בלירות משנת 1979). גם הפתיח של פסק הדין מבליט את הנקודה, שהפשרה שתיעשה תתייחס אך ורק לשאלת ההצמדה. כך גם בסיומו של פסק הדין.

מאחר וכך, אנו פטורים מלהתעסק בטיעונים השונים שטענו הצדדים, בשאלה מי גרם לגירושין שיבואו לעולם, שאלה, שאינה מונחת לפתחנו כלל.

ונוסיף ונבהיר, שמאחר ולדעת בית הדין האזורי אין ספק, שיש לחייב בכתובה בנסיבות התיק, ועשיית הפשרה נבעה אך ורק משאלת ההצמדה, כבר מילתנו אמורה, במספר רב של פסקי דין, שאין בית הדין הנוכחי מתערב בקביעת העובדות על בסיס התרשמותו של בית דין אזורי, ולא מתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי ובהכרעת הדין שניתנת על בסיס התרשמותו הישירה מהצדדים ומטענותיהם שנטענו בפניו.

ובכן, הנחת היסוד להכרעתנו שלהלן היא שהמשיב חייב בכתובה במלואה, וכל השאלה היא כיצד להתייחס לכתובה הנקובה בלירות (משנת 1979), ובשאלת הצמדה של סכום הכתובה.

גובה הפשרה בסך של 150,000 ש"ח שנקבעה בפועל על ידי בית הדין, בפסק הדין נשוא הערעור, לא נומקה כלל. מתוך פסק הדין לא ברור מהם הגורמים שהובילו לסכום זה. כמובא בראשית הדברים, הצמדה מליאה למדד מובילה לסך של כ-3 מיליון ש"ח, וללא ההצמדה גובה הכתובה הוא 600 ש"ח בלבד.

אב בית הדין הרה"ג אושינסקי שליט"א, שפסק דינו הוא נשוא הערעור שבפנינו, סיכם בהרחבה בספרו אורות המשפט (ח"ג עמ' רצב ואילך), את השיטות השונות שעל פיהם נוקטים בתי הדין השונים, בשאלה הצמדה של כתובה, ואת ציון המאמרים ופסקי הדין שנכתבו בשאלה עקרונית זו, עיי"ש, ואין צורך להפנות אליהם שוב במסגרת פסק דין זה, והמעוניין יוכל לדלותם משם. 

אקדים ואומר, לענ"ד, אילו הפשרה אמורה ליצור הכרעה בין השיטות השונות, בין הסבורים שיש להצמיד הצמדה מליאה למדד (ובנדו"ד יהיה הערך כ-3 מיליון ש"ח) ובין הסבורים שאין להצמיד כלל (ובנדו"ד הערך יהיה 600 ש"ח בלבד), קשה להבין את הפשרה שעשה בית הדין האזורי שמגיעה לסך של 150,000 ש"ח. תמיהה זו תהיה נכונה גם אם לא מדובר בהכרעה בין שיטות החלוקות מהקצה לקצה אלא מכוח ספק הלכתי שמסתפק בו בית הדין בעצמו, האם יש להצמיד כתובה למדד אם לאו, גם אז הפשרה הזו אינה ברורה.

נוסיף ונאמר את הדברים הבאים.

הגר"ש שפירא שליט"א במאמרו, 'קונטרס משפט הכתובה' (שורת הדין חי"ב עמ' קצג ואילך), ניתח בהרחבה את סוגיית ההצמדה למדד בכתובה, ולענ"ד דבריו ברור מיללו, שאין מקום להחיל כלל את מחלוקת הפוסקים הכללית בשאלת ההצמדה בשאר החובות, לשאלת ההצמדה בכתובה, והעיקר להלכה, שבנוגע לכתובה אין מקום להצמידה למדד, אם לא נתפרש כך בכתובה.