הפחתת מזונות והטלת קנסות בשל 'ניכור הורי' – אימתי?

א.   מבוא לערעור ולפסק דין זה – בפרט ולמבט הנכון על חובות הורים לילדיהם – בכלל

הערעור שלפנינו הוא על החלטת בית הדין קמא הקובעת:

1. יש לפטור את האב מלשלם מזונות עבר, הווה ועתיד עבור הבן המשותף.
2. בית הדין אינו מוצא לנכון לקנוס את האם על הפרת הסדרי השהות.

הצדדים מתדיינים בבתי הדין, בפני הרכבים רבים ושונים למעלה משמונה־עשרה שנה – תחילה בתביעת האישה לגירושין לאחר שהבעל ברח מהארץ ועיגנה, ולאחר מכן במשך שנים רבות בעניין מזונות הבן. יש לציין שכל התביעות שהגיש האב במשך השנים היו בעניינים ממוניים בבקשה להפחתת מזונות או הטלת קנסות. האב לא הגיש מעולם בקשה לאכוף הסדרי שהות על האם, אלא השתמש בעובדת מניעתם כדי לדרוש לפוטרו מחיובו. הן אמת שכותרת תביעה לא תמיד מגלה בהכרח על מהותה, אך אין ספק שכותרת יכולה לרמוז הרבה פעמים על המהות ועיין לקמן.

פסק דין זה הוא כנראה צליל הסיום של פרשה אומללה זו שבה בנם של הצדדים משמש 'כדור משחק' בידי הצדדים כשהדאגה לגורלו ודאי אינה בראש מעייניו של האב וכנראה גם לא ביכולתה של האם – אף שאיננו יכולים לומר שאינה בראש מעייני האם, שהרי היא שמגדלת את הבן ללא קבלת מזונות, במשפחה חדשה שבנתה, כשיחסי הבן עם בעלה אינם טובים ובנסיבות התיק מסתבר שאף גורמים לסכסוכים בינה לבין בעלה. על כל פנים אין ספק שעול מצבו הלא פשוט של הבן מוטל על האם ועליה בלבד. אין ספק שעל האם לתמרן רבות ביחסיה עם משפחתה ועם הבן הבוגר שבשל נסיבות חייו פרק עול ואינו מתנהל בדרך הנורמטיבית. ברור שעל כל פנים מתקיימת כאן התוצאה האמורה במדרש בויקרא רבה (פרשת בחקותי פרשה לז סימן ד, והובא בתוספות בתענית ד, א):

היה [– יפתח] יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס, אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר: אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה? בין דין לדין נִספת ההיא עלובתא.

כלומר: הוויכוח בין יפתח לפנחס מי יבוא אצל מי להתיר את הנדר גרם לאסונה של בת יפתח, ואף כאן המריבה בין ההורים השפיעה קשות על גורל הבן המשותף שהוא למעשה 'יתום בחיי הוריו' כעולה מדוח לשכת הרווחה ב[...] מיום כ"ז בניסן תשע"ז (23.4.17).

כאמור, פסק דין זה הוא כנראה האחרון בפרשה עגומה זו, ולא מפני שנפתר דבר, אלא בגלל הגיע הבן לגיל שמונה־עשרה ופקיעת חובת האב במזונות. מעתה אין סיבה לאב להטריד את בית הדין בבקשות לפוטרו מחיוב המזונות – חיוב שאב רגיל ונורמלי מקיים ודואג לילדו אף בלעדיו וכדברי הרמב"ן בנימוקיו לתורה בריש פרשת משפטים (שמות כא, ג):

ואף על פי שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה [...] כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם.

כבר כתבנו במקום אחר שאף שעל פי דין גדרי חיוב האב במזונות ילדיו הוא כפי שנפסק בש"ס ובשולחן ערוך, והכול תלוי בצורכי הילדים וביכולת האב. מכל מקום ראוי להזכיר בהקשר זה את שכתוב בספר שיח שרפי קודש ובספר גחלי איש והובא בליקוטי יהודה (פרשת בהעלותך):

על מעשה שהיה שפעם אחת התנצל בנו של חסיד אחד לפני אא"ז השפת אמת ז"ל אשר אביו אינו רוצה לסייעו בפרנסתו, ושאל השפת אמת לאביו למה אינו מסייעו, והשיבו תירוץ שאין ביכולתו לעזור לו.

השיב השפת אמת על כך ואמר:

כתיב: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּֽי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק [...] מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה, וקשה: למה היה לו לומר "האנכי הריתי" כו' הרי [...] אם אין לו בשר, מה נפקא מינה אם "הריתי" אם לאו? מזה מוכח שאם 'אנוכי הריתי וילידתיהו', אין [זה] תירוץ – מה שאין לו – כי צריך לטרוח ולעשות תחבולות עבור בנו לפרנסתו.

דברי השפת אמת מיירי באברך שנישא ועומד ברשות עצמו, קל וחומר בילדים עד שיינשאו, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בילדים קטינים.

ועיין בדברי רבנו חננאל שהובאו בדברי רבנו בחיי (שמות טז, טז) שזו לשונו:

מה שאמר: "מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו" – "לאשר באהלו" זו אשתו, שהיא ראויה להיות נמצאת באהל [...] ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במזונות אשתו ובניו הקטנים, וזהו שאמר: "מספר נפשותיכם". כן פירש רבינו חננאל ז"ל.

שמעינן מינה שחובת האב לטרוח לסיפוק מזון ילדיו, ואף במקום שיכולים לטרוח בעצמם, כמו במן שכל אחד יכול היה לאוספו, ולא יוכל להיפטר בטענה שאין בידו לפרנסם ושהם או אימם או הציבור ידאג להם.