-
לפני תביעה על סך כ-64 אלף ₪.
-
בכתב התביעה, שהוגשה כתביעה על סכום קצוב, טען התובע כי בינואר 2016 חתמה הנתבעת על הסכם לקבלת שירותי תיווך, והתחייבה לשלם לו סך 2% בתוספת מע"מ מסכום עסקה לרכישת נכס שביקשה לכרות.
-
התובע הציג לנתבעת שני נכסים, ולגבי אחד מהם הביעה עניין וקיבלה מהתובע פרטים נוספים.
-
לאחר זמן הודיעה הנתבעת לתובע כי אינה מעוניינת בנכס, אולם זמן מה לאחר מכן נודע לתובע כי הנתבעת רכשה את הנכס.
-
התובע פנה לנתבעת בדרישה לקבל את דמי התיווך המגיעים לו, ובפגישה עמה ועם אביה טען האב שהוא שרכש את הנכס וכי ראה את הנכס מבלי שידע שבתו, הנתבעת, ראתה אותו קודם לכן.
-
בהתנגדות שהגישה אישרה הנתבעת את נסיבות ההתקשרות עם התובע, וטענה כי שבוע לאחר שהוצג לה הנכס על ידי התובע הודיעה לו שאין הוא רלוונטי עבורה. כחודשיים לאחר מכן שבה ופנתה לתובע ושאלה אם הנכס עדיין פנוי, ונענתה כי הדירה טרם נמכרה. מאז לא היה קשר בין הצדדים.
-
עוד קודם להתקשרות בין הצדדים פנה אביה של הנתבעת לבעלי דירות בבניין בו מצוי הנכס נשוא התביעה, ובאופן עצמאי ניהל מו"מ עם שניים מבעלי הדירות – עד שזה הבשיל לכלל הסכמה לרכישת הדירה שנרכשה. הנתבעת לא היתה מודעת למו"מ עצמאי זה בעת שהתקשרה עם התובע.
-
הנתבעת מציינת כי אביה ביקש לרכוש את הדירה עבורה אולם לרשמה על שמו, ומשיקולי מיסוי החליט בסופו של דבר לרשום את הדירה על שמה.
-
הדירה נרכשה מבעליה ביולי 2016 ובאוקטובר רשמה הנתבעת הערת אזהרה על הדירה לטובת הוריה, שמימנו את הרכישה.
-
לטענת הנתבעת, התובע לא עשה דבר לשם קידום העסקה – הוא לא מסר לה את פרטי הבעלים, לא קישר ביניהם ולא ביצע כל פעולה תיווכית למעט הצגת הדירה פעם אחת. לטענתה, התובע אף ניתק עמה קשר, כמתואר לעיל.
-
בדיון העידו הנתבעת, אביה והתובע. לבקשתם, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 3.2.19 וסיכומי התובע ביום 24.2.19. הנתבעת לא מימשה את זכותה להגיש סיכומי תשובה, ובחלוף המועד שנקצב לשם כך – בשלה העת למתן פסק הדין.
-
הנתבעת, בעדותה, אישרה שאין מחלוקת שחתמה עם התובע על הסכם התיווך ושרכשה בפועל את הדירה שהוצגה לה על ידי התובע. היא עומתה עם התכתבויות במסרונים שהוחלפו בינה ובין התובע עד לחודש יולי. אביה, בעדותו, חזר על הגרסה שעיקריה הוצגו לעיל. הנתבעת ואביה נשאלו מדוע לא הזמינו לעדות את מוכר הדירה והסבירו שנמנעו מכך לאחר שהתברר שלא יוכל לתרום לבירור שאלת המועדים, היא השאלה המכרעת במחלוקת עם התובע.
-
התובע, בעדותו, העיד על הפעולות שביצע לקידום העסקה והסביר שלא הפגיש בין הנתבעת לבין הבעלים משום שהנתבעת לא הביעה נכונות לפגישה וזו והבעלים ביקש לפגוש רק "אנשים רציניים".
-
בע"א 3384/16 ו-3894/16 מזרחי נ' מרקוביץ (פס"ד מיום 5.7.18) הזכיר בית המשפט העליון (כב' הש' ד' ברק-ארז) כי הזכות לדמי תיווך קמה בהתקיים דרישה מהותית להיותו של המתווך גורם יעיל בעסקה ובהתקיים דרישה צורנית שעניינה עריכת חוזה תיווך בכתב הכולל את הפרטים הנדרשים בחוק המתווכים.
-
באשר לדרישה הצורנית, המתבססת על הוראות חוק המתווכים והתקנות, נקבע כי בהזמנה לקבלת שירותי תיווך "לא יחסרו" הפרטים הבאים: שמות ופרטי הצדדים, סוג העסקה, תיאור הנכס, מחיר העסקה המבוקשת וסכום או שיעור דמי התיווך. בית המשפט קובע כי באשר לדרישה הצורנית יש לאמץ, בזהירות המתבקשת, גישה פרשנית המאפשרת הגמשה של דרישת הכתב ובמידת הצורך אף השלמה של הפרטים החסרים.
-
במקרה דנן אין מחלוקת באשר להתקיים הדרישה הצורנית והנתבעת מאשרת כי חתמה על הסכם התיווך עם התובע (לגביו העיד אביה שכעס עליה בשל כך – עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 11).
-
השאלה, לפיכך, היא האם היה התובע הגורם היעיל בכריתת הסכם הרכישה בין הנתבעת לבין המוכר. בסוגיה זו נקבעה בפסיקה רשימה לא סגורה של שיקולים על מנת להכריע בשאלה האם מתווך מסוים אכן היה "הגורם היעיל" שהוביל לעסקת המקרקעין – ובכלל זה מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי; חלוף הזמן בין מועד ההצעה המקורית לבין מועד סיום העסקה; מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך; קיומו של גורם נוסף שסייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת מעורבותו; תשלום דמי התיווך על-ידי הצד השני לעסקה ושיעורם; זהות הצדדים ועוד.
ר' גם ע"א 2708/14 ישראלי נ' אהרוני.
-
באשר לדמיון בעסקאות הרי שאין חולק שמדובר באותו נכס ובאותה עסקה (מכירה). מחיר העסקה שצוין בהסכם התיווך היה "2.6 – 2.7 מליון ₪" והדירה נרכשה, בסופו של דבר, תמורת 2.7 מליון ₪ (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 25). מכאן, שהעסקאות אכן היו, בלשון המעטה, דומות.
-
באשר לקשר הרצוף עם התובע, הרי שלמרות שהנתבעת טענה שממרץ לא היתה עמו בקשר הרי שבחקירתה אישרה את ההתכתבויות השוטפות עמו לפחות עד לחודש יולי (בו נרכשה הדירה), כלומר – במקביל לתקופת המו"מ עם מוכר הדירה, ואף כאשר כבר ידעה שמדובר בדירה שהוצגה לה על ידי התובע (ס' 9 לתצהיר הנתבעת מיום 25.10.17 – בו מאשרת הנתבעת כי ידעה את פרטי הדירה באפריל או במאי 2016, דהיינו, כחודשיים-שלושה לפני חתימת ההסכם).
-
מנגד, לחובתו של התובע עומד מבחן מידת האינטנסיביות של פעולותיו. התובע אישר כי לא עשה דבר, למעשה, לבד מהצגת הנכס לנתבעת (לאחר פרסום המודעה שמכוחה פנה אליו הנתבע מלכתחילה). כפי שציין בית המשפט בתא"מ 28476-09-15:
"על המתווכים לדעת שלפי הפסיקה הנוהגת היום, אין די בהחתמת הלקוח על התחייבות וכאשר נוקף הזמן על המתווך מיוזמתו להידרש לזמינות הנכס נשוא העסקה ולוודא עם הצדדים היכן הדברים עומדים, שכן אם ימתין באפס מעשה במשך חצי שנה כפי שקרה כאן, הוא יהיה מנוע מלטעון לחוסר תום לב של הלקוח שבאופן סביר הסיק מאפס המעשה כי אין לו יותר מחויבות למתווך."
-
שוכנעתי כי אלמלא התובע ופעולתו לא היתה מגיעה הנתבעת עצמה לדירה מלכתחילה, ושוכנעתי כי ידעה שמדובר בדירה ביחס אליה התחייבה כלפי התובע כאשר למדה אודות המו"מ שניהל אביה ביחס לרכישת הדירה. הטענה כי העסקה מומנה על ידי הוריה של הנתבעת לא משנה מסקנה זו (ולו היתה מממנת הנתבעת את העסקה באמצעותה הלוואה או משכנתא הרי שלא היתה טוענת כי היא זו שרכשה את הדירה). מן המקובץ שוכנעתי, לפיכך, כי גם בדרישה המהותית עלה בידי התובע להרים את הנטל הנדרש.
-
משכך, וכאשר ממילא הרים התובע את הנטלים הנדרשים לשם קבלת התביעה, ממילא אין צורך בהכרעה במחלוקת בין הצדדים אם מדובר בטענת הודאה והדחה אם לאו (שכן הכרעה זו היתה נדרשת רק לו היתה נדרשת הכרעה בשאלה אם הנתבעת היא זו שהרימה את הנטל המוטל עליה או כשלה בכך).
-
אני מקבל את התביעה ומשכך יראו את ההתנגדות כאילו נדחתה.
ההליכים בתיק הוצל"פ 511602-11-17 ישופעלו ככל שלא ייפרע החוב בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת. לסכום החוב בתיק ההוצל"פ יצורף שכ"ט עו"ד בסך 6,387 ₪ ואגרת בית המשפט בסך 1,608 ₪.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.
