כתב האישום וכפירת הנאשם
1. את כתב האישום שבתיק זה שהגיש עו"ד יוסי קורצברג מפמת"א (להלן:
"התובע") ב- 17.03.08 נגד ברנרד איינהורן יליד 1964 (לנהלן:
"הנאשם"). לנאשם מיוחס עבירות לפי זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה - עבירות לפי סעיפים 415, 418 ו-420 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין"), והונאה בכרטיס חיוב, עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו - 1986.
לטענת התובע, במהלך השנים 2002-2005 הצליח הנאשם לקבל במרמה מא.מ. (להלן: "
המתלוננת") 147,000 ש"ח, וזאת על רקע יחסים קרובים, שהתפתחו בין השניים. על פי כתב האישום, הנאשם הציג במרמה למתלוננת מצג שווא, שהשקיע את כספה והיא תהינה מפירות ההשקעה, בעוד שבפועל לקח את הכספים לעצמו. כדי להסוות את המרמה, זייף ב- 15.12.04 מסמך שנשא את הלוגו של בנק הפועלים, הציגו למתלוננת, על מנת לשכנעה, שהפקיד 118,523ש"ח מכספה לטובתה, בתוכנית חיסכון "כוון". ובתאריך 13.04.05 או בסמוך לו, זייף מסמך נוסף, שנחזה כבקשה למשיכת כספי המתלוננת, אותם השקיע לכאורה, וגם זאת כדי לחזק את אמונה, שכספה מושקע. כמו כן עשה שימוש, שלא כדין בכרטיס האשראי של המתלוננת, חייב את חשבונה בסכום כולל של 18,252ש"ח, ובכך הונה את חברת האשראי.
2. בתשובתו לכתב האישום הודה הנאשם, באמצעות עו"ד אלון רפפורט מהסניגוריה הציבורית שמונה לייצגו (להלן:
"הסניגור"), שקיבל מהמתלוננת, איתה קיים מערכת יחסים שאותה לא הגדיר, כספים, מבלי להודות בסכומים. הנאשם כפר שזייף את שני המסמכים המאוזכרים בכתב האישום, והודה שהציג בפני המתלוננת את המסמך שבסעיף 3 (מסמך הנחזה כהפקדת כספים בתוכנית חיסכון של בנק הפועלים), מבלי שידע, לטענתו, שהמסמך מזויף. כמו טען שבידיעתה ובהסכמתה של המתלוננת השתמש בכרטיס האשראי שלה והוציא מחשבונה סכומי כסף נמוכים בהרבה מהסכום הנקוב בכתב האישום. עוד טען, שהגיע להסדר עם המתלוננת, במסגרתו החזיר לה חלק מכספה, ויתרת חובו מסתכמת בכ- 40.000 ש"ח בלבד. באותו מעמד הוגשה בהסכמת הסניגור הודעת הנאשם ת/1, ונקבע מועד להוכחות (פ' ע' 4-5).
ראיות התביעה, הסדר הטיעון והטיעונים לעונש
1. לאחר שהעידו לתביעה המתלוננת (פ/ע' 6-23) ופקידת בנק הפועלים גב' חדווה מלכי (פ/ ע' 23-27), ובמהלך עדויותיהן הוגשו לתיק מירב, אם לא את כל, המסמכים הדרושים להוכחת עובדות כתב האישום, הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט על הסדר טיעון אליו הגיעו. בהתאם להסדר הנאשם ביקש וקיבל רשות לחזור מהכפירה, התביעה ביקשה וקיבלה רשות לערוך תיקון קל בכתב האישום. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע. הטיעונים לעונש נדחו, בעיקר על מנת לקדם תשלום פיצוי למתלוננת (ראו הכרעות דין והחלטה פ/ע' 5-7 ישיבת יום 4.03.2010). מאז נדחו הטיעונים לעונש עד ל- 5.09.2010, וזאת לבקשת הנאשם וסניגורו, על מנת לאפשר לנאשם לעמוד בהתחייבותו להפקיד לזכות המתלוננת 100,000ש"ח לפחות, והוא לא עשה כן. גם ביום הטיעונים לעונש ביקש הסניגור דחייה קצרה להפקיד ולו חלק מהסכום (ראו פ/ ע' 8 מיום 4.07.2010), ונכון להקראת גזר דין זה לא הופקדו 100,000 ש"ח לזכות המתלוננת.
2.
התובע הדגיש בפתח טיעוניו את העובדה, שהנאשם הודה במיוחס לו לאחר סיום פרשת התביעה ובכך חסך מעצמו את המבוכה וחוסר הנעימות הכרוכים בעמידה על דוכן העדים, כאשר מבית המשפט נחסכה שמיעת עדותו בלבד. התובע נדרש לראשיתה של שרשרת מעשי המרמה ב-2002, שאז לקח הנאשם מהמתלוננת את השיקים הראשונים ובמשך התקופה הוציא ממנה סכום עתק. הוא הדגיש את חומרתם היתרה של מעשי הנאשם, כעולה מכתב האישום שבו הודה. לדעת התובע, לעבירות שעבר הנאשם משנה חומרה בהתחשב בנסיבות המשתקפות בעדותה של המתלוננת ובאישיותה החלשה, אשה כבת 40, קשת-יום, שעקב מעשי הנאשם נותרה בחוסר כל, ועד כה קיבלה ממנו החזר בסך 6,000ש"ח בלבד. ואפילו יקבל בית המשפט טענת הסניגור, לפיה החזיר הנאשם למתלוננת כ- 50,000 ש"ח, הרי שסכום זה לא מגיע למחצית הקרן שלקח ממנה לפני למעלה משמונה שנים.
חרף עברו הנקי של הנאשם, ביקש התובע לגזור עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, בנוסף למאסר מותנה ולחיובו בתשלום קנס ובפיצוי למתלוננת, שישקפו את חומרת הנסיבות וסלידת בית המשפט מהעבירות נשוא ההרשעה ויבטאו את הנזק והסבל שנגרמו למתלוננת.
3.
הסניגור ביקש, באופן טבעי, להתחשב בנאשם, בגילו, בהודאתו, בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות. הגם שלא התעלם מחומרת העבירות נשוא ההרשעה ומנזקיה של המתלוננת, טען, שמלכתחילה נרקמה בין השניים מערכת יחסים מקצועית שהפכה לאישית כנה, מבלי שהנאשם ראה במתלוננת "טרף קל" ומבלי שהתכוון לגזול ממנה את כספה, וכך משתקף לדעתי גם מעדותה של המתלוננת.
לטענת הסניגור, גם אם הנאשם לא הודה בהזדמנות הראשונה, הרי שבסופו של יום, קיבל על עצמו את האחריות למעשיו והביע חרטה. הנאשם בן 45, מטפל בארבעה ילדים, מסובך בחובות כבדים שהיקפם מיליוני שקלים ואין ביכולתו הכלכלית להפקיד לטובת המתלוננת 100,000 ש"ח. אילו יכל לעמוד בתשלום כה גבוה היה עושה כן, ומן הסתם התביעה הייתה מסכימה לענישה מקלה ולא עומדת על מאסר בפועל לריצוי בכלא. הסניגור מבקש מבית המשפט שלא לשלוח את הנאשם לכלא כנגזרת מחוסר יכולתו הכלכלית. מה עוד שכליאתו מאחורי סורג ובריח לא תועיל למתלוננת. אם עד היום עובד הנאשם, במידה וייאסר יאבד את מקום עבודתו ויימנע ממנו מלהשיב את כספה של המתלוננת. הסניגור הצהיר שבידיו הנאמנות מוחזקים 20,000 ש"ח של הנאשם עבור המתלוננת אשר לא הופקדו בקופת בית המשפט ואף 25,000 ש"ח נוספים יש ביכולתו להפקיד תוך ימים ספורים, את היתרה ביקש לפרוס לתשלומים, להימנע מהטלת קנס, ולהסתפק במאסר מותנה ולחילופין במאסר קצר שניתן לרצותו שלא מאחורי סורג ובריח.
4. הנאשם הביע בפני בית המשפט חרטה, ביקש לקבל שהוא מבין את חומרת מעשיו ואת מצוקתה של המתלוננת, את חובתו להחזיר את שקלח ממנה וביקש לקבל שהוא עושה מאמצים לעשות כן. יחד עם זאת, הביע במובלע טענה באשר לדיוק העובדות, ובמפורש אמר שלא קיבל 147,000 ש"ח.
המסקנות
שמיעת טיעוני הצדדים מבססות מסקנות כדלקמן:
א.
כ כ ל ל
1.
שיקולי ענישה - הרתעה, מניעה, שיקום וגמול, הם ארבעת השיקולים שמנחים את מלאכתו של בית המשפט בשלב גזירת הדין. בית המשפט מאזן בין שיקולים אלה תוך התייחסות לאופיין של העבירות נשוא הדיון שלפניו ונסיבות ביצוען, ראו בעניין זה פסקי הדין בע"פ 212/79
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 421, ובע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל ואח', תק-על 2006(2), 1308.
2.
תכליתו החקיקתית של סעיף 63 (א) לחוק העונשין - לעבירות מרמה, שתוצאתן הפקת רווחים קלים שהפיק העבריין מקרבנו תוך ניצול אימונו ותמימות של זה האחרון, רלוונטית ההוראה שבסעיף 63(א) לחוק העונשין, המסמיך את בית המשפט להטיל קנס גבוה פי ארבעה מטובת ההנאה שהפיק הנאשם מביצוע העבירה, או הנזק שנגרם לקורבן העבירה. על מנת להוציא מהכוח אל הפועל את התכלית החקיקתית מונחה בית המשפט ליתן משקל בכורה לשיקולי הרתעה, וזאת באמצעות נקיטה באמצעים שיהפכו את ביצוע העבירות לבלתי כדאי. ראו פסקי הדין בע"פ 6474/03
מלכה נ' מ"י, פ"ד נח(3) בעמ' 729; רע"פ 3641/06
ד"ר צ'צקס נ' מ"י, רע"פ 1572/06
עאסלה נ' מ"י, וע"פ 789/99
דרעי נ' מדינת ישראל.
3.
עקרון הענישה האינדיווידואלית - בית המשפט הגוזר את הדין מחויב בעיקרון הענישה האינדיווידואלית ובהתחשבות בנאשם הספציפי שלפניו ונסיבותיו האישיות, תהא העבירה נשוא הרשעתו חמורה ככל שתהא.
4.
האיזון בין האינטרסים - הענישה בכל מקרה היא תוצאה משוקללת, המאזנת בין האינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי, ראו פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, שברע"פ 5060/04
הגואל נ' מדינת ישראל:
"ראוי לבטא בענישה מחמירה את הנזק הכבד הנגרם לציבור ממבצעי עבירות כלכליות, הפוגעות באינטרסים יסודיים של החברה והמדינה... חומרתן של העבירות הכלכליות ותוצאתן הקשה על הכלכלה ועל מירקם החיים החברתיים במדינה מצדיקות, אכן, ענישה קשה ...יחד עם זאת, גם במסגרת מדיניות החמרה כאמור, נדרש בענישה האינדיבידואלית לאזן בין שיקולי הכלל לשיקולי הפרט, ולקבוע את הענישה הראויה על יסוד נקודת איזון זו".