הנאשם, כבן 19, הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד.
הנאשם הודה, כי ביום 8.8.11 בשעה 22:30, כאשר נסעה הרכבת הקלה בשכונת שועפט בירושלים במהירות שבין 30 עד 40 קמ"ש, הוא ביחד עם אחר, ידו אבנים לעבר הרכבת הקלה, כל אחד אבן אחת. האבן שזרק הנאשם פגעה בדופן הימנית של הרכבת כ-5 מטר מאחורי מקום הנהג.
הנאשם הודה, כי במעשיו זרק דבר אל כלי תחבורה בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או לסכן את ביטחונו וכן פגע יחד עם אחר ברכב במזיד.
בשים לב לגילו של הנאשם, הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן ובהתאם להסדר הטיעון, טענו הצדדים לעונש באופן חופשי.
שירות המבחן התרשם, כי הנאשם מתקשה לעיתים בחישוב השלכות מעשיו וכי מעצרו וניהול ההליכים המשפטיים נגדו עד כה מהווים עבורו גורם מרתיע. שירות המבחן ציין, כי הנאשם נמצא בתקופת גיל ההתבגרות וכי בלט אצלו קושי להפעיל שיקול דעת ונטייה להתנהגות אימפולסיבית. בסופו של תסקיר, המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 280 שעות.
לנאשם רישום פלילי קודם בגין החזקת סכין למטרה לא כשרה מיום 23.1.10, במסגרתה נידון, בין היתר, לביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 50 שעות.
התביעה ביקשה להטיל על הנאשם מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי לחברת האבטחה וקנס.
התביעה טענה, כי מדובר באירוע ראשון בו נזרקו אבנים לעבר הרכבת הקלה וכי בית המשפט נדרש "
להציב רף ענישה" וזאת גם בשים לב לנזק הפוטנציאלי הטמון בזריקת אבן לעבר הרכבת הקלה, נזק לציבור הנוסעים המשתמש ברכבת על בסיס יום-יומי ואת החובה להגן על בטיחות השימוש ברכבת הקלה.
ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בהמלצת שירות המבחן ולהסתפק בעונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות ציבוריות. ב"כ הנאשם ציין, כי הנאשם היה עצור בגין תיק זה כחודש וחצי ולאחר מכן, היה במעצר בית מלא. בנוסף, ציין את הודאת הנאשם וכי המעשה בוצע כאשר הרכבת הקלה הייתה בתקופת הרצה וכי במעשיו לא הייתה סכנה כלפי אדם כלשהו.
כל צד הגיש פסיקה התומכת, לטענתו, בעמדתו ואולם, כידוע, הענישה הינה אינדיבידואלית וכל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו.
מאידך, הואיל ומדובר, כאמור, בגזר הדין הראשון הניתן בגין ידוי אבן לעבר הרכבת הקלה בירושלים, הרי שלא ניתן למצוא תקדימים ועל בית המשפט מוטלת המשימה לקבוע רף ענישה.
אומנם, בבואו לקבוע רף ענישה, על בית המשפט לאזן בין שיקולי הענישה, ולהתחשב גם בנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם ואולם במקרה דנן, יש להחמיר עם הנאשם, נוכח היותה של הרכבת הקלה, בעיר הבירה, כלי תחבורה חדש המשמש את כלל התושבים ועל בית המשפט מוטלת החובה להרתיע מפני הפיכתה של הרכבת הקלה ליעד לביצוע עבירות וזאת על ידי נקיטת אמצעי ענישה מחמירים, אשר ימנעו פגיעה בזכות היסוד של חופש התנועה לבטח בנתיבי התעבורה.
סעיף 332(3) לחוק העונשין העוסק בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה קובע כדלקמן:
"העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר 20 שנים:
(3) יורה או זורק דבר אל אדם שעל נתיב התחבורה או כלי התחבורה, או על חפץ שעליהם, או גורם שהדבר יגע בהם".
חומרתו של העונש המירבי שקבע המחוקק בגין עבירה זו, יש בה כדי להצביע על סלידתו העמוקה מהעבירה. רף הענישה הגבוה שנקבע לעבירה, מהווה כלל מנחה בדבר העונש שיש לגזור על מי שמפר את הוראות החוק (השווה ע"פ 1106/11
מדינת ישראל נ' תום ואקנין (פורסם במאגרים), ביום 29.6.11).
לכך יש להוסיף, כי העונש המירבי בגין העבירה הנוספת בה הורשע הנאשם, דהיינו חבלה במזיד ברכב, הינו 5 שנות מאסר.
טענתו של ב"כ הנאשם לפיה לא נגרם נזק היא משוללת כל יסוד.
בעניין דומה בו נזרקו אבנים לעבר כלי רכב, קבע בית המשפט העליון, כי בראש השיקולים הענישתיים יש להעמיד את גורם ההרתעה "
למען ישמעו המערער עצמו, ובראש ובראשונה עבריינים בכוח, ולא יזידון עוד. הטענה שלא נגרם נזק בטלה היא ומשוללת כל יסוד. רק נס ומזל מפרידים בין זריקת אבנים שאין אחריה תוצאה של גרימת נזק לבין זריקת אבנים העלולה להביא לקטילת חיי אדם, במיוחד בהביאנו בחשבון שמדובר בזריקת אבנים על כלי רכב תוך כדי נסיעתם" (ע"פ 255/88
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 575 בעמ' 577)
.