אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עידן עירוב נ' גיא יעקובי ואח'

עידן עירוב נ' גיא יעקובי ואח'

תאריך פרסום : 25/10/2018 | גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה תל אביב - יפו
3014-09-15
03/10/2018
בפני שופטת הבכירה:
חנה טרכטינגוט

- נגד -
התובע:
עידן עירוב
עו"ד יניב דוד ושות'
הנתבעים:
1. גיא יעקובי
2. חי גד בע"מ ח.פ 513822957

עו"ד יוסי ג'ברי ואח'
פסק דין

נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי מנוביץ  

 

 

  1. לפנינו תביעתו של מר עידן עירוב (להלן – התובע) לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתו וסיומה, וכן לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויים שמקורם בהפרת חובות שונות החלות על המעסיק מכוח משפט העבודה.

     

  2. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת –

    • הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ אשר הוקמה בשנת 2006 (להלן – הנתבעת או החברה) והינה בעליו של המועדון "שפיגל" שברחובות (להלן – המועדון).

    • הנתבע 1, מר גיא יעקובי, הינו הדירקטור ובעל המניות היחיד של החברה (להלן – הנתבע).

    • במועד כלשהו בין השנים 2012-2013 החל התובע לשמש כיחצ"ן של ערבי חמישי במועדון ("ליין חמישי"). הצדדים מסכימים כי יש לראות בתובע עובד בכל הנוגע לתקופה בה שימש כיחצ"ן (אף כי בזמן אמת גרסו הנתבעים כי בחלק מתקופה זו היה התובע נותן שירותים עצמאי), אולם הם חלוקים באשר למועד תחילת העבודה. כמו כן חלוקים הצדדים באשר לזהות מעסיקו של התובע – האם היה הנתבע מעסיקו הישיר או שמא הנתבעת.

    • בין החודשים 5/2013-2/2015 בוצעו העברות בנקאיות מחשבון הבנק הפרטי של הנתבע לחשבון הבנק של התובע, בתדירות של כאחת לחודשיים, בסכומים שנעו בין 4,000-8,000 ₪. בסה"כ במהלך תקופה זו הועברו מחשבונו של הנתבע לחשבונו של התובע 65,000 ₪ נטו, כעולה מתדפיס תנועות חשבון הבנק של התובע, אותו הגיש התובע לתיק בית הדין כנספח ד' לכתב התביעה (יוער, כי הנתבעים טענו בכתבי טענותיהם כי לתובע הועברו רק 64,500 ₪ באותה תקופה, אולם לא סיפקו עיגון לטענה זו).

    • החל מחודש 2/2015 הונפקו ונמסרו לתובע תלושי שכר מטעם החברה, לפיהם קיבל התובע בכל חודש שכר של 4,914 ₪ ברוטו, ואשר שולמו לתובע באמצעות העברה בנקאית מטעם החברה. הצדדים חלוקים באשר למהימנותם ותוקפם של תלושי השכר.

    • ביום 21.7.2015 זימן הנתבע את התובע ל"פגישת עבודה", בה נאמר לתובע כי לא ימשיך לשמש כיחצ"ן ליין חמישי, והוצע לו לשמש כיחצ"ן של ערבי שני או שישי במקום. התובע סירב להצעה, ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו לאלתר בתום אותה שיחה. הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם מדובר בפיטורים ביוזמת המעסיק או בהתפטרות מצד התובע.

    • בשום שלב לא בוצעו הפקדות פנסיוניות עבור התובע, וכן לא שולמו לו דמי נסיעות ודמי הבראה. הצדדים חלוקים בשאלה האם שולם לתובע פדיון חופשה חלקי החל מחודש 2/2015. הצדדים מסכימים כי התובע זכאי לכל הזכויות הסוציאליות הנ"ל, אם כי חלוקים באשר לתקופת הזכאות ולשכר הקובע.

      בכתב התביעה טען התובע כי אף לא שולמו לו דמי חגים במשך כל תקופת ההעסקה, אולם בהמשך חזר בו מטענה זו.

       

  3. מטעם התובע העיד התובע עצמו, ומטעם הנתבעים העיד הנתבע וכן העידו מר אלי חרד, ששימש מנהל ערב במועדון בין השנים 2009-2015 (להלן – מר חרד), ומר נדב כהן, שהיה ברמן במועדון החל משנת 2010 ומשנת 2014 שימש מנהל יום במועדון (להלן – מר כהן).

     

    דיון והכרעה

     

  4. ארבע מחלוקות מרכזיות עומדות לפתחנו:

    • תקופת העסקתו של התובע;

    • שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו;

    • נסיבות סיום העסקתו של התובע;

    • זהות המעסיק.

       

      נבחן תחילה את שלוש השאלות הראשונות, ולאורן נכריע בזכאות התובע לסעדים הכספיים הנובעים מהן, לרבות פיצויים שמקורם בהפרת חובות המוטלות על המעסיק, כפי שיפורט בהמשך.

      בסופם של הדברים נדון בשאלת זהות המעסיק.

       

      תקופת העסקתו של התובע

       

  5. את המחלוקת לעניין תקופת העסקתו של התובע ניתן לחלק לשלוש תקופות מרכזיות. את הבחינה נערוך מהתקופה האחרונה לתקופה המוקדמת.

     

    "התקופה השלישית" – החודשים 2-7/2015:

     

  6. אין כל מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה השלישית והאחרונה, שתחילתה בחודש 2/2015 וסופה עם סיום יחסי העבודה בין הצדדים בחודש 7/2015, היה התובע עובד המועדון. כמו כן, אין מחלוקת כי התובע קיבל תלושי שכר עבור תקופה זו, אם כי לטענת התובע אלו אינם מהימנים ואינם משקפים את תנאי שכרו וזכויותיו, ואף לא משקפים את מלוא השכר ששולם לו בפועל בגין אותה תקופה, שחלקו שולם לו לטענתו במזומן.

     

    המחלוקות לגבי תקופה זו מסתכמות בתמורה ששולמה לתובע ולזהות המעסיק בלבד, שאלות אשר יידונו בהרחבה בהמשך.

     

    "התקופה השנייה" – החודשים 5/2013-1/2015:

     

  7. אף לגבי התקופה השנייה מסכימים הצדדים, בדיעבד, כי התובע היה עובד המועדון, אם כי זהות המעסיק שנויה במחלוקת אף בנוגע לתקופה זו.

     

  8. בתחילת ההליך טענו הנתבעים כי בתקופה השנייה התקשרה החברה עם התובע כנותן שירותים עצמאי, כאשר לטענתם בתקופה זו לא היה כל פיקוח על מעשי התובע והתובע היה עובד באמצעות ציוד השייך לו בלבד (מחשב וטלפון נייד). עוד טענו הנתבעים, כי בהתאם לתפיסת התובע כנותן שירותים עצמאי, בתקופה זו לא הונפקו עבורו תלושי שכר ושכרו שולם לו במתכונת תשלום לספקים – לעיתים באופן שוטף ולעיתים כמפרעות, לבקשת התובע. לטענתם, לאורך התקופה השנייה כולה התבקש התובע למסור לחברה חשבוניות מס כנגד התשלומים ששולמו לו, אולם התובע מעולם לא מסר חשבוניות כנדרש. על כן, בתחילת שנת 2015 הוחלט להפסיק את ההתקשרות עם התובע כנותן שירותים עצמאי ולהתחיל להעסיקו כעובד ששכרו משולם באמצעות תלושי שכר, אם כי לא היה כל שינוי מהותי באופי העבודה שביצע התובע.

     

  9. במסגרת סיכומי טענותיהם הודו הנתבעים כי, הגם שבזמן אמת ועד להגשת סיכומי טענותיהם האמינו כי היחסים בין החברה לתובע היו יחסי מזמין ונותן שירותים, והגם שלגרסתם בזמן אמת לא היה בכוונת איש מהצדדים – לרבות התובע – ליצור יחסי עובד-מעסיק, יש לראות בתובע כמי שהיה עובד החברה כבר מחודש 5/2013, זאת בהתאם למבחנים האובייקטיבים שקבעה הפסיקה. יחד עם זאת, אין לראות בנתבעים כמי שפעלו ביודעין ובמכוון לפגוע בזכויותיו של התובע במהלך אותה תקופה, שכן בזמן אמת הן הנתבעים והן התובע שגו והאמינו בתום לב כי התובע הינו נותן שירותים עצמאי.

     

  10. טוב עשו הנתבעים עת חזרו מטענתם כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים בתקופה השנייה, זאת לאור ההלכה על פיה מעמדו של אדם כעובד או כעצמאי נבחן על פי מערכת היחסים בין הצדדים בפועל ומכלול נסיבות המקרה, בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה, ולא על פי המוסכם בין הצדדים או על פי התיאור שבחרו להעניק למערכת היחסים ביניהם [ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל גלי צה"ל פד"ע לו 625 (2001); דב"ע (ארצי) נד/77 - 3 רוטברג - תדיראן בע"מ פד"ע כז 454, 462 (1994); ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 13.1.2011)]. על כן, יש לראות בתובע כעובד אף בכל הנוגע לתקופה השנייה.

     

  11. בהקשר זו יוער, כי התרשמנו כי הגדרת התובע בזמן אמת כ"נותן שירותים" ויחס הנתבעים אליו ככזה לא נועדה כדי להתחמק מתשלום זכויותיו של התובע, ומקובלת עלינו טענת הנתבעים כי בזמן אמת הייתה לצדדים כוונה משותפת להתקשר ביניהם כמזמין ונותן שירותים. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי בזמן אמת ראה עצמו כעובד, כי פנה אל הנתבע בעניין תלושי שכר שלא קיבל עובר לתקופה השלישית, או כי דרש מהנתבע תשלום זכות כלשהי מלבד תשלום תמורה עבור שירותיו. על כן, אנו קובעים כי פעולות הנתבעים בזמן אמת בכל הנוגע למעמד התובע נעשו בתום לב, מתוך טעות משותפת של הצדדים שראו בתובע נותן שירותים בלבד, קביעה אשר תשמש להכרעתנו ביתר טענות התובע.

     

    "התקופה הראשונה" – החודשים 2/2012-4/2013:

     

  12. נותרה בידינו המחלוקת לגבי מעמדו של התובע בתקופה הראשונה, היא המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים – האם היה מועסק באותה תקופה ע"י אחד הנתבעים, או שמא היה בגדר בליין שפקד את המועדון בלבד ושאינו זכאי לכל תמורה או זכויות כלשהן מצד מי מהנתבעים בגין תקופה זו.

     

    כבר בפתח הדיון נציין כי תקופה זו מאופיינת בדלות ראיות ועובדות, ואף מועד תחילתה לכאורה, לפי טענות התובע, אינו ברור ואינו נתמך בראיות חד משמעיות.

     

  13. לטענת התובע, שימש במהלך התקופה הראשונה כיחצ"ן במועדון, כאשר מתחילתה של תקופה זו ועד לראשית חודש 2/2013 שילם לו הנתבע את מלוא שכרו במזומן בסוף כל ערב.

    בכתב התביעה ובקדם המשפט טען התובע כי העסקתו במועדון החלה בחודש 6/2012, טענה אותה ביסס על הודעה שפרסם בפייסבוק בתאריך 4.6.2012, ושלטענתו התייחסה להפקה הראשונה שהפיק כיחצ"ן המועדון. בהמשך שינה התובע את גרסתו, ובמסגרת תצהירו וסיכומי טענותיו טען כי תקופת העסקתו כיחצ"ן במועדון החלה למעשה כבר בחודש 2/2012, טענה אותה סמך על הודעה אחרת שפורסמה בעמוד הפייסבוק של המועדון (על ידי יחצ"ן אחר) בתאריך 30.1.2012, בה נכתב "3.2.2012 חוגגים את הצטרפותו של Idan Arove" (מודעה שלטענתו נגלתה לו רק לאחר הגשת כתב התביעה, במסגרת איסוף חומר הראיות). לטענת התובע, ניתן ללמוד על חודש 2/2012 כמועד תחילת יחסי העבודה בין הצדדים אף מן התכתובות שהוחלפו בינו לבין הנתבע באותה תקופה, המעידות כי קיבל הוראות שונות מהנתבע, וכן מתכתובות שקיים עם לקוחות המועדון באותה תקופה.

    עוד העיד התובע כי בחודש 2/2012 הצטרף – בהנחיית הנתבע – למי שהיה בזמנו היחצ"ן של ערבי שישי, מר אלעד הרוש, אולם לאחר שניים או שלושה ערבים בהם התלווה אל מר הרוש החליט התובע להפסיק, הן בשל השכר הזעום ("300-400 ₪ בסוף הערב", כפי שהעיד התובע), והן משום שלא רצה לעבוד בערבי שישי. לטענתו, זמן קצר לאחר מכן סיים מר הרוש את העסקתו, והנתבע הציע לתובע להיות היחצ"ן של ליין חמישי.

     

  14. לטענת הנתבעים, התובע כלל לא הועסק או סיפק שירות כלשהו למועדון לפני חודש 5/2013. התובע לא קיבל במהלך תקופה זו כל תמורה, בין אם במזומן ובין אם בדרך אחרת, והיה בגדר בליין בלבד, שביקר במועדון והתחבר עם הנתבע. בהקשר זה הוסיף הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית, כי בתקופה הראשונה ביקש התובע, שהיה נעדר כל ניסיון ביחצנות, להוכיח את עצמו לנתבע על מנת שזה יעסיק אותו כיחצ"ן בעתיד.

    לטענת הנתבעים, רק בחודש 5/2013 החל התובע לספק למועדון שירותי יחצנות, כאשר עדות לכך היא העובדה שהשימוש בפרסומים שנשאו את שמו של התובע (תחת הסלוגן "עידן עירוב מארח") החל רק ביום 9.5.2013, טענה שלא נסתרה על ידי התובע. לטענת הנתבעים, אף הראיות שהציג התובע תומכות בגרסתם, כפי שמעיד ריבוי ההודעות והתכתובות בין הצדדים החל מחודש 5/2013, וכן העובדה כי רק מחודש זה החלו להתבצע העברות בנקאיות לחשבונו של התובע. לעומת זאת, הראיות מלמדות כי קודם לחודש זה הוחלפו בין התובע לנתבע הודעות ספורות בלבד, שאינן מתיישבות עם טענת התובע כי עבד סביב השעון בענייני המועדון במשך כ-15 חודשים שקדמו לחודש 5/2013. כמו כן, לו היה התובע עובד בתקופה הראשונה כטענתו, הדעת נותנת כי היה בכוחו להביא עדויות מעשרות ומאות האנשים שפקדו את המועדון באותה תקופה, אולם משלא הביא עדויות שכאלה צריך לפעול הכלל הראייתי לפיו לו היו מעידים הייתה עדותם פועלת לרעתו, כנפסק בעניין ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.7.2008), כך לטענת הנתבעים.

    עוד טענו הנתבעים, לעניין הפרסום מיום 3.2.2012 עליו הסתמך התובע, כי לא היה זה דבר חריג שבליינים יבקשו לקחת חלק בפרסום המועדון, זאת כנגד קבלת הטבות שונות או כדי להיראות כמקורבים לבעלים. הן מר חרד והן מר כהן העידו כי לאורך השנים שימשו שמותיהם ותמונותיהם של בליינים שונים לפרסום המועדון כנגד קבלת הנחות, כניסה ללא תשלום למועדון וכיו"ב. עוד הוסיפו מר חרד ומר כהן בתצהיריהם, כי רק בחודש 5/2013 הודיע להם הנתבע כי התובע הולך לשמש כיחצ"ן.

     

  15. עיון בטענות הצדדים, בעדויותיהם ובראיות שהונחו בפני בית הדין מלמד כי אכן קיים מספר מועט ביותר של ראיות הנוגעות לתקופה שקדמה לחודש 5/2013. התובע לא הציג ראיות לעניין תשלום תמורה כלשהי במזומן, כגון תדפיסי בנק המעידים על ביצוע הפקדות של סכומי כסף משמעותיים ששולמו לו לטענתו במזומן, זאת על אף שהעיד כי היה מפקיד את חלקם (לטענת התובע לא הציג ראיות לעניין קבלת תמורה בתקופה הראשונה כיוון שלתפיסתו עניינה של התביעה החל בחודש 2/2013, אז הפסיק לקבל את התמורה המוסכמת, וכי ממילא אין ביכולתו להשיג תדפיסי חשבון בנק מתקופה מוקדמת כל כך). מבחינת עדות לביצוע מטלות עבור המועדון במהלך 15 חודשי התקופה הראשונה, הציג התובע תכתובות בודדות בלבד בינו לבין הנתבע בתקופה זו, בניגוד לתקופות השנייה והשלישית עבורן הציג תכתובות מרובות שנשלחו בתדירות גבוהה. כמו כן, הציג התובע תגובות ספורות בלבד שכתבו בליינים בפייסבוק, שהתייחסו כולן לפרסום הפקה בודדת שהתרחשה בחודש 6/2012. התובע אף בחר שלא להביא ולו עד אחד, בין אם עובד המועדון ובין אם בליין, שיעיד כי שימש יחצ"ן בתקופה הראשונה.

     

  16. יחד עם זאת, לצד היעדרם של עדים ולצד דלות ההודעות והתכתובות מתקופה זו, הגיש התובע לתיק בית הדין תמלילי שיחות שקיים עם הנתבע (ככל הנראה במהלך חודש 2/2015, אם כי מועד קיום השיחות אינו ברור) ושאותן הקליט התובע, שעניינן תשלומים שהיה צריך לכאורה הנתבע לשלם לתובע בגין עבודות שביצע עבור המועדון במועדים מוקדמים יותר.

     

    כך, בתמליל השיחה שצורף כנספח ד' לתצהירו של התובע, בעמ' 2 ש' 1-22 (ההדגשות הוספו – ח"ט):

    "גיא:מה לשלוח לי?

    עידן:את התאריכים. יש לי את התאריכים ממתי שהפסקתי לקבל ממך את המזומן, את התאריכים שעבדתי אוקי? וכמה העברות עשית.

    גיא:יש לך את זה?

    עידן:ברור, מה זאת אומרת?

    גיא:יש לך זה פה?

    עידן:ברור, אמרתי עד שיש לי הזדמנות לשבת איתך? הכל פה.

    גיא:מה זה?

    עידן:בהתחלה אתה דוחה, עשיתם שיפוץ לשפיגל אמרתי בסדר, התחיל הבלגאן עם הזה,

    גיא:זה...

    עידן:כל זה מה-7.2.2013 זה כל התאריכים, בסוף רשמתי כמה העברות, רשום לך כמה העברות וגם רשום שיש שם שלוש במזומן שנתת לי אז וזה בלי..."

    גיא:למה, 35,000 העברתי לך?

    עידן:בהעברות.

    גיא:כמה זמן?

    עידן:בשנתיים.

    גיא:מה זה 2015? אתה מקבל ממני קבוע כבר היום אצלי.

    עידן:לא, רשמתי את כל התאריכים, אמרנו כל תאריך אתה צריך לבדוק את ה-Z.

    גיא:נכון.

    עידן:יפה, התחלנו ממתי לקחת קופה. דרך אגב,

    גיא:זה מה שהעברתי לך בשנתיים? מה אתה דפוק? אני מעביר לך כל חודש 6,000.

     

    וכן כעולה מתמליל השיחה שצירף התובע כנספח ה' לתצהירו, בעמ' 1 ש' 17-28, עמ' 3 ש' 28, ועמ' 4 ש' 1 (ההדגשות הוספו – ח"ט):

    "גיא:שנייה אחת, מ-2012,

    עידן:מ-2013. 7.2.2013.

    גיא:סליחה, כל 2000-,

    עידן:אם אתה רוצה מ-2012 זה בסדר, אין לי בעיה.

    גיא:כל 2014 יש לך פה שנה שלמה, נכון? אז תוריד ל-13, 13, זה כמעט, כמה זה? שנתיים שלמות.

    עידן:אמיתי לחלוטין.

    גיא:שנתיים שלמות זה מה שהבאתי לך 35?

    עידן:אמיתי, ואתה יודע מה מוזר לי?

    גיא:נו?

    עידן:שאתה לא יודע את זה.

    גיא:לא , אני לא יכול לתקתק כמה העברתי לך.

    [...]

    גיא:... תשמע לגבי התאריכים לא מתווכח איתך, לגבי ההעברה אין סיכוי אחי."

     

  17. מן השיחות לעיל ניתן להיווכח בבירור כי התובע והנתבע שוחחו על תמורה בגין עבודות שביצע התובע לכל הפחות מתחילת שנת 2013 ("שנתיים שלמות" לכל הפחות לפני הנפקת תלושי השכר), כאשר ישנה אף רמיזה לתשלומים ששילם הנתבע לתובע בגין עבודות שביצע התובע כבר בשנת 2012.

     

  18. לאורך תמליל השיחה כולו הנתבע אינו מכחיש את תקופת ההעסקה לה טוען התובע בשיחה, ואף אומר במפורש כי אינו מתווכח עם התאריכים שהציג בפניו התובע, אלא רק עם טענת התובע כי לא קיבל את מלוא התמורה המגיעה לו בגינם. הנתבעים מצדם לא סיפקו כל הסבר משכנע מדוע אין לראות בשיחה זו כמעידה על קיומם של יחסי עבודה (או על יחסי מזמין ונותן שירותים) עובר לחודש 5/2013, ולא הציגו כל הוכחה אחרת למועד תחילת העסקתו של התובע (למשל חוזה עבודה או חוזה התקשרות עם נותן שירותים). על כן, יש לראות בתמליל שיחות אלו כהודאה מצד הנתבע כי התובע ביצע עבודות עבור המועדון לכל הפחות החל מחודש 2/2013.

     

  19. לא נעלם מעינינו כי מתמליל השיחה עולה כי התובע ביצע עבודות עבור המועדון אף בתקופה שקדמה לחודש 2/2013. יחד עם זאת, אין בידינו להתייחס לתקופה זו, משלא הוכח מועד תחילת העבודה המדויק, היקף העבודה שביצע התובע באותה תקופה או מתכונתה. התובע אף בחר שלא להציג בפני בית הדין את הרישומים שהציג לכאורה בפני הנתבע במסגרת שיחה זו, בהם פירט לכאורה את כל התאריכים בהם עבד ואת התמורה שקיבל.

     

    בהתאם, יש לראות בחודש 2/2013 כמועד תחילת יחסי העבודה בין הצדדים.

     

  20. לסיכום סוגיה זו, אנו קובעים כי תקופת העסקתו של התובע החלה בחודש 2/2013 והסתיימה בחודש 7/2015, סה"כ 2.5 שנות העסקה (להלן – תקופת ההעסקה). כלל זכויותיו של התובע הנובעות מקיומם של יחסי עבודה יחושבו להלן על סמך תקופה זו.

     

    השכר הקובע לצורך חישוב זכויות התובע

     

  21. לטענת התובע, בתחילת העסקתו סיכם עמו הנתבע כי שכרו יהיה שווה ל-7% נטו מהכנסות המועדון בכל יום חמישי, הכוללות הן את הכנסות הבר והן את דמי הכניסה בסך 30 ₪ שהחלו להיגבות החל מחודש 5/2013. לטענת התובע, מחזור ההכנסות הממוצע של המועדון בימי חמישי עד חודש 5/2013 היה כ-22,000 ₪ בממוצע לערב, נתון שאף עולה לטענתו מדו"ח הכנסות קופות המועדון שמסרו הנתבעים במסגרת הליך גילוי המסמכים, ואשר הוגש לתיק בית הדין כנספח ג' לתצהיר התובע (להלן – דו"ח ההכנסות). החל מחודש 5/2013 גדל לטענת התובע ממוצע הכנסות המועדון בכ-4,500 ₪ נוספים מדי ערב חמישי עקב גביית דמי כניסה, אשר לטענת התובע נאספו בקופת פח שלא דווחה ועל כן לא נכללו בדו"ח ההכנסות. בהתאם, טען התובע כי שכרו החודשי בתקופה הראשונה עמד על סך של 6,160 ₪ נטו לכל הפחות (על פי תחשיב של ארבעה ערבי חמישי בחודש), שהם לטענתו 7,015 ₪ ברוטו לפי מחשבון "חילן תק" [יוער כי מבדיקת בית הדין עולה כי טעה התובע, שכן לפי אותו מחשבון 7,015 ₪ הינם "עלות השכר" הכוללת של שכר נטו בסך 6,160 ₪, ואילו שכר הברוטו של אותו סכום הינו 6,738 ₪ בלבד – ח"ט]), ואילו החל מהתקופה השנייה עמד שכרו החודשי על סך של 7,420 ₪ נטו לכל הפחות, שהם 8,441 ₪ ברוטו לפי מחשבון "חילן תק".

     

    באשר לתקופה השלישית, טען התובע כי אף בתקופה זו עמד שכרו על 7% מהכנסות המועדון. עוד טען התובע כי תלושי השכר שהונפקו עבורו הנם פיקטיביים ואינם משקפים את הסכומים ששולמו לו, כאשר לטענתו בנוסף ל-4,914 ₪ ברוטו ששולמו דרך תלוש השכר, היה הנתבע משלם לו 250 ₪ במזומן בסוף כל ערב חמישי, ו-1,000 ₪ נוספים בסוף כל חודש.

     

  22. לטענת הנתבעים, מעולם לא סוכם עם התובע על גמול שהוא נגזרת מהכנסות המועדון, מעולם לא נערכה עמו התחשבנות מול קופת המועדון, ומעולם לא שולם לו שכר במזומן. בתחילה סוכם בין הצדדים כי לתובע ישולם סכום של 700 ₪ נטו עבור כל ערב, ועם קבלת ההחלטה להעסיקו כעובד החל מחודש 2/2015, הסכימו הצדדים על תנאי שכר מיטיבים לפיהם עודכן שכרו של התובע והועמד על סך של 4,914 ₪ ברוטו לחודש, כעולה מתלושי השכר אותם לא סתר התובע. בהתאם, ככל שיפסק כי התובע זכאי לזכויות או פיצויי כלשהו, יש לחשב את כל אלו על סמך שכרו האחרון, כמופיע בתלושי השכר.

     

    לתמיכה בגרסת הנתבעים, הצהיר מר חרד, שהיה אחראי להראות בסוף כל ערב את קופת המועדון לאותם יחצ"נים עמם סוכם על תשלום על פי אחוזים מהכנסות הקופה, כי מעולם לא התבקש להראות לתובע את הקופה או לדווח לו על הכנסותיה, והתובע עצמו מעולם לא פנה אליו כדי לראות את הכנסות הקופה ולא שאל על פדיונה.

     

    בתשובה לטענת התובע כי הכנסות המועדון מדמי כניסה לא דווחו, טענו הנתבעים – אף כי לגרסתם אין לדבר כל רלבנטיות לחישוב שכרו הקובע – כי כלל הכנסות המועדון, לרבות אלו ממכירת כרטיסי הכניסה, הופקדו בקופה המרכזית, וכי אין למועדון כל הכנסות נוספות מעבר לאלה המופרטות בדו"ח ההכנסות. אף על פי שהתובע טען כי יש לו שלוש עדות שיוכלו להעיד כי הכסף שנאסף בכניסה לא הופקד בקופה, בחר התובע שלא להביא אף אחת מהן למסור עדות, ועל כן צריכה לפעול החזקה כי עדותן הייתה פועלת לרעתו.

     

  23. כבר בפתח הדברים נעיר, כי לא עלה בידי איש מהצדדים לשכנענו באמיתות גרסתו. שני הצדדים הציגו מספרים שרירותיים, אשר לא נתמכו בכל מסמך, עדות חיצונית או ראיה אחרת, למעט תלושי השכר וטופס הודעה לעובד על תנאי העסקה שהציגו הנתבעים, המתייחסים לתקופה השלישית בלבד ואשר מהימנותם מוטלת בספק, כפי שיפורט בהמשך הדברים.

     

  24. התובע הציג מספר תמלילי שיחות שהתקיימו בינו לבין הנתבע (כאמור, ככל הנראה בחודש 2/2015), בהם דנו הצדדים בתשלומים שהיו צריכים לכאורה להיות משולמים לתובע. אמנם מתמלילי שיחות אלה עולות אמירות לגבי תשלומים ששולמו כביכול לתובע במזומן בגין עבודתו בתקופה הראשונה, אולם אין הם כוללים כל אמירה באשר לשיעור של אותם סכומים, לגובה התשלום עליו הוסכם, או לאופן חישוב התשלום.

     

    תמלילי השיחות אמנם מתייחסים ל"זדים" [על פי רישומי המועדון, האות "Z" מייצגת את סכום הכנסות המועדון בערב נתון – ח"ט], אולם מן השיחות לא עולה בבירור המטרה לשמה נעשה השימוש בנתון זה, ואף אם נקבל את גרסת התובע כי המטרה הייתה לצורך גזירת שכרו, לא הוכח מה האחוז עליו סוכם.

    כך, בתמליל השיחה שצורף לתצהיר התובע כנספח ד', בעמ' 4 ש' 6-9 (ההדגשות הוספו – ח"ט):

    "גיא:למה מה אתה רושם כל פעם שנכנס לך כסף?

    עידן:ברור, מה אני עושה? מה אני אעשה? אני לא בודק את הזדים כי אני סומך עלייך אבל הנו, כל הזדים, דרך אגב, כל הזדים החלשים וזה אמרתי לך תספור אותם,

    גיא:32, מה ספרתי את זה? את זה נכון? 32, נניח..."

     

    על פניו, מתייחסים הצדדים בשיחה זו להכנסות המועדון, אולם כאשר נשאל הנתבע במסגרות חקירתו הנגדית לגבי שיחה זו, טען כי נתון ה-Z שימש לשם חישוב מספר ימי החמישי בגינם היה זכאי התובע לשכר באותו חודש, ולא לשם חישוב גובה השכר:

    "ש.מפנה לעמ' 4 ש' 6-9 אתה שואל את עידן "מה, אתה רושם כל פעם שנכנס לך כסף", הוא משיב לך שכן, ואתה אומר "אני לא בודק את הזדים, אני סומך עליך" ואתה מאשר את 32 הזדים שעידן אומר לך.

    ת.אם אני חייב לו 700 ₪ לערב, אז מכפילים בזדים כדי לדעת כמה ערבים היו.

    (פרוטוקול מיום 24.4.2017, עמ' 18 ש' 5-8)

     

    לא נעלם מעינינו כי תשובתו זו של הנתבע אינה מתיישבת עם תחילתו של תמליל אותה שיחה, ממנו עולה כי לנתון ה-Z הייתה חשיבות מעבר לבירור תאריכי העבודה, וכן שהייתה משמעות כלשהי להכנסות הקופה, כעולה מעמ' 2, ש' 19-21:

    "עידן:לא, רשמתי את כל התאריכים, אמרנו כל תאריך אתה צריך לבדוק את ה- Z.

    גיא:נכון.

    עידן:יפה, התחלנו ממתי לקחת קופה. דרך אגב,"

     

    יחד עם זאת, אין בכוחן של שורות בודדות אלו לשאת לבדן במשקל טענתו של התובע באשר לאופן חישוב שכרו, בפרט עת הן נעדרות התייחסות מפורשת לאופן חישוב התמורה. אף על פי כן, יש בראיה זו כדי להחליש את טענות הנתבעים ולהגביר את הנטל המוטל עליהם להוכחת גרסתם, במיוחד עת לא עמדו הנתבעים בחובות הרישומיות המוטלות עליהם כמעסיק.

     

  25. מלבד תמליל שיחה זה, לא הציג התובע כל ראייה נוספת לעניין חישוב השכר כאחוז מהכנסות המועדון. התובע אמנם טען כי מדובר בצורת תשלום מקובלת ליחצ"נים, אולם בחר שלא להביא כל עדות או ראייה שתתמוך בטענתו זו.

     

  26. הנתבעים מצדם לא הציגו כל ראיה שהיא לכך שקודם לתקופה השלישית ולהנפקת תלושי השכר סוכם עם התובע על שכר בסכום קבוע של 700 ₪ נטו לערב (קרי, בין 2,800-3,500 ₪ לחודש). הנתבעים טענו כי סך ההעברות הבנקאיות שביצע הנתבע לחשבונו של העובד לאורך התקופה השנייה מסתכמות בסכום המהווה בקירוב 700 ₪ לערב, אולם אין בנתון זה כשלעצמו כדי לשמש ראיה, משלא הוכח כי התובע לא היה זכאי לתשלום סכומים גדולים יותר, כטענתו.

     

  27. מעבר לעובדה כי לא הוצג בפני בית הדין כל חוזה, מסמך, תכתובת או שיחה בין הצדדים מהם עולה כי התובע היה זכאי לסכום של 700 ₪ נטו לערב, סכום זה אף עומד בסתירה לסכומים בהם נקבו הצדדים בשיחות שהקליט התובע. כעולה מנספח ד' לתצהירו של התובע, בעמ' 2 ש' 22-23, ובעמ' 3 ש' 14-20 (ההדגשות הוספו – ח"ט):

    "גיא:זה מה שהעברתי לך בשנתיים? מה אתה דפוק? אני מעביר לך כל חודש 6,000.

    עידן:תרשום. תסתכל את ההעברות שעשית. אני שנתיים שותק...

    [...]

    גיא:וזה מה זה?

    עידן:מה זה? זה כל ההעברות, מה שקיבלתי, כל ההעברות רשמתי פה.

    גיא:כל פעם אני מביא לך 6,6,6,6 אתה רושם?

    עידן:זה...

    גיא:לא יכול להיות, נתתי לך 6 פעמים? 6 פעמים זה 36.

    עידן:כן, תוציא את ההדפס. אתה לא נותן לי כל חודש גיא, אתה נותן לי פעם ב-

    גיא:כל חודש."

     

  28. אף כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית לגבי הנתונים שעולים מתמלילי השיחות, וכיצד ניתן ליישב בין המספרים עליהם שוחחו בשיחות המוקלטות לבין התשלום המוסכם לו טענו הנתבעים (בין אם 700 ₪ נטו לערב או 4,914 ₪ ברוטו לחודש), השיב הנתבע תשובות מבולבלות ומסורבלות, המעלות ספק רב באשר לאמיתות גרסת הנתבעים:

    ש.מפנה לעמ' 2 ש' 22. אתה אומר לעידן "אני מעביר לך כל חודש 6,000 ₪".

    למה אתה מעביר לו סכום כזה כל חודש?

    ת.אני לא יודע על איזה תקופה אתה מדבר.

    כשביה"ד מבהיר לי את השאלה אני משיב שהכוונה לתלושי השכר. הכוונה שאני מעביר לו 6,000 כל חודשיים.

    זה הכוונה לתקופה האחרונה שהוא כבר שכיר.

    ש.אתה טוען שזה מה שהעברת לו שנתיים.

    ת.הכוונה שלי על החודשים האחרונים שזה 6,000 ₪.

    אני מעביר לך שנתיים כסף, אבל 6,000 זה בתקופה האחרונה. לא שמתי נקודה.

    לשאלת ביה"ד, אבל גם בתקופה האחרונה השכר הוא לא 6,000 ₪ אני משיב שאני מתכוון ברוטו.

    כשביה"ד מפנה אותי שהשכר ברוטו הוא 4,914 ₪ אני משיב – אז בערך, נו.

    ש.מפנה לעמ' 3 ש' 12-16. עידן אומר לך "מ- 7.2.13 זה מה שהיה..." ואתה משיב "כל חודש אני נותן לך 6,000".

    ת.אנחנו מדברים על אותה שיחה? נו זה מה ששאלת קודם.

    הכוונה שלי 6,000 בחודשים האחרונים, פה הוא כבר עובד שלי. אם השיחה הזו התקיימה היא התקיימה ביוני או קצת לפני.

    אני מתייחס ל- 6,000 כמכלול.

    זה לא העברות כל חודש, אלא לפי ערבים. לפעמים הייתי נותן לו למפרע קדימה כי הוא זקוק לכסף."

    (פרוטוקול מיום 24.4.2017, עמ' 18 ש' 9-28)

     

  29. מן הדברים האמורים בתמליל השיחה שבנספח ד', ולאור תשובותיו המסורבלות והמתחמקות של הנתבע, אין לנו אלא להסיק כי שכרו של התובע היה צריך להיות לכל הפחות 6,000 ₪ נטו לחודש. סכום זה אף מתיישב (בקירוב) עם טענת התובע כי היה זכאי לתמורה של 6,160 ₪ נטו לחודש, על פי תחשיב של 7% מהכנסה שבועית של 22,000 ₪ בממוצע (משלא הובאו ראיות ולא הוכח כי החל ממועד מסוים היו למועדון הכנסות נוספות אשר לא דווחו בדו"ח ההכנסות).

     

  30. על סמך האמור לעיל, אף לא מצאנו לקבל את תלושי השכר בגין החודשים 2-7/2015 כראיה לשכרו של התובע בתקופה השלישית, זאת הגם שעל פי הפסיקה מקום בו ניתן תלוש שכר יהווה זה, דרך כלל, ראיה לאמיתות תוכנו [דיון (ארצי) מז/146-3 יוסף חוג'ירת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ(1) 19 (1988)]. שכרו של התובע כפי שמופיע בתלושי השכר אינו מתיישב עם עדותו המבולבלת ורצופת הסתירות של הנתבע, שלטענת הנתבע התייחסה לתקופת תלושי השכר, ועולה חשד כבד כי מדובר בסכום פיקטיבי שלא סוכם עליו עם התובע. יתרה מכך, אף אם עדותו של הנתבע בדבר תשלום 6,000 ₪ מדי חודש התייחסה לתקופה שקדמה להנפקת תלושי השכר, ככל ששכרו של התובע בתקופה המוקדמת אכן היה 6,000 ₪ לחודש הרי שממילא מהווה התמורה המופיעה בתלושי השכר ירידה בתנאי העסקה, והדעת נותנת כי התובע לא היה נותן הסכמתו לפגיעה שכזו.

     

  31. מסקנתנו אפוא כי תלושי השכר אינם מהימנים, ובהתאמה איננו מקבלים כראיה אף את ההודעה לעובד שנמסרה כביכול לתובע בסמוך לתחילת הנפקת תלושי השכר, הכוללת נתון זהה לזה המופיע בתלושי השכר.

     

  32. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע לאורך תקופת ההעסקה כולה הינו 6,000 ₪ נטו לחודש.

     

    לא נעלם מעינינו כי בתקופה השלישית קיבל התובע כל חודש 2,000 ₪ במזומן מעבר להעברה הבנקאית, ובסה"כ כ-6,700 ₪ נטו בחודש. יחד עם זאת, משלתובע הייתה זכות ליתרת שכר בגין חודשים קודמים לא שוכנענו כי תשלום זה מהווה שכר מוסכם בגין חודשים אלה.

     

  33. אלא שבכך לא תמה מלאכתנו. הגם שהוכרה זה מכבר זכותם של צדדים ליחסי עבודה להסכים ביניהם על תשלום שכר העובד בערכי נטו, באופן המטיל על המעסיק חובה לגלם את הסכומים המשולמים לעובד [ר' דיון (ארצי) מד/16-3 משה זייבלד נ' עוף העמק בע"מ, פד"ע טז 185 (1984)], הבהיר לאחרונה בית הדין הארצי בפסק דינו ע"ע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (פורסם בנבו, 24.06.2018) כי ככלל, על תביעה למימושו של הסכם כאמור בערכאות השיפוטיות להיערך בערכי ברוטו, זאת במיוחד במקרים בהם מדובר בשכר חודשי גבוה או בפיצוי בגין תקופה ממושכת.

     

  34. בכתב התביעה התובע אכן כימת תביעתו בערכי ברוטו, כאשר לצורך כך עשה שימוש במחשבון "חילן". הנתבעים מצדם לא הציגו כל דרך אחרת להמרת סכומי הנטו להם טענו (למעט הסכומים המופיעים בתלושי השכר, הנוגעים לתקופת ההעסקה השלישית בלבד), ואף לא התנגדו לאופן בו חישב התובע את ערכי הברוטו, אלא רק לסכום הנטו לו טען. על כן, נבסס אף אנו את חישובנו על אופן חישובו של התובע, בהתאם לשכר נטו של 6,000 ₪.

     

    בהתאם, על פי מחשבון "חילן", שכרו החודשי של התובע, לפיו יחושבו זכויותיו הנובעות מיחסי העבודה וסיומם, הינו 6,522 ₪ ברוטו, ושכרו היומי הינו 296.5 ₪ ברוטו. בהתאם, כל הסכומים אשר ייפסקו לטובת התובע להלן יהיו בערכי ברוטו, למעט הפרשי השכר.

    אשר להפרשי השכר, הגם שמדובר בסכומים לא מבוטלים, מאחר שבפועל לאורך תקופה העבודה הועברו סכומים בהעברות בנקאיות ובמזומן כפי שיפורט בהמשך, נראה לנו צודק יותר להפחית סכומי נטו אלה מסכום הנטו לו היה זכאי התובע.

     

    נסיבות סיום יחסי העבודה, חובת השימוע והזכות להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים

     

  35. לטענת התובע, החליט הנתבע מבעוד מועד לפטרו, כאשר להשערתו של התובע ההחלטה נבעה מעמידתו על זכויותיו ובקשותיו החוזרות ונשנות מהנתבע כי ישלם את מלוא שכרו.

    ביום 21.7.2015 הזמין הנתבע את התובע לשיחה, באמתלה של "פגישת עבודה" שגרתית. בשיחה זו הודיע לו הנתבע כי החל משבוע הבא תבוא עבודתו כיחצ"ן ליין חמישי לסיומה, לאחר שכבר נמצא לו מחליף – מר אלעד אטיאס, שהיה עד כה היחצ"ן של ליין מוצאי שבת (להלן – מר אטיאס). במסגרת אותה שיחה אמנם הוצע לתובע להיות יחצ"ן של ליין שישי או ליין ימי שני במקום, אולם לא היה מדובר בהצעות אמיתיות, הן משום שהנתבע ידע שהתובע אינו עובד בשבת, הן משום שבליין ימי שני כבר היה יחצ"ן אחר וההצעה לעבוד תחתיו היוותה פגיעה במעמדו של התובע עד כדי השפלה, והן משום שהכנסות המועדון בימי שני הינן פחותות והיו מביאות לפגיעה בשכרו של התובע. על כן, משמעות החלפתו של התובע במר אטיאס, לצד הלנות שכרו המתמשכות, הייתה למעשה סיום העסקתו לאלתר, באופן המזכה אותו בפיצויי פיטורים בסך 25,323 ₪ (8,441 ₪ * 3 שנים. לחילופין טען התובע כי הינו זכאי לכל הפחות להפקדות שלא בוצעו עבורו לקרן פיצויים, בסך 15,958 ₪). כמו כן, הינו זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת שלא ניתנה לו בסך 8,441 ₪.

     

    עוד הוסיף התובע, כי הנתבעים הפרו את זכותו לקיום שימוע לפני פיטורים, כאשר ההחלטה בדבר פיטוריו התקבלה מראש וללא שניתנה לו כל הזדמנות להתגונן ולהשמיע עמדתו. טרם השיחה שהתקיימה ביום 21.7.2015, שהיוותה למעשה שיחת פיטורים, לא נמסר לתובע כל מכתב המפרט את טענות המעסיק כלפיו, ואף לא נאמר לו נושא השיחה טרם קיומה, באופן שמנע ממנו כל אפשרות להתכונן לפגישה.

    עדות לכך כי ההחלטה על סיום העסקתו הייתה מוגמרת עוד לפני קיום השיחה ביום 21.7.2015 היא שכבר כחודש וחצי לפני אותה שיחה הגיעו לאוזני התובע שמועות כי מר אטיאס עומד להיות יחצ"ן ליין חמישי, והתובע אף ראה בפייסבוק הודעה שפרסם מר אטיאס עצמו המאמתת שמועות אלה (אם כי הנתבע הכחיש את השמועות כאשר שאל אותו התובע על כך ישירות). עדות נוספת, לטענת התובע, הינה שכחודש לפני קיום השיחה ביטל הנתבע את הרשאותיו של התובע לניהול עמוד הפייסבוק של המועדון, זאת על אף שניהול עמוד הפייסבוק היה בין תפקידיו הבלעדיים של התובע עד לאותו זמן. ביטול הרשאותיו נעשה באופן חד צדדי וללא כל הכנה או הסבר מצד הנתבע.

    לפיכך, טען התובע כי לאור תקופת העסקתו הארוכה ולאור נסיבות פיטוריו, שנעשו באופן חד-צדדי ומשפיל, הינו זכאי לפיצוי השווה ל-12 משכורות חודשיות בגין פיטורים שלא כדין ו/או הפרת חובת השימוע, בסך 101,292 ₪.

     

  36. לטענת הנתבעים, לא הייתה כל כוונה לסיים את העסקתו של התובע. ההחלטה להחליפו במר אטיאס נבעה משיקולים עסקיים-כלכליים גרידא לאור ניסיונו והצלחתו של מר אטיאס, והייתה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של החברה. בהקשר זה הפנו הנתבעים לבג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, נח(6) 481 (2004), וטענו כי על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, רשאי מעסיק לנייד עובדים, להכניס שינויים בתפקידים ולהעביר עובדים מתפקיד לתפקיד. בהתאם, הוצעו לתובע מספר חלופות, תוך שהובטח לו כי תנאי שכרו לא ייפגעו, אולם התובע בחר לסרב לכל חלופה שהוצעה לו. באשר להצעה לעבור לליין שני, מעולם לא נאמר לתובע כי יהיה כפוף לעובד אחר אלא רק שיצטרף אליו, וממילא לא נימק התובע את סירובו באותה שיחה. למעשה התובע סירב להמשיך לעבוד מסיבה אישית ואמוציונלית בלבד – היריבות בינו לבין מר אטיאס, בשלה היה התובע מסרב לכל הצעה שהיו מציעים לו. התובע עזב את מקום העבודה מיד בתום השיחה, ועל כן יש לראות בו כמי שהתפטר מרצונו.

     

    באשר לטענה כי הפרו את חובת השימוע, טענו הנתבעים כי מכיוון שהתובע הוא שהתפטר כלל לא חלה עליהם חובה זו, אולם גם אם ייפסק כי בנסיבות העניין היה צריך להיערך לתובע שימוע יש לראות בשיחה שהתקיימה ביום 21.7.2015 כמקיימת לפחות חלק מתנאי השימוע, שכן במסגרת שיחה זו השמיע התובע את עמדתו, והוצעו לו חלופות להמשך העסקה. בכל מקרה, סכום הפיצויים אותו מבקש התובע הינו מופרך ובלתי מידתי בנסיבות העניין, לאור תקופת העסקתו שאינה עולה על שנתיים וחודשיים. כמו כן, הוסיפו הנתבעים כי על פי ההלכה פיצוי כספי בגין היעדר שימוע לכאורה אינו מהווה פיצוי בגין נזק לא ממוני, אלא פיצוי בגין הפסד השתכרות. בענייננו, לא היה בקיום שימוע כדי לשנות את תוצאת סיום ההעסקה, שכן התובע ממילא היה בוחר לסיים את העסקתו בגלל רגשותיו כלפי מר אטיאס.

     

  37. בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם מדובר בהתפטרות או בפיטורים, ולקבוע מי מהצדדים הביא את היחסים לידי גמר, עליו ליתן את הדעת "למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלה מה התמונה כולה" [דב"ע 3-18/לנח בנצילוביץ נ' "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב(1) 41 (1970)]. כמו כן, יש לבחון למי מהצדדים הייתה המוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה ולא רק מי יזם את ניתוקם.

     

  38. בענייננו, מן הראיות שהונחו בפני בית הדין עולה כי היחסים בין התובע לנתבע התדרדרו בחודשים שלפני מועד סיום ההעסקה, כאשר פעולותיו של הנתבע בתקופה זו מעידות על כוונתו להעביר את התובע מתפקידו (לכל הפחות בתור יחצ"ן ליין חמישי), תוך שהוא נוהג בחוסר תום לב ומסתיר כוונתו זו מהתובע.

     

    כך למשל, ניתן להיווכח כי טרם השיחה ביום 21.7.2015 נשללו חלק מסמכויותיו של התובע ללא ידיעתו, כאשר הנתבע ביטל את הרשאותיו של התובע לנהל את עמוד הפייסבוק, על אף שאישר בחקירתו כי עבודתו של התובע כללה את ניהול עמוד הפייסבוק של המועדון ואת עמוד הפייסבוק הפרטי של הנתבע עצמו (פרוטוקול מיום 24.4.17 עמ' 15 ש' 31-33). כעולה מהשיחה שהתקיימה ביום 21.7.2015, שתמלילה צורף כנספח י' לתצהיר התובע, (בעמ' 2 ש' 5-9):

    "עידן:... לגבי הדף של שפיגל, בטעות הוצאת אותי משם בתור עורך או מנהל אז נא להחזיר.

    גיא:מה הקשר דף?

    עידן:מה זאת אומרת? דף שלי, מה זה למה?

    גיא:זה לא דף שלך, זה דף שפיגל."

     

    כמו כן, ממודעות הפייסבוק שצירף התובע לתצהירו, משתמע כי ההחלטה להחליף את התובע במר אטיאס, וכן מועד סיום תפקידו של התובע כיחצ"ן ליין חמישי, התקבלו לכל המאוחר בתחילת חודש יולי, למעלה משבועיים טרם קיום השיחה עם התובע, כפי שעולה ממודעת פייסבוק שפורסמה על ידי מר אטיאס עצמו בתאריך 6.7.2015:

    "חוגגים יומהולדת לבעלים גיא יעקובי בהפקת ענק !!!

    כן כן חמישי שפיגללללל!!!!

    מה קשור ? ואיך אני בתמונה?? ב 30.7

    אתם תבינו !!!!!"

     

    וכן ממודעת פייסבוק נוספת שפורסמה על ידי מר אטיאס בתאריך 8.7.2015:

    "... תמתינו בסבלנו אני מכין לכם ימי חמישי חדשים ב 30-7 בעזרת השם נתחיל לרוץ עם ליין חדש !"

     

    לא זו בלבד שפרסומים אלו מעידים על קבלת ההחלטה מספר שבועות לפני שהתובע עודכן בכך באופן רשמי, הנתבע אף הכחיש את הדברים כאשר ניסה התובע לעמת אותו עם שמועות ששמע בדבר הכוונה להחליפו במר אטיאס, כעולה משיחה שהתנהלה בין השניים ושתמלילה צורף כנספח ח' לתצהיר התובע, בעמ' 2 ש' 6-11 [יוער כי לא ידוע באיזה תאריך בדיוק התקיימה השיחה]:

    "עידן:אני לא יודע, גיא, אני לא יודע מה הוא אומר או מה הוא לא אומר או דברים כאלה, אני רק אומר שזה משהו שאני צריך לדעת.

    גיא:אם יהיה איזה משהו אתה תדע, לא אגיד לך את זה שבוע לפני מבטיח לך, בסדר?

    עידן:כי אתה יודע אני צריך חודש לפני.

    גיא:לא אגיד לך שבוע לפני."

     

    הנתבע בחר להמשיך ולהסתיר החלטה זו מן התובע עד לרגע האחרון, כאשר בחר במכוון שלא לספר לתובע את הסיבה בשלה זומן לשיחה שהתקיימה ביום 21.7.2015, בה למעשה התבשר התובע כי בעוד שבוע אחד יפסיק לשמש כיחצ"ן ליין חמישי ויוחלף על ידי מר אטיאס. כעולה מהשיחה, שהוקלטה על ידי התובע וצורפה כנספח י' לתצהירו:

    "עידן:אוקי, הבנתי. טוב בסדר נו, אז בשביל זה קראת לי? יכולת להודיע לי בטלפון.

    גיא:למה להודיע בטלפון? אחרי כמה שנים אתה רוצה שאני אתקשר להודיע לך בטלפון?

    עידן:אני יודע מה? אמרת לי אתה רוצה לדבר על הפקות לאוגוסט, אתה מדבר איתי על זה?

    גיא:סבבה, רציתי שתבוא."

    (נספח י', עמ' 3 ש' 16-21)

     

  39. הנתבעים טענו כי לא הייתה כוונה לסיים את העסקת התובע אלא רק להעבירו לתפקיד אחר, אולם מתמליל השיחה ביום 21.7.2015 עולה כי הצעות אלו הוצעו לתובע כבדרך אגב, ולא נעשה ניסיון כן מצד הנתבעים למצוא לתובע תפקיד חלופי:

    "גיא:... טוב, תשמע, בעיקרון חשבתי הרבה מה לעשות ואז עלה לי איזשהו רעיון. בעיקרון, משבוע הבא אלעד יש לו יום חופש, אני רוצה להעביר אותך לשישי.

    עידן:אוקי.

    גיא:יחד עם קצר. אבל אתה צריך לשבת עם קצר לראות מה אתם מסתדרים, [...]

    עידן:גם אטיאס יכול להיכנס איתו בשישי? או שהוא לא מסתדר?

    גיא:אטיאס לא עובד בשישי.

    עידן:גם אני לא.

    [...]

    גיא:זהו. אתה לא רוצה לעבוד עם איתי?

    עידן:לא, אין לי מה לעבוד יום שישי, נורא פשוט.

    גיא:שבת אתה לא יכול לעבוד עם אטיאס, אתה רוצה להצטרף לרובי?

    עידן:לא, ממש לא.

    גיא:בסדר."

    (נספח י' לתצהיר התובע, עמ' 1 ש' 16-21, ש' 23-25, ועמ' 2 ש' 13-17)

     

  40. לאור מכלול הדברים ומשקלן המצטבר של הראיות, ונוכח חוסר תום הלב שהפגין הנתבע בשבועות שקדמו לשיחה, השתכנענו כי לא הייתה כוונה כנה להמשיך את העסקתו של התובע, או לכל הפחות לא הייתה כוונה להמשיך להעסיקו בתנאים ובמעמד שהיו לו, ובנסיבות אלה נראה כי ההצעות להעבירו ליום אחר היו בגדר "לצאת ידי חובה".

     

  41. אף אם נקבל את טענת הנתבעים כי הייתה כוונה אמיתית להמשיך להעסיק את התובע בתפקיד אחר, אין בכך כדי לפטור מחובת קיום השימוע. לצד הפררוגטיבה של המעסיק לנהל את עסקו על הצד הטוב ביותר על פי שיקול דעתו, לרבות עריכת שינויים בתנאי עבודה וניוד עובדים בין תפקידים, אין פררוגטיבה זו נטולת הגבלות וסייגים. על פי ההלכה הפסוקה, מעסיק המבקש לשנות את תנאי העסקתו של העובד או לפגוע בעובד בדרך כלשהי, מחויב לפעול בהגינות, מידתיות, סבירות ותום לב [ר' ע"ע 674/05 אהרון ויזנר – רשות השידור (פורסם בנבו, 28.3.2007);]. במסגרת חובות אלה, חלה על המעסיק החובה לערוך לעובד שימוע בתום לב, בו תינתן לעובד הזדמנות להשמיע עמדתו בפני המעסיק ולהתגונן מפני החלטת המעסיק לערוך שינויים באופן או תנאי העסקתו, לאחר שהובאו לידיעתו הסיבות שביסוד ההחלטה [ר' ע"ע 1027/01ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח, 448 (2003); ע"ע 1159/01ד"ר אבנר כרמי נ' מדינת ישראל - מינהל המחקר החקלאי (פורסם בנבו, 5.11.2002); ע"ע (ארצי) 39172-11-16 מדינת ישראל משרד החינוך נ' דניאל שדה (פורסם בנבו, 03.06.2018)].

     

  42. בענייננו, אין ספק כי ההחלטה בעניין העברת התובע מתפקידו התקבלה מראש באופן חד צדדי, וכי נשללה מהתובע זכותו לשימוע. יש אף לדחות את טענת הנתבעים כי ניתן לראות את השיחה מיום 21.7.2015 כמקיימת את דרישת השימוע באופן חלקי, שכן זכותו של התובע להתכונן לשיחה מראש נשללה ממנו עת בחר הנתבע במכוון שלא ליידע את התובע מבעוד מועד במטרת השיחה, כעולה מעדות הנתבע:

    "ש.21.7.15 יום הפיטורים, הזמנת את עידן לשיחה ?

    ת.כן.

    ש.הוצאת לו מכתב ?

    ת.לא, אני חושב זה בווטצאפ. אמרתי לו שמדובר בפגישת עבודה.

    ש.ידעת שאתה עומד להגיד לו בפגישה שאתה החלטת להחליף אותו באטיאס?

    ת.ודאי שידעתי.

    ש.עידן לא ידע על מה הוא בא לדבר איתך בפגישה ?

    ת.אני אמרתי לו שזה שיחת עבודה. לטענתו הוא ידע זאת משמועות."

    (פרוטוקול מיום 24.4.2017, עמ' 22 ש' 9-16)

     

    התנהלות זו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב ומעלה חשד כי הנתבע בחר שלא ליידע את התובע, תוך שהוא מסתיר במכוון את כוונותיו במשך מספר שבועות כפי שתואר לעיל, על מנת שהתובע לא יוכל להתנגד לנעשה וכדי למנוע כל דיון בהחלטה שכבר התקבלה ויצאה לפועל בשיתוף עם מר אטיאס.

     

    כמו כן, בניגוד לנדרש ממעסיק במסגרת הליך שימוע, נראה שהנתבע לא הביא בחשבון את טענותיו של התובע או שקל את התנגדויותיו לפני ש"שיחרר" את התובע, כעולה מתמליל השיחה מיום 21.7.2015:

    "עידן:דבר אליי, אני מקשיב.

    גיא:מה אתה רוצה?

    עידן:שתדבר אליי, אני לא מבין מה. אמרת לי שאטיס לא נכנס ימי חמישי.

    גיא:אני אגיד לך דבר מאד פשוט, כל חיי הלילה השתנו, אתה רואה שימי חמישי אנחנו כבר איזה, לדעתי עוד מעט שנה, אני אומר לך...מזעזע, נראה מזעזע...תעשה, תעשה, וכאלה כמו שיש אני לוקח את זה, ספגתי כל הזמן הזה אבל אי אפשר להראות ככה ימי חמישי.

    עידן:הבנתי, טוב. איך מסיימים את זה?

    גיא:חיבוק? נשיקה? איך אתה רוצה לסיים?"

    (נספח י' לתצהיר התובע, עמ' 2, ש' 18-26)

     

  43. לאור מכלול נסיבות העניין, השתכנענו כי אין מדובר בעובד שרצה להביא לסיום יחסי העבודה, אלא במעסיק שהעביר לעובד מסר ברור כי אינו מתכוון בשום אופן להמשיך להעסיקו בתפקידו הנוכחי, ושהינו לכל הפחות אדיש לגבי המשך העסקתו בכלל. על כן, אנו קובעים כי מדובר בפיטורים המזכים את התובע בפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), בסך 16,305 ₪ (6,522 ₪ * 2.5 שנות העסקה).

     

  44. כמו כן, לאור התעלמות הנתבעים כליל מחובות המעסיק לקיום שימוע לפני קבלת החלטה בדבר פיטורים או שינוי בתנאי העסקה, נוכח התנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע ובהתחשב בתקופת העבודה, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי בגין הפרת חובת השימוע בסך 15,000 ₪.

     

  45. בנסיבות אלה, היה התובע זכאי אף לחודש הודעה מוקדמת לפני פיטורים, או לחלופין לתשלום חלף הודעה מוקדמת, בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001.

    התובע קיבל בגין חודש 7/2015 שכר חודש מלא, זאת על אף שהעסקתו הסתיימה לאלתר ביום 21.7.2015. דהיינו, לתובע שולם בפועל חלף הודעה מוקדמת בגין 7 ימי עבודה מתוך 22 ימי ההודעה המוקדמת. בהתאם, זכאי התובע להשלמת חלף הודעה מוקדמת בסך 4,447 ₪ (296.5 ₪ * 15 ימים).

     

    אי-תשלום שכר עבודה

     

  46. לטענת התובע, בין חודש 2/2012 (מועד תחילת ההעסקה לגרסתו) לחודש 2/2013 שילם לו הנתבע בסוף כל ערב חמישי את מלוא השכר המוסכם במזומן (7% נטו מההכנסות). אלא שמחודש 2/2013 התחילה מסכת של הלנות שכר, שראשיתה כאשר החליט הנתבע כי מעתה ישולם שכרו של התובע באמצעות העברה בנקאית בסוף כל חודש בלבד. כך, בין החודשים 5/2013-1/2015 ביצע הנתבע אחת למספר חודשים העברות בנקאיות מחשבונו הפרטי, שמועדן וסכומן נקבע באופן שרירותי על ידי הנתבע ולא תאמו את השכר עליו הסכימו הצדדים. לאחר מכן, החל מחודש 2/2015 ועד סיום תקופת ההעסקה שולמו לתובע בהעברות בנקאיות מאת החברה סכום חודשי של 4,740 ₪ נטו, בהתאם לתלושי השכר שהונפקו באותה עת (שהיו פיקטיביים, לגרסת התובע), זאת בנוסף ל-250 ₪ נטו ששולמו לתובע ע"י הנתבע במזומן בסוף כל יום חמישי, וכן 1,000 ₪ נטו נוספים ששולמו לו במזומן בסוף כל חודש (כך שלמעשה שולם לתובע סך של כ-7,000 ₪ נטו מידי חודש במהלך התקופה השלישית). בסה"כ, לגרסת התובע החל מחודש 2/2013 ועד סוף תקופת העסקתו חלו: 14 חודשים בהם לא שולם לתובע שכר כלל – בגינם הינו זכאי להפרשי שכר בסך 113,896 ₪ ברוטו, בתוספת פיצויי הלנת שכר; ו-14 חודשים נוספים בהם שולם לתובע שכר שאינו משקף את הכנסות המועדון ושהינו נמוך משמעותית מהשכר עליו הסכימו הצדדים – בגינם זכאי התובע להפרשי שכר בסך 32,375 ₪ ברוטו, בתוספת פיצויי הלנת שכר.

    עוד טען התובע, כי במהלך תקופת העסקתו ערך ארבע "הפקות" במועדון, בהן שני ימי הולדת, הפקת יום העצמאות והפקה פרטית, שדרשו ממנו עבודה מרובה יותר ושבגינן הבטיח לו הנתבע שכר גבוה יותר (בכתב התביעה טען התובע כי הוסכם על 5,000 ₪ נטו בגין כל יום הולדת, בעוד בעדותו ובסיכומי טענותיו טען התובע כי הוסכם על תשלום 20% מהכנסות המועדון עבור ימי הולדת; לאורך ההליך כולו טען התובע כי הוסכם על תשלום של 20% מהכנסות המועדון בגין הפקה פרטית, ותוספת של 1,500 ₪ עבור הפקת יום העצמאות). הנתבע לא שילם לתובע שכר זה כלל, שסכומו הכולל הינו 17,089 ₪ ברוטו.

    לטענת התובע, לאורך תקופת ההעסקה התחנן בפני הנתבע לשבת באופן מסודר מול רישומי הכנסות המועדון על מנת להשלים את יתרת שכרו שלא שולם, אך בקשותיו אלו נענו בהתחמקות, כעס וחוסר עניין מצדו של הנתבע.

     

  47. לטענת הנתבעים, קיבל התובע את כל המגיע לו לאורך כל תקופת העסקתו, בהתאם לשכר עליו הסכימו בכל תקופה. כך, במהלך התקופה השנייה שולמו לתובע בסה"כ 64,500 ₪ נטו באמצעות העברות בנקאיות בלבד, המהווים 700 ₪ נטו עבור כל ערב חמישי בתקופה זו, ואשר הועברו לתובע בשוטף או למפרע, כנהוג בהתקשרות עם נותני שירותים. במהלך התקופה השלישית, כאמור, הוסכם עם התובע על עדכון שכרו לשכר חודשי בסך 4,914 ₪ ברוטו, אשר שולמו לתובע במלואם מידי חודש באמצעות העברות בנקאיות בלבד. לגרסת הנתבעים, בשום שלב לא שולם לתובע שכר במזומן.

    באשר לטענת התובע לשכר גבוה יותר בגין הפקות שונות, טענו הנתבעים כי לא הובטחה לתובע כל תמורה נוספת עבורן או עבור כל אירוע אחר כל עוד אלו התקיימו בימי חמישי, כפי שהיה המקרה בארבע ההפקות המדוברות, והתובע לא הציג ולו ראשית ראיה להוכיח טענתיו אלו.

    לטענת הנתבעים, גם אם תתקבל טענת התובע כי הינו זכאי ל-7% נטו מהכנסות המועדון, הרי שהינו זכאי לתשלום בסך 79,545 ₪ נטו בלבד בגין התקופות השנייה והשלישית, זאת לאור דו"ח ההכנסות ממנו ניתן ללמוד כי כלל הכנסות המועדון בין החודשים 5/2013-7/2015 היו 2,635,499 ₪, ולאחר הפחתת סך ההעברות הבנקאיות (נטו) שהועברו לתובע הן מחשבונו של הנתבע (בתקופה השנייה) והן מטעם החברה (בתקופה השלישית), וכן הפחתת הסכומים שהתובע טען ששולמו לו במזומן במהלך התקופה השלישית.

     

  48. כפי שנדון לעיל בעניין שכרו הקובע של התובע, השתכנענו כי אכן לא שולמו לתובע מלוא הסכומים להם היה זכאי, מסקנה העולה הן מתמלילי השיחות שהקליט התובע והן מעדותו המסורבלת ורצופת הסתירות של הנתבע, כפי שאלו הובאו לעיל.

     

  49. כיוון שבמקרה זה אין דרך ישימה להתחקות אחר ערכי הברוטו של הסכומים ששולמו לתובע בפועל, נסטה מדרך המלך ונחשב את זכאות התובע בגין רכיב זה בלבד באופן חריג בערכי נטו.

    בהתאם, בגין 30 חודשי עבודה זכאי התובע סה"כ ל-180,000 ₪ נטו, מהם יש להפחית 65,000 ₪ שקיבל התובע בהעברות בנקאיות מחשבונו של הנתבע בין החודשים 5/2013-1/2-15, 4,740 ₪ שקיבל מדי חודש בחודשים 2-7/2015 בהעברות בנקאיות מהחברה בהתאם לתלושי השכר, ו-2,000 ₪ שקיבל התובע לטענתו במזומן מדי חודש בחודשים 2-7/2015:

    74,560  נטו = (6*2,000) - (6*4740) - 65,000 - 180,000

     

  50. באשר לטענת התובע כי בין הצדדים סוכם על תשלום שכר מוגדל בגין ארבע ההפקות שערך, דינה להידחות. התובע לא סיפק כל פרטים אודות אותן הפקות, כגון היום או התאריך בו התקיימו, הכנסות המועדון באותו יום, או כל ראיה לביסוס טענתו בדבר השכר המוסכם עבורן, לרבות הבאת עדים שיעידו על אופן התשלום הנהוג עבור הפקות מיוחדות בתחום היחצנות בכלל ובמועדון בפרט. התובע אף לא היה עקבי בטענותיו, כאשר תחילה טען כי הוסכם על תשלום תוספת קבועה (בניגוד לאופן התשלום הכללי לו טען), ואילו בהמשך טען כי סוכם על תמורה בגובה 20% מההכנסות, דבר המערער את אמיתות גרסתו.

     

  51. לאור האמור לעיל, זכאי התובע להפרשי שכר בסך 74,560 ₪ נטו.

     

  52. לא מצאנו בנסיבות העניין לפסוק לתובע פיצוי בגין הלנת שכרו, זאת בשל חילוקי הדעות בין הצדדים באשר לעצם החוב או גובהו, בשל חוסר הבהירות והיעדר הראיות באשר לשכרו החודשי המדויק של התובע, והן בשל אופן התשלום, כאשר בתקופה השלישית שולם לתובע בכל חודש מעבר לסכום לו היה זכאי (יתרה אותה זקפנו לחוב קודם). לפיכך, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע תקופת העבודה.

     

    אי-ביצוע הפקדות פנסיוניות

     

  53. הצדדים מסכימים כי לאורך כל תקופת העסקתו לא בוצעו עבור התובע הפקדות לקרן פנסיה בהתאם לצו ההרחבה בדבר חובת הפרשה לביטוח פנסיוני מקיף במשק משנת 2008 (להלן – צו ההרחבה לפנסיית חובה), כאשר לטענת הנתבעים ההפקדות לא בוצעו בתום לב, עקב תפיסתם השגויה כי העסקתו של התובע כעובד החלה רק בחודש 2/2015 ונמשכה פחות משישה חודשים.

     

  54. המחלוקות בין הצדדים בעניין זה הן שתיים: מועד תחילת זכאותו של התובע להפקדות פנסיוניות, וגובה ההפקדות להם זכאי.

     

  55. לטענת התובע, הינו זכאי לביצוע הפקדות פנסיונית החל מחודש העסקתו הראשון. בנוסף, טען התובע במסגרת כתב התביעה ותצהירו כי הינו זכאי הן להפקדות המעסיק בגין גמולים והן להפקדות המעסיק בגין פיצויי פיטורים. אלא שבמסגרת סיכומי טענותיו, זנח התובע את טענתו לרכיב פיצויי הפיטורים (אשר נטענה בסיכומיו כטענה חלופית בלבד לזכאותו לפיצויי פיטורים מלאים בהיותו מפוטר), ותחת זאת טען כי הינו זכאי לתשלום הן של חלק המעסיק בהפקדות לפנסיה והן של חלק העובד, שכן שכרו של התובע נקבע בערכי נטו, דהיינו לאחר שההפקדות היו אמורות להתבצע. עוד הוסיף התובע, כי שעה שמדובר בעבירה פלילית, יש להטיל אחריות אישית על הנתבע לתשלום רכיב זה, וכן כי יש לחייב את הנתבעים לשלם תשלום זה בערכי נטו, בהתאם לפסיקה בע"ב (ת"א) 7325/06 ולדימיר טרדדיוק נ' צוות 3 בע"מ (פורסם בנבו, 18.6.2009) (להלן – עניין טרדדיוק).

     

  56. לטענת הנתבעים, זכאי התובע להפקדות פנסיונית החל מתום שישה חודשי העסקה בלבד, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה. כמו כן, טענו הנתבעים כי התובע זכאי להפקדות חלק המעסיק לרכיב פנסיה ולרכיב פיצויי פיטורים בלבד, שכן טענת התובע לתשלום הפקדות חלק העובד מהווה הרחבת חזית אסורה ועל כן דינה להידחות.

     

  57. על פי צו ההרחבה לפנסיית חובה, כאשר עובד אינו מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו טרם מועד תחילת העסקתו, חייב המעסיק בחובת ביצוע הפקדות פנסיונית רק לאחר סיומה של תקופת המתנה בת שישה חודשים.

     

  58. בהתאם, משעה שהתובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי הייתה לו קרן פנסיה קודם לתקופת העסקתו במועדון, מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי יש לחשב את תקופת הזכאות החל מתום שישה חודשי העסקה.

     

  59. כמו כן, מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי טענת התובע כי הינו זכאי לתשלום חלק העובד, אשר נטענה לראשונה במסגרת סיכומי טענותיו, מהווה הרחבת חזית אסורה, ועל כן דינה להידחות.

     

  60. משנפסק כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, התובע וודאי אינו זכאי לתשלום בגין הפקדות המעסיק לרכיב פיצויי פיטורים, שכן בכך ייהנה מכפל תשלום.

     

  61. על כן, זכאי התובע לתשלום חלק המעסיק בהפקדות לקרן הפנסיה, בגין החודשים 8/2013-7/2015, בסך 9,066 ₪ (5%*5*6,522 ₪ בגין החודשים 8-12/2013 ; 6%*19*6,522 ₪ בגין החודשים 1/2014-7/2015).

     

  62. ככל שהיו מבוצעות ההפקדות לתגמולים במועדן כדין, לא היה מחויב התובע בתשלום מס הכנסה בעדן. על כן, סכום זה ישולם לתובע בערכי נטו, באופן שיעמיד את התובע במצב בו היה לו היו מבוצעות ההפקדות לתגמולים במועדן [ר' עניין טרדדיוק; תע"א (ת"א) 12119-08 יעקוב (קובי) מרד נ' חברת אפי אבטחה בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2011).

     

    דמי הבראה

     

  63. הצדדים מסכימים כי לאורך כל תקופת העסקתו לא שולמו לתובע דמי הבראה כלל, שלטענת הנתבעים לא שולמו עקב תפיסתם השגויה את התובע כעובד החל מחודש 2/2015 בלבד. הצדדים מסכימים כי התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין כל תקופת העסקתו כעובד, בכפוף לתקופת ההתיישנות הקבועה בצו ההרחבה הרלבנטי למועד הגשת כתבי הטענות. גם כאן חלוקים הצדדים באשר לתקופת ההעסקה לפיה יש לחשב את דמי ההבראה.

     

  64. משנפסק כי תקופת העסקתו של התובע החלה בחודש 2/2013, יש לחשב את מספר ימי ההבראה להם זכאי התובע בהתאם לתקופת העסקה של 2.5 שנים. כמו כן, כפי שטענו הצדדים, כפופה זכאותו של התובע לדמי הבראה לצו ההרחבה שחל בתקופת ההעסקה, הקובע כי עובד שלא שולמו לו דמי הבראה זכאי לתבוע תשלום בגין שתי שנות העסקתו האחרונות בלבד. בהתאם, זכאי התובע לדמי הבראה בגין 11.5 ימי הבראה, בסך 4,347 ₪.

     

    חופשה שנתית

     

  65. לטענת התובע, לא שולם לא כלל פדיון ימי חופשה בסוף תקופת עבודתו, ועל כן הינו זכאי לפדיון 30 ימי חופשה (10 ימים בשנה עבור תקופת העסקה של 3 שנים), בסכום כולל של 11,505 ₪.

     

  66. לטענת הנתבעים, לתובע שולם, במסגרת גמר החשבון שנערך לו בסיום העסקתו סכום של 1,140 ₪ עבור פדיון 4.87 ימי חופשה אותם צבר החל מחודש 2/2015, זאת כעולה מתלוש שכר חודש 7/2015 – עובדה ממנה התעלם התובע כליל לאורך ההליך המשפטי כולו. הואיל והנתבעים הודו כי שגו בסיווג מעמדו של התובע במהלך התקופה השנייה, הינו זכאי להשלמת פדיון ימי חופשה של 16.73 ימי חופשה נוספים בגין החודשים 5/2013-1/2015.

     

  67. במסגרת דיוננו בשכרו הקובע של התובע, פסקנו כי תלושי השכר שהונפקו עבור התובע אינם מהימנים ואינם משקפים את שכרו המוסכם. כך, על פניו אין לראות בתלושי השכר עדות לביצוע התשלומים המתועדים בהם, לרבות תשלום פדיון החופשה. יחד עם זאת, תדפיסי חשבון הבנק שהגיש התובע מעידים כי הסכומים שהוצגו בתלושי השכר תואמים את התשלומים שבוצעו בפועל לחשבונו. התובע אמנם בחר שלא להגיש תדפיס של חשבון הבנק מהחודשים 7-8/2015 (בהם היה אמור להיות משולם פדיון החופשה), אולם יש בעובדה זו לפעול לרעתו של התובע ולא לטובתו. על כן, אנו קובעים כי סכום של 1,140 ₪ אכן שולם לתובע בגין פדיון ימי חופשה, אם כי סכום זה אינו משקף את מלוא הסכום לו היה זכאי בהתאם לתקופת ההעסקה ובהתאם לשכר הקובע.

     

  68. בהתאם לאמור לעיל, ומשלא נטען או הוכח כי התובע ניצל חלק מימי החופשה להם היה זכאי במהלך תקופת העסקתו, זכאי התובע בגין 2.5 שנות העסקתו לפדיון ימי חופשה בסך 6,272.5 ₪ (הם 25 ימים * 296.5 ₪ ערך יום עבודה, פחות 1,140 ₪ ששולמו לתובע זה מכבר במסגרת גמר החשבון).

     

    החזרי נסיעות

     

  69. הנתבעים הודו כי לא שולמו לתובע החזרים בגין הוצאות נסיעתו לאורך כל תקופת העסקתו. על כן, משלא נטען כי התובע אינו עומד בתנאי הזכאות להחזרי נסיעות, זכאי התובע להחזרי נסיעות בגין תקופת ההעסקה כולה.

     

  70. בתחשיביהם התייחסו כל אחד מהצדדים לתקופות העסקה שונות, אולם שני הצדדים ביצעו את תחשיביהם בהתאם לתעריף יומי של 26.4 ₪ ועל בסיס 4 ימי נסיעות בחודש. התובע הוסיף וטען, כי בפועל היה מגיע למועדון מספר רב יותר של פעמים בחודש, לרבות בשעות וימים בהם לא הייתה תחבורה ציבורית, אולם לצורך תביעתו בחר שלא להביא ימים אלו בחשבון

     

  71. משבחרו הצדדים, מטעמיהם שלהם, להביא בחשבון ארבעה ימי נסיעות בלבד בכל חודש, נלך גם אנו בדרך זו, זאת על אף ששני הצדדים הודו כי היו חודשים בהם עבד התובע חמישה ימי חמישי, נתון שאף אין בעיה לדלותו.

     

  72. בהתאם, זכאי התובע לתשלום דמי נסיעות עבור 120 ימי עבודה (4 ימים בחודש * 30 חודשי העסקה), בסך 3,168 ₪.

     

    פיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר

     

  73. לטענת התובע, בגין אי-מסירת תלושי שכר במהלך כל התקופה הראשונה והשנייה (בהם היה לגרסתו עובד), וכן בגין מסירת תלושי שכר פיקטיביים במהלך התקופה השלישית, הינו זכאי לפיצויי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), בסך 150,000 ₪, על פי חישוב של 5,000 ₪ בגין כל חודש, זאת נוכח ההפרה הארוכה והמתמשכת אשר נעשתה ביודעין.

     

  74. לטענת הנתבעים, אין יסוד לטענת התובע לפיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר, זאת משעה שתלושי השכר שהונפקו ונמסרו לו בגין העסקתו בתקופה השלישית הינם מהימנים ומשקפים נאמנה את תנאי העסקתו ושכרו, ומשהטעם לכך שלא הונפקו תלושי שכר קודם לאותה תקופה נבעה מטעות כנה של החברה ולא נעשתה ביודעין או בכוונה לחמוק מתשלום זכויותיו.

     

  75. על פי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, בית הדין רשאי לפסוק פיצויים לדוגמא אם מצא שהמעסיק לא מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר, או שמסר לו תלוש שכר שלא פורטו בו הפרטים הדרושים בהתאם להוראת סעיף 24(א) לחוק הגנת השכר.

     

  76. פיצויים לדוגמא מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר הינם פיצויים עונשים שאינם תלויים בהוכחת נזק, ומטרתם הכוונת התנהגותם של מעסיקים והרתעתם [ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד (פורסם בנבו, 28.7.2005); ע"ע (ארצי ) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' יעקב זואילי (פורסם בנבו, 16.11.2011) (להלן – עניין דיזינגוף קלאב)]. בעניין דיזינגוף קלאב נקבעו מספר אמות מידה לבחינת הזכאות לפיצויים לדוגמא, ביניהן תום לבם של הצדדים, מהות הפגיעה בעובד ונסיבותיו האישיות של העובד, מידת ההפרה וחומרתה, משך ההפרה, האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה, האם מדובר בהפרה שיטתית של אותו מעסיק במקום העבודה וכן שיקול ציבורי הרתעתי.

     

    עוד יש להוסיף, כי על פי הדין, כאשר נשקלת חומרת ההפרה יש להבחין בין תלוש שכר בו ננקב שכר שאין לו קשר למשולם בפועל, ובין תלוש שכר שהנתונים הכלליים שצוינו בו (פרטי הצדדים, מספר ימי העבודה וכיו"ב) אינם מדויקים, כאשר הפגם בזה הראשון הוא חמור יותר ומצדיק פיצוי משמעותי [ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן (פורסם בנבו, 31.10.2016)].

     

  77. כפי שנקבע במסגרת דיוננו בשכרו הקובע של התובע לעיל, תלושי השכר שהונפקו בין החודשים 2-7/2015 הינם פיקטיביים, שכן אינם משקפים את שכרו של התובע כפי שהסכימו עליו הצדדים. חומרתה של הנפקת תלושי השכר הפיקטיביים אף מקבלת משנה תוקף נוכח תשובותיו המתחמקות והמסורבלות של הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי הן בתמלילי השיחות שהוגשו לבית הדין והן במסגרת עדותו בדיון ההוכחות, המעלות חשד לניסיון לחמוק מתשלום שכרו המלא של התובע.

     

  78. לצד זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי בכל הנוגע לתקופה שקדמה לתקופה השלישית, אי-הנפקת ומסירת תלושי השכר נבעה מטעות כנה באשר למעמדו של התובע, ולא התקיים בה היסוד של הפרה "ביודעין". על כן, יש לראות כתקופת ההפרה רק את התקופה שהחלה בחודש 2/2015.

     

  79. נוכח חומרת ההפרה בענייננו, שהינה חלק ממגמה של התחמקות מתשלום שכר מלא, ובשים לב לתקופתה, באנו לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך 15,000 ₪.

     

    פיצוי בגין אי-מסירת הודעה על תנאי העסקה

     

  80. לטענת התובע, לא נמסר לו מעולם כל חוזה העסקה או הודעה על תנאי עבודה בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), באופן שאפשר פגיעה בשכרו. עוד טען התובע, כי אף אם ישתכנע בית הדין כי נמסרה לו הודעה בחודש 2/2015 כטענת הנתבעים, עדיין יש לראות בכך הפרה של הוראות חוק הודעה לעובד, הן כיוון שההודעה נמסרה לאחר תקופת העסקה ממושכת של כשלוש שנים, והן מן הטעם שמדובר בהודעה פיקטיבית, שאינה משקפת נכונה את שכרו של התובע, את מועד תחילת העסקתו ואת אורך יום עבודתו. על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 15,000 ₪ מכוח חוק הודעה לעובד, זאת נוכח ההפרה, תקופתה וחומרתה.

     

  81. לטענת הנתבעים, ביום 5.2.2015 קיים הנתבע פגישה עם התובע, לה היו עדים מר חרד ומר כהן, בה נמסרה לתובע הודעה לעובד ערוכה לפי הוראות חוק הודעה לעובד. מר חרד ומר כהן אף העידו בפני בית הדין לעניין מסירת ההודעה לידי התובע במעמד זה. באשר לתקופה שקדמה לפגישה זו, אי-מסירת ההודעה לא נעשתה "ביודעין", ראשית כיוון שהחברה האמינה בתום לב כי התובע אינו עובד קודם לאותו מועד, ושנית כיוון שרק בשנת 2014 הובא לידיעת החברה לראשונה, במסגרת ביקורת של אגף הפיקוח של משרד הכלכלה, כי עליה למסור לכלל עובדיה הודעה כאמור.

     

  82. במסגרת תצהיריהם, הגישו הנתבע ועדי הנתבעים צילום של הודעה לעובד שנמסרה כביכול לתובע, הנושאת את התאריך 5.2.2015 וחתומה על ידי החברה, לפיה מועד תחילת העסקתו של התובע הינו תאריך 1.2.2015, שכרו החודשי הינו 4,914 ₪, אורך יום עבודתו הוא 7.5 שעות ויום מנוחתו השבועי הוא יום השבת.

     

  83. לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו כי ההודעה לעובד שהציגו הנתבעים בפני בית הדין לא נמסרה לו בשיחה שהתקיימה לכאורה ביום 5.2.2015, שעל התקיימותה העידו שלושה עדים.

     

  84. יחד עם זאת, גם אם נמסרה ההודעה כאמור, מצאנו כי מדובר בהודעה בלתי מהימנה, שלכל הפחות אינה משקפת את שכרו האמיתי של התובע, זאת בדומה לקביעתנו ביחס לתלושי השכר שהונפקו עבור התובע.

     

  85. באשר לאי-מסירת ההודעה קודם לחודש 2/2015 ותאריך תחילת העבודה המצוין על גבי ההודעה, בהתאם לאמור לעיל אנו קובעים כי אין לזקוף אלו לרעת הנתבעים משעה שנבעו מטעות כנה ומשותפת של הצדדים באשר למעמדו של התובע עובר לחודש 2/2015.

     

  86. אשר למסירת הודעה שאינה משקפת את תנאי העבודה האמיתיים, משמדובר במהותו בעניין דומה לתלושי השכר, לא מצאנו לפסוק פיצוי נוסף מעבר לפיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר שפסקו לעיל.

     

    פיצוי בגין עגמת נפש

     

  87. לטענת התובע, התנהלותו של הנתבע לאורך תקופת ההעסקה ובתקופה שהובילה לסיומה – שכללה לדברי התובע התנערות מאחריות לתשלום זכויות התובע, החזקתו כבן ערובה כנגד תשלום כספו, ביזויו, השפלתו ברבים, פגיעה בשמו הטוב והערת הערות פוגעניות ומעליבות כלפיו – הייתה בעלת השפעה אדירה על התובע במישור הנפשי והפיזי, גרמה לו לדיכאונות, לעלייה במשקל, למצבי רוח וחוסר שינה, וחייבה אותו לקחת הלוואות שונות מהבנק ומהוריו. בהתאם, עתר התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 30,000 ₪.

     

  88. לטענת הנתבעים, אין כל יסוד לטענות התובע בדבר עוגמת נפש וסבל שגרם לו הנתבע, ומדובר בהמצאה לצורך התביעה. כפי שהעיד התובע עצמו, עד שנודע לו על חילופי התפקידים היו הוא והנתבע חברים טובים. התובע לא הביא כל עד או חוות דעת רפואית לבסס את טענותיו כי סבל מדיכאונות, מצבי רוח, או חוסר שינה, ואף טענותיו של התובע כי נאלץ לכאורה לקחת הלוואות לא נתמכו בראיות, ולא הוכח הקשר ביניהן לבין הנתבע.

     

  89. ככלל, לא נוהגים בתי הדין לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בחומרתם [דב"ע (ארצי) נג/3-99,114 משרד החינוך, מדינת ישראל - מצגר, פד"ע כו 563, 582 (1994); ע"ע (ארצי) 635/06 רננה לוי - עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 11.2.07); ע"ע (ארצי) 419/07 מדינת ישראל, משרד התעשייה והמסחר - חן (פורסם בנבו, 3.11.08); ע"ע (ארצי) 10376-05-10 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ - אליהו אליאס (פורסם בנבו, 23.10.12)].

     

  90. לגישתנו, מעבר לעובדה שטענות התובע בדבר פגיעות פיזיות ונפשיות להן גרם כביכול יחסו של הנתבע נטענו בעלמא ומבלי שהוצגה ולו ראשית ראיה לביסוסן, אין ענייננו נמנה על אותם מקרים חריגים וקיצוניים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בנפרד ובנוסף על הסכומים המגיעים לתובע, ובפרט לאור הפיצויים שנפסקו לטובתו בגין הפרת חובת השימוע. על כן, דין רכיב תביעה זה להידחות.

     

    זהות המעסיק וחיובו האישי של הנתבע

     

  91. לטענת התובע, הנתבע היה מעסיקו הישיר והמעסיק היחיד שהכיר לאורך כל תקופת העסקתו. מיומו הראשון הנתבע הציג עצמו כמעסיק וכבעלים של המועדון, הנתבע הוא שקיבל את התובע לעבודה, קבע ושילם את שכרו, הוא בלבד נתן לתובע הוראות ומשימות (כפי שמעידות מאות ההודעות שהוחלפו בין השניים באופן שוטף ויומיומי לאורך השנים), והוא אף זה שפיטר את התובע.

    לחלופין טען התובע, כי ככל שימצא כי החברה היא מעסיקתו, הרי שזו החלה להיות מעסיקתו רק החל מהתקופה השלישית, אז החלה החברה להנפיק עבורו תלושי שכר ולשלם את שכרו, שכן קודם לכן שולם שכרו מחשבונו הפרטי של הנתבע ובאמצעות כסף מזומן שנתן לו הנתבע.

    בהתאם, מבקש התובע להכיר בנתבע כמעסיקו הישיר לאורך כל תקופת ההעסקה, או לחלופין להכיר בו כמעסיק במשותף עם החברה, ולחייבים ביחד ולחוד בתשלום זכויותיו.

     

  92. לטענת הנתבעים, החברה הייתה מעסיקתו היחידה והבלעדית של התובע, הייתה בעלת הכנסות המועדון והמשתמשת בשירותיו של התובע. התובע ידע היטב כי המועדון מופעל ונמצא בבעלות החברה בלבד, ומעולם לא שאל לזהות החברה, גם כשקיבל הודעה לעובד ותלושי שכר בהם הייתה רשומה כמעסיקתו. הנתבע לא היה עצמאי ולא העסיק עובדים, והיה בעצמו עובד של החברה. כל פעולה שביצע הנתבע, כגון קבלת התובע לעבודה, קביעת שכרו והנחייתו בעבודתו, נעשו על ידו בתור אורגן של החברה הפועל בשמה.

    באשר לביצוע ההעברות הבנקאיות מחשבונו הפרטי של הנתבע (בתקופה בה חשבו הצדדים כי התובע הינו נותן שירותים עצמאי), טען הנתבע בתצהירו כי הדבר נעשה לאחר שהתובע מיאן להנפיק חשבוניות מס ולפתוח תיק במס הכנסה, וכיוון שכל סכום שהיה משולם מטעם החברה מבלי לקבל חשבונית מס היה נחשב ממילא כהלוואת בעלים מצד הנתבע, החליט הנתבע כי עדיף שישלם לתובע ישירות מחשבונו ובכך לא יאלץ לשלם בנוסף מס דיבידנד, ככל שהלוואת הבעלים לא תוחזר לחברה.

    הנתבעים הוסיפו כי התובע התעלם בטענותיו מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת שקבעה הפסיקה, וכלל לא טען להפעלת הכלל של הרמת מסך ההתאגדות. אף אם הייתה נטענת טענה להרמת מסך ההתאגדות דינה היה להידחות , זאת מן הטעמים הבאים: החברה הינה חברה סולבנטית; הנתבע לא עשה כל שימוש לרעה במסך ההתאגדות; התובע לא טען כי החברה פועלת לפגוע בזכויותיו או בזכויות אחרים, ולא טען כי החברה נטלה סיכון בלתי סביר או שתכלית קיומה להונות נושים ועובדים.

     

  93. לאחר עיון בטענות התובע מצאנו כי אין מקום להכיר בנתבע כמעסיקו הישיר. התובע לא הוכיח כי הנתבע פעל כמעסיק עצמאי, ופעולות הנתבע עליהם הצביע התובע כגון קבלתו לעבודה, הנחייתו בעבודתו וסיום העסקתו, עולות בקנה אחד עם היות הנתבע בעל תפקיד בחברה וביצוע תפקידיו ככזה, ולא מעבר לכך.

     

  94. טענתו היחידה של התובע שיש בה כדי לעורר את שאלת חיובו האישי של הנתבע היא העובדה ששכרו של התובע בין החודשים 5/2013-2/2015 שולם באמצעות העברות בנקאיות מחשבונו הפרטי של הנתבע. עובדה זו יש בה כדי להצביע על עירוב בין נכסי החברה לנכסיו האישיים של הנתבע, באופן שעשוי להוות עילה להרמת מסך. דא עקא, שהתובע לא העלה טענה מעין זו.

     

  95. אף אם היה התובע טוען לחיוב הנתבע באופן אישי מכוח דוקטרינת הרמת המסך, לא מצאנו כי נסיבות העניין מצדיקות חריגה מהכלל לפיו החברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה, הוא נקודת המוצא בדיני החברות [דב"ע נג/3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)].

     

    הלכה היא, כי בית הדין ירים את מסך ההתאגדות, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות), במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בהם נעשה ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על ידי בעלי מניותיה. בפסק הדין ע"ע 129/10 אופיר זוננשיין נ'G.S.S גניוס סאונד סיסטם בע"מ (פורסם בנבו, 31.10.11) התווה בית הדין הארצי עקרונות על פיהם יש ליישם את סעיף 6 לחוק החברות, כאשר לעניין עירוב נכסים נקבע כי בעת שנבחנת טענה בדבר "עירוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "עירוב נכסים", והאם יש בה כדי להיטיב או לפגוע בנושי החברה:

    "כן נקבע בפסיקה כי בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "ערוב נכסים", ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, כאשר במקרה כזה אין מרימים את מסך ההתאגדות, כמו גם במקרה בו מנהל ובעל מניות בחברה נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה [ראו ע"ע 131/05 מעתוק מארק נ' דוד אוסטרובסקי (פורסם בנבו, 25.4.2006)]."

     

  96. בענייננו, לא מצאנו כי מתקיימות הנסיבות החריגות מפניהן נועד להגן סעיף 6 לחוק החברות. תשלום שכרו של התובע באמצעות חשבונו הפרטי של הנתבע לא נועד לרוקן את החברה מנכסיה, להעבירם לידי הנתבע או לחמוק מנושים, ולא היה בה כשלעצמה לפגוע בזכויותיו של התובע. על כן, ממילא אין באופן תשלום שכרו של התובע משום "עירוב נכסים" המהווה עילה להרמת מסך.

     

  97. לאור האמור, אין לראות בנתבע מעסיקו של התובע באף חלק מתקופת ההעסקה, וכן אין לייחס לנתבע אחריות אישית מכוח דוקטרינת הרמת המסך.

     

    סיכומם של דברים

     

  98. התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת בחלקה, בעוד התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    • פיצויי פיטורים בסך 16,305 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.2015 ועד התשלום בפועל.

    • חלף הודעה מוקדמת בסך 4,447 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.2015 ועד התשלום בפועל.

    • פיצויי בגין הפרת חובת השימוע בסך 15,000 ₪.

    • הפרשי שכר עבודה בסך 74,560 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.2014 (אמצע תקופת ההעסקה) ועד התשלום בפועל.

    • פיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות פנסיוניות לרכיב גמולים בסך 9,066 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.2014 (אמצע תקופת החוב) ועד התשלום בפועל.

    • דמי הבראה בסך 4,347 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.2015 ועד התשלום בפועל.

    • פדיון חופשה שנתית בסך 6,272 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.2015 ועד התשלום בפועל.

    • החזר נסיעות בסך 3,168 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.2014 ועד התשלום בפועל.

    • פיצויי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 15,000 ₪.

       

      למען הסר ספק, כל הסכומים המפורטים לעיל הם בערכי ברוטו, למעט הפרשי השכר והפיצוי בגין אי-ביצוע הפקדות פנסיוניות, כאשר שני האחרונים ישולמו בערכי נטו ועל הנתבעת לגלם את סכום מס ההכנסה ככל שיחול עליהם.

       

  99. בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

     

  100. כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שיומצא לנתבעת 2 פסק הדין.

     

    זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

     

     

    ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ט, (03 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים.

     

     

    תמונה 4

     

     

    תמונה 2

     

    נ.צ.מ. מרדכי מנוביץ

     

    חנה טרכטינגוט, שופטת

     

     

     

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ