-
התובעת הינה אזרחית רומניה אשר עבדה בישראל מסוף שנת 2001 כמטפלת סיעודית.
-
מעסיקי התובעת שילמו עבורה דמי ביטוח בתקופה זו לפי סעיף 378א (ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: החוק).
-
במסגרת ביטוח זה הייתה מבוטחת התובעת בשלושה ענפי ביטוח בלבד, פגיעה בעבודה, ביטוח ילדים וביטוח בגין פשט"ר ופירוק. דמי הביטוח נגבו עבור ענפים אלה בלבד.
-
טרם הגעתה לארץ עבדה התובעת 22 שנה ברומניה.
-
בתאריך 01/01/13 נכנסה לתוקף האמנה לביטחון סוציאלי שנחתמה בין מדינת ישראל לרומניה (להלן: האמנה). עפ"י אמנה זו החל מ-01/01/13 תושב רומניה מבוטח בנוסף לענפים המפורטים בסעיף 378א לחוק גם בענפים נוספים ובכללם ביטוח הזקנה. עבור התובעת לא שולמו עבור ענפים נוספים אלה בתקופות הקודמות לאמנה.
-
בסעיף 29 (2) לאמנה נקבע כי יילקחו בחשבון תקופות הביטוח שהושלמו לפני כניסת האמנה לתוקף.
-
סעיף 29 נמצא בחלק החמישי של האמנה, (V) שכותרתו הוראות מעבר וסיום . בשל חשיבותו נביא אותו כלשונו :
"סעיף 29 – הוראות מעבר
1. הסכם זה לא יעניק זכויות לקבלת תשלום של גמלה בעד כל תקופה שלפני תאריך כניסתו לתוקף.
2. בעת קביעת זכאות לגמלאות לפי הסכם זה, ילקחו בחשבון תקופות הביטוח שהושלמו לפני כניסתו לתוקף.
3. ניתן להכיל הסכם זה אף על מקרים שארעו לפני כניסתו לתוקף.
4. גמלאות ששולמו למוטב לפני כניסתו של הסכם זה לתוקף, ניתן, על פי בקשת המוטב, לקובען מחדש תוך התאמה להוראות הסכם זה. קביעה מחדש כאמור לא תביא להפחתה בסכום הגמלה.
5. כל גמלה שלא שולמה או שהושעתה מטעמי אזרחותו של האדם שבו מדובר, או ישיבתו בשטחו של הצד המתקשר האחר, תשולם או תחודש, לפי בקשתו של אותו אדם בהתאם להסכם זה מיום כניסתו לתוקף בתנאי שהזכויות שנקבעו בעבר לא הביאו לתשלום חד פעמי.
6. אם הבקשה כאמור בסעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף זה מוגשת תוך שנתיים מתאריך כניסתו לתוקף של הסכם זה, הזכויות שנרכשו לפיו יהיו בתוקף מאותו תאריך. אם הבקשה כאמור בסעיפים 4 ו-5 לסעיף זה מוגשת אחרי תום תקופת השנתיים שלאחר תאריך כניסתו לתוקף של הסכם זה, זכויות אשר לא פקעו או אשר לא נחסמו על ידי התיישנות, יהיו בתוקף מתאריך הגשת הבקשה אלא אם חלות הוראות נוחות יותר בתחיקתו של כל אחד מהצדדים המתקשרים".
-
סעיף 10 לאמנה קובע " תשלום דמי ביטוח – דמי ביטוח בעבור אדם שהסכם זה חל עליו, ישולמו בהתאם לתחיקה של הצד המתקשר שאליה הוא כפוף".
-
חלק III לאמנה דן בהוראות מיוחדות בדבר הסוגים השונים של הגמלאות. בפרק 1 "קצבאות זקנה שאירים ונכות סעיף 11 "הענקת קצבאות – באין הוראות אחרות בהסכם זה, בהעניקם קצבאות על בסיס הסכם זה, כל אחר מהמוסדות המוסמכים של הצדדים המתקשרים יחיל את תחיקתו".
-
סעיף 14 בדבר החלת התחיקה הישראלית, לא מציין דבר וחצי דבר בקשר לגביית תשלום רטרואקטיבי של דמי ביטוח.
-
בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), מבוטח הוא רק תושב ישראל.
-
התובעת אינה תושבת ישראל, הרי שעל פי החוק, ובלא הוראות האמנה, לא הייתה זכאית לקצבת זקנה.
-
סעיף 248 לחוק קובע כי מי שהיה מבוטח יותר מעשר שנים כעובד יוספו לגמלתו 2% לכל שנת ביטוח שמעל 10 שנות הביטוח הראשונות ובלבד שתוספת הוותק לא תעלה על 50% מגובה הגמלה.
-
בתאריך 01/08/13 הגיעה התובעת לגיל זקנה ובתאריך 10/13 הגישה התובעת תביעה לקצבת זקנה.
-
הנתבע טוען כי כדי לאפשר לתובעת לקבל את קצבת הזקנה עבור תקופה שקדמה לכניסת האמנה לתוקף דהיינו קודם ל-01/01/13 נוצר לתובעת חוב על ההפרש שבין דמי הביטוח ששולמו לה לשלושה ענפים לבין דמי הביטוח עבור כל ענפי הביטוח פרט לביטוח בריאות. (האמנה אינה חלה על ביטוח בריאות).
-
בסיס החישוב לדמי ביטוח הוא שכר מינימום.
-
קצבת הזקנה המשולמת לתובעת קוזזה אל מול חוב שנוצר לתובעת בגין אי תשלום דמי ביטוח עבור יתר ענפי הביטוח בשנות עבודתה בישראל והחוב עמד על סך של 25,707 ₪.
-
בתאריך 01/12/13 קיבלה התובעת מכתב מהנתבע בו נאמר כי עבדה כעצמאית בחודשים יולי- דצמבר 2002. הנתבע מודה כי התובעת עבדה כל שנות עבודתה בישראל כשכירה לטענת הנתבע מדובר בטעות טכנית במכתב ולא מכך שעיסוקה של התובעת היה כעצמאית. הנתבע עמד על כך כי חובה של התובעת לא נוצר בשום אופן עקב שינוי הגדרתה משכיר לעצמאי.
-
קצבת הזקנה של התובעת חושבה בהתאם לסעיף 14 (2) לאמנה. ובפירוט הבא.
א. התובעת צברה עד לגיל פרישה ביום 01/08/13 142 חודשי עבודה בישראל.
ב. ברומניה צברה התובעת 264 חודשי עבודה.
ג. סך כל התקופות בשתי המדינות- 406 חודשים.
ד. החלק היחסי של תקופת הביטוח בישראל מתוך סה"כ תקופת הביטוח בשתי המדינות הינו 35% (142/406= 0.35).
ה. תוספת הוותק מחושבת בהתאם לתקופות הביטוח לשתי המדינות לפי סעיף 248 לחוק- תוספת של 2% לכל שנת ביטוח שלמעלה מ-10 שנות הביטוח הראשונות. דהיינו, 23 שנים מלאותx2= 46%.
ו. קצבת הזקנה עפ"י סעיף 244 לחוק בעת כתיבת כתב ההגנה עמדה על סך 1,531 ₪.
ז. עפ"י פירוט חישוב קצבת הזקנה 1,531x35%=535 ₪. 535+ תוספת של 46%=782 ₪.
ח. קצבה זו קוזזה במלואה מול חוב התובעת בדמי ביטוח וביום הגשת כתב ההגנה עמד חובה על 15,761 ₪.
ט. עם סיום הקיזוז ישלם הנתבע לתובעת קצבת זקנה בהתאם לחישוב בסעיף ז' לעיל.
-
במהלך הדיון התברר כי התובעת המשיכה בעבודתה לאחר גיל הפרישה והשלימה 144 חודשי עבודה בישראל. בהתאם לכך ולסעיף 246 (א)(2) לחוק הסכים הנתבע לשלם לתובעת קצבת זקנה מלאה החל מהמועד בו הושלמו 144 חודשי עבודה כאמור עם תוספת וותק של שנתיים בהתאם לסעיף 248 לחוק. מעשית, חודשיים לאחר הגיעה של התובעת לגיל פרישה תהיה זכאותה לגמלה מלאה.(לעניין זה ראה בל (י-ם) 59331-12-13 יעקב זהר נ' המוסד לביטוח לאומי(פורסם בנבו) ).
-
הצדדים חלקו האם סעיף 246(א)(1) לחוק חל על מי שזכאי לקצבת זקנה מכוח האמנה.
-
סעיף 246 קובע כך:
"246(א)תקופת האכשרה המזכה בקצבת אזרח ותיק היא אחת מאלה:
(1)60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת אזרח ותיק;
(2)144 חודשים שבהם היה אדם מבוטח, בין שתקופה זו רצופה ובין שאינה רצופה;
(3)לא פחות מ- 60 חודשים, אף אם אינם רצופים, שבהם היה אדם עובד מבוטח או עובדת מבוטחת, ובלבד שמספר חודשים אלה אינו פחות ממספר החודשים שבהם התקיימו ההוראות שלהלן:
(א)הוא לא היה מבוטח מחמת שחדל להיות תושב ישראל;
(ב)הוא לא היה עובד מבוטח או עובדת מבוטחת.
(ב)אשה מבוטחת לא תזדקק לתקופת אכשרה לפי סעיף קטן (א) אם נתקיים אחד מאלה:
(1)היא גרושה, אלמנה או עגונה;
(2)היא לא נשואה, ונעשתה תושבת ישראל מכוח כניסתה לישראל, ובאותו זמן כבר הגיעה לגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ה' בלוח א'1;
(3)בן זוגה אינו מבוטח;
(4)שולמה לה קצבת נכות לפי פרק ט' בעד החודש שקדם בתכוף ליום שבו הגיעה לגיל הפרישה."(דגש ש.ש.)
-
הנתבע טען כי על התובעת לשלם את דמי הביטוח החסרים על מנת שהאמנה תחול עליה ועל מנת שתקום לה זכות לקצבת זקנה. לטענת הנתבע סעיף 246(א)(1) אינו חל על מי שזכאי לקצבת זקנה מכוח אמנה.
-
אין ספק כי התובעת הייתה במהלך כל שהותה עובדת שכירה מבוטחת וכי חובת תשלום דמי הביטוח בגינה חלה על מעסיקיה על פי מעמדה. נוכח מעמדה לא חויבו מעסיקיה בתשלום בגין ק. זקנה. באותה עת אף לא הייתה אמנה עם רומניה.
-
לטענת המוסד, מאחר וחוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי אזי חלוקת הכספים והגמלאות לנזקקים בחברה לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל הציבור לצורך קיום מטרת החוק. (עב"ל 1421/04 מיכלסון נגד המוסד לביטוח לאומי).
-
טענה זו דינה להידחות. בפסק דין עב"ל 386/99 דונייבסקי – המוסד לביטוח לאומי, פ''ד לז(2002) 696( פורסם בנבו)נקבע כי :
"תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי... שיטת הביטחון הסוציאלי על-פי חוק הביטוח הלאומי מבוססת על שיטת ביטוח, המחייבת תשלום דמי ביטוח על-ידי המבוטחים או בעדם, וכן הקצבות של אוצר המדינה למוסד... מימון הביטוח בא ברובו מדמי ביטוח. לאור זאת, תנאי התושבות בישראל מבטיח גם תשלום נמשך של דמי ביטוח הלאומי ונשיאה בנטל הביטוח, לא רק בתקופות האכשרה המינימליות הנדרשות בענפי ביטוח שונים, אלא בדרך כלל אף מעבר לתקופות האכשרה.
יש להדגיש גם כי יסודות הביטוח בענף זקנה הן כי כל המבוטחים מקבלים קצבה בשיעור אחיד... וללא קשר לשיעור הכנסתם של המבוטחים לפני היותם זכאים לקצבה וכן לשיעור דמי הביטוח הלאומי אשר שילמו או שולם בעדם על בסיס שיעור הכנסתם...
'הבטחת גמלה מדור לדור', על-פי תשלום דמי ביטוח, חייבת להישען על בסיס רחב של אוכלוסייה בעלת זיקה יציבה למדינה, והיא – אוכלוסיית תושבי המדינה....
לעומת זאת, הזיקה לישראל של מי שאינו תושב ישראל – על-פי אופייה – אינה יציבה וממושכת. כפועל יוצא מכך, אף משך תשלום דמי הביטוח הלאומי על-ידי מי שאינו תושב ישראל, אינו כמשך תשלום דמי הביטוח של תושבי ישראל" (דב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי – רדואן [5], בעמ' 113-112).
-
פסיקה זו מציינת מפורשות כי הגמלה תנתן, בעת ההגעה לזכאות, ללא קשר למועדים או הסכומים ששולמו בעד המבוטח הספציפי. במקרה של התובעת ממילא כל דמי הביטוח שחלו בעת הרלוונטית, שולמו בעדה ע"י מעסיקיה . היא עצמה לא הייתה חייבת בתשלומם.
-
עוד טען הנתבע כי עפ"י סעיפים 29(2) ו-10 לאמנה מגיע הוא למסקנה כי יש חובה לשלם את דמי הביטוח בהתאם לאמור ביחס לתקופות הביטוח שלפני כניסת האמנה לתוקף.
-
הנתבע טען כי החובה לתשלום דמי ביטוח ובכללם ענף ביטוח הזקנה לתקופות שקדמו למועד שבו נכנסה האמנה לתוקף, מקורה באמנה עצמה, אם היא חלה על המבוטח עצמו ולא על המעסיק (תע"צ הגב' שש מיום 9/12/15) .
-
הגברת שש נחקרה ביום 16/12/15 בעניין הסעיף באמנה או המקור הנורמטיבי ממנו היא גוזרת את החיוב של התובעת. (עמ' 6 ש' 30-31) . בא כוח הנתבע ענתה במקומה ואמרה " אין סעיף כזה באמנה, יש הנחיות פנימיות לפיהם אנו פועלים... מקורם באמנה מעצם יצירתם, שוחחתי עם האנשים הרלוונטים באמנות ביניהם עו"ד ששפורטה ואמרו לי שיש הנחיות פנימיות מזה שנוצרה אמנה נוצר הצורך לגבות דמי ביטוח אלה, המעבידים שלמו דמי ביטוח. לא היו חייבים לשלם על הענפים האלה, כדי לתת לה אפשרות לקבלת קצבת זקנה והאמנה תחול מישהו צריך לשלם זאת, אי אפשר לדרוש זאת מהמעבידים. נבקש שהות של 10 ימים להגיש את ההנחיות הפנימיות" (עמ' 7 ש' 1-9).
-
בתאריך 16/12/15 בהחלטה במעמד הצדדים נקבע כי ". 1. בא כוח הנתבע תציג בבית הדין הנחיות פנימיות ככל שישנן כאמור בפרוטוקול לעיל, תוך 10 ימים. 2. מבלי לגרוע מהאמור, יועבר הליך זה למשרד הראשי ... לייעוץ המשפטי על מנת שישקלו את עניין חובה של התובעת ...בנסיבות הספציפיות כפי שעלו ובהם נכתבו לה מכתבים על מעמדה העצמאית אף שכבר היה ידוע שאמירה זו אינה נכונה..."
-
גם בא כוח הנתבע , עשתה ברור ולא ניתן לה מקור משפטי לפיו מותר להשית על התובעת את תשלום דמי הביטוח הללו אלא מהטעם ש"מישהו צריך לשלם זאת". ברור כי אין זה טעם חוקי המאפשר חיוב בתשלום דמי הביטוח רטרואקטיביים.
-
בתאריך 28/8/2016 הוגשה בקשת הנתבע . בסעיף 3(ד') מציין הנתבע "מדובר בהנחיות פנימיות שלא התגבשו לכדי מסמך שניתן להגישו". טוענת התובעת כי בהעדר סעיף רלוונטי באמנה והנחיות פנימיות בעניין לא ניתן לחייבה בתשלום דמי ביטוח זה רטרואקטיבית, וודאי שלא להחילם עליה כעובדת ולא על מעסיקה. דעתנו כדעתה.
-
עוד, בתאריך 29/12/15 הוגשה הודעה מטעם הנתבע, בה ציין כי נערכה ישיבה במוסד ביום 30/6/11 ובה נקבע בין היתר כי אין לחזור אל המעביד בדרישה לתשלום הפרש דמי הביטוח. פרוטוקול של ישיבה זו לא הוגש ואף לא הוגש המקור החוקי או הבסיס הנורמטיבי לקביעה זו. משמעות קביעה זו של אי חזרה למעסיק לצורך תשלום דמב"ט זקנה ,ושל פניה לעובד לתשלום רטרואקטיבי ללא מקור נורמטיבי, מחייבת התייחסות מיוחדת, שכן, טענת הנתבע על "ערבות הדדית" של מבוטחים איננה מעוגנת במקרה זה בשום חקיקה ראשית, חקיקת משנה, צו או הנחיה. משכך לא ניתן לראותה כהוראה ב"דין" על פי חוק הפרשנות.
-
בחקירתה הנגדית של הגב' שש נשאלה לגבי מקור החיוב של התובעת בדמי ביטוח בגין ענפים נוספים וענתה "זה לפי חוקי המדינה" (עמ'7 ש' 29).
-
הגברת שש ציינה כי אין לה השכלה משפטית (עמ' 5 ש' 7). כפקידת תביעות אישרה כי היא מכירה את התובעת במערכת הגבייה משנת 2001, עת קבלה אשרת עבודה ממשרד הפנים (אשר ב'1). אולם ביחס לתחשיב שהוגש לקצבת הזקנה לא גברת שש הכינה אותו אלא עובד המוסד ששייך לתחום הביטוח ועובד יחד עם האמנה (עמ' 5 ש' 22). עובד זה לא הובא לבית הדין ולכן העדה לא יכלה לתקף את התחשיב. משכך גם התחשיב, אינו בעל משקל ראייתי.
-
לטענת הנתבע על התובעת לשלם דמי ביטוח מלאים שכן תשלום דמי ביטוח מקובל בשיטת הביטוח בישראל וכי על הקופה במקרה זה, ביטוח לאומי, להיבנות על עיקרון של ערבות הדדית ולא הפחתה של דמי ביטוח למי שאינו נהנה מענף מסוים. הנתבע טען כי לו ינהג כך המוסד כלפי התובעת בשם האמנה יהיה בכך כדי להפלותה לטובה אל מול מבוטחים אחרים המשלמים את מלא דמי הביטוח.
-
טענת אפליה זו אינה במקומה, מדובר בעובדת שהאמנה החלה לגביה ב-2013,ביחס לכל שאר העובדים מרומניה שיגיעו לזכאות לקצבה במועד המאוחר ל"מסמך ההבנות", התיקון וההבהרה שנעשו ב- 2015 כבר יחולו עליהם. התקופה שלה נופלת "בין הכסאות" והספק צריך לפעול לטובתה. זוהי אבחנה מותרת הנובעת מנסיבות מאד יחודיות. כל השאר כפופים להסכמה המאוחרת לאמנה , מ-2015 ,שנכתבה ככל שהוצג בין הצדדים.
-
לטענת הנתבע עבור הענפים שעבורם שילמה הייתה מבוטחת גם אם לא קרה אירוע מזכה. נכונים הדברים הללו על פי הפסיקה. אין להשיב לה דמי ביטוח אולם באותו הקשר גם אין לגבות ממנה ספציפית בנסיבותיה בדיוק כפי שציין הנתבע - אשר טען הנתבע כי מעסיקיה של התובעת לא יכלו לדעת שתיכנס אמנה בעתיד לתוקף ולכן לא יכלו מראש לשלם מה שהחוק לא חייב אותם ממילא לשלם. טענה זו של הנתבע נכונה שבעתיים כלפי התובעת. מחמת שלא יכלה לדעת, ובמעמדה כעובדת כלל לא חלה עליה חובת תשלום דמי ביטוח מקל וחומר אין אפשרות לזקוף לה חוב זה.
-
עוד ציין הנתבע כי לעובדים שהינם תושבי חוץ משולם בגין שלושה ענפים על מנת להקל עליהם ולא להכביד. וכי שלושה ענפים אלה הם פועל יוצא של העובדה שאין צורך כי המועסק יהיה "תושב" והוא מבוטח אף אם איננו תושב (נ"ע, פשט"ר וילדים) פרט לענפים אלה בכל שאר ענפי הביטוח על המבוטח להיות תושב. משהתובעת זכאית לגמלת זקנה מכוח האמנה בלבד אין חובה חוקית על המעסיק לשאת בתשלומי דמי הביטוח וזאת על פי החוק . כפי שציינו לעיל השתת חובה זו על התובעת נוגדת כל הגיון . קל וחומר שעה שהאמנה לא הייתה כלל בתוקף באותה תקופה וכשהייתה בתוקף, והגיעה זכאותה, טרם הייתה ה"הבהרה" בתוקף.
-
באשר לאמנה עצמה ולנוסח של האמנה, טוען הנתבע כי כבר ברגע חתימת האמנה לא הייתה כוונה לפיה סעיף 246(א) לחוק יחול על מבוטחים מכוח האמנה. הנתבע מסתמך על תעודת עובד ציבור שהוגשה עו"ד ששפורטה ביום 13/04/16 לפיה ,תוך יישום האמנה שנכנסה לתוקף ביום 1.1.13 עלה צורך להבהיר את סעיף 14 בה כדי למנוע ספקות או אי הבנות לגביי תקופת הביטוח הנדרשת עפ"י האמנה להחלת החקיקה הישראלית לגביי ענף הזקנה.
-
לפיכך בתאריך 10/09/15 התקיים סבב שיחות בבוקרשט בין המשלחת הרומנית למשלחת הישראלית והובהר כי לפי האמנה נדרשת תקופה של 144 חודשים על מנת לזכות בקצבת זקנה. הובהר כי אמנם יש בחוק הישראלי תקופות הכשרה קצרות יותר לצורך הענקת קצבת זקנה אך אלה יועדו בעיקר לעולים חדשים שהם תושבים אשר התקשו או לא התאפשר להם לצבור תקופת הכשרה ארוכה יותר. זאת אף עלה מתעודת עובד הציבור כי המשלחת הרומנית קיבלה את ההבהרה ונקבע שהיא תקבל תוקף פורמלי ע"י החלפת אגרות בין המדינות כמקובל במשפט הבין לאומי. העתק פרוטוקול השיחות והאגרות צורפו לתעודת עובד הציבור. נבדוק תוכנם.
-
סעיף 10 לאמנה לא קובע דבר בגין אדם אשר שולמו בעבורו כדין דמי ביטוח בטרם חל הסכם זה ואשר יש פער בין דמי הביטוח ששולמו כדין לפני ההסכם לבין דמי ביטוח המחויבים על פי ההסכם. בסעיף 14 לאמנה בנוגע להחלת התחיקה הישראלית, יש התייחסות לתקופות האכשרה. אין התייחסות להפרשי דמי ביטוח בגין זקנה ובכלל,שלא שולמו.
-
בסעיף 29 (2) לאמנה נקבע כי בעת קביעת זכאות לגמלאות לפי הסכם זה, ילקחו בחשבון תקופות הביטוח שהושלמו לפני כניסתו לתוקף . התובעת עבדה כשכירה , במהלך כל תקופה זו בה השלימה תקופת אכשרה שולמו עבורה דמי ביטוח כדין, בהתאם למעמדה כעובדת באותה עת על ידי המעסיקים. מבחינה זו תקופות הביטוח שלה "הושלמו לפני כניסתו לתוקף" של ההסכםכפי שהיו בתוקף לפני כניסתו של ההסכם. עוד כתוב בסעיף קטן 3 "ניתן להכיל הסכם זה אף על מקרים שארעו לפני כניסתו לתוקף". דהיינו המקרה של התובעת בו השלימה תקופת אכשרה לפני כניסתו לתוקף של ההסכם הוא המקרה בו יש לקחת בחשבון את תקופות הביטוח כפי ששולמו לפני ההסכם.
-
לעניין זה ההבנות שהושגו ב-2015 ביחס למלא דמי הביטוח על כלל הענפים וודאי שאינו חל על התובעת שכן ההבהרה שהושגה בין רומניה לישראל לא עולה מנוסח ההסכם ועל כן לא ניתן להחיל אותה רטרואקטיבית על התובעת.
-
בנספח ג' לתע"צ גב' שש מיום 8/12/15 נרשם כך (בתרגום חופשי מאנגלית) "המשלחות של רומניה וישראל נפגשו בבוקרשט ב-10/9/15 על מנת לדון בנושאים הנוגעים ליישום ההסכם ביניהם.
1. הצד הישראלי מתייחס להתכתבות קודמת בנוגע לסעיפים בדבר קצבת זקנה שבהסכם וביקש להבהיר, על מנת להסיר כל ספק בדבר תקופת הביטוח הדרושה לקצבת זקנה על פי החקיקה הישראלית, שהיא 144 חודשים. הבהרה זו נחוצה כי יש בישראל חקיקה המאפשרת קבלת קצבת זקנה בתקופת אכשרה קצרה יותר, אשר מתייחסת רק לתושבים ומכוונת לפתור בעיה של עולים חדשים הבאים לישראל. הצד הרומני לא התנגד להבהרה הזאת, הנוגעת לחקיקה הישראלית, תוך הבהרה שלא יהיה בה לפגוע בכללים אחרים של ההסכם. שני הצדדים מבקשים לתת להבהרה הזאת תיעוד במסמך. הוסכם שתצא אגרת דיפלומטית הדדית."
-
משמעות הדבר שההברות ליישום מאוחרות להסכם. במקרה זה הגם שנקראות הבהרות לכאורה, הלכה למעשה יש בהן לקבוע תקופת אכשרה ברורה רק ממועד ההבהרה. בכל מקרה אין זה משנה כי לתובעת יש תקופת אכשרה של 144 חודשים. העניין מתייחס רק למועד תחילת התשלום של קצבת הזקנה. בעניין זה לפי האמנה, סעיף 29 (3) ניתן להכיל הסכם זה גם על מקרים שאירעו לפני כניסתה לתוקף קל וחומר בכניסתו.
-
לתע"צ הנ"ל צורף פרט לנספח ג' עמוד נוסף (ANNEX B) שבו יש אמירה ביחס ל-144 חודשים. מסמך זה אינו חתום ואינו נושא תאריך כלשהו.
-
על כן יש לקבל את טענת התובעת כי בטרם נחתם מסמך ההבהרה בפגישה מיום 10/9/15 ניתן היה לכלול את התובעת גם ב-142 חודשי אכשרה, לפי חוק הביטוח הלאומי משלא היה כל סייג באמנה. חזקה היא שספק פועל לטובת המבוטח ויש להזכיר כי עבור התובעת שולמו דמי ביטוח כדין על פי חוק ביטוח לאומי לכל תקופת עבודתה כשכירה.
-
בצדק רב התובעת טענה כי ההבהרה איננה חלה עליה מאחר ונעשה בשלב מאוחר יותר. בעניין זה טען הנתבע כי לכתחילה לא הייתה כוונה להחיל את סעיף 246(א)(1) על מבוטחים מכוח האמנה. ההבהרה נוצרה לאחר שיושמה הלכה למעשה ואושרה בהתאם לכללים המקובלים. עפ"י טענת עו"ד ששפורטה ההבהרה לא שינתה את תנאי האמנה אלא הייתה הסבר לכוונה המקורית.
-
לאור המפורט לעיל, טענה זו של הנתבע אין לקבל. מה הייתה הכוונה המקורית אין לדעת. ההבהרה נעשתה רק בספט'- 2015 כנראה לאור הניסיון שהצטבר לאחר כניסתה לתוקף בינואר 2013. על כן כל תיקון המחייב תשלום דמי ביטוח אינו יכול לחול על התובעת שזכאותה לק. זקנה היא מ-1/8/13 או 10/13 עת הגישה התביעה. לא ניתן להחיל עליה רטרואקטיבית מ-2015 חובת תשלום דמי ביטוח וחמור מכך ליצור לה חוב ולקזזו מק. הזקנה הנחוצה לקיומה.
-
טענה נוספת שטענה התובעת היא כי החישוב שצירף המוסד לביטוח לאומי שגוי. כך למשל התובעת כבר שילמה עבור ענף פש"ר ולכן תשלום זה על פי החישוב הוא תשלום כפול.
-
בנוסף טענה כי אינה צריכה לשלם עבור ענפים שמעולם לא נהנתה מהם וגם לא תוכל להנות מהם כגון קצבת ילדים. לעניין שלוש הקצבאות העולות ממעמדה -אין לקבל את הטענה שכן כבר נפסק רבות על תשלום של דמי ביטוח גם לרכיבים שלא מפיקים מהם הנאה ואף לא יפיקו. במעמדה אז היה מחוייב לשלם בגין כך. טיעון זה שלה נדחה.
-
למעלה מהצורך, אשר לטענת התובעת כי אינה צריכה לשלם הפרשי הצמדה על סכום שנדרש ממנה רק בדיעבד, טענה זו יש לקבל מהטעם שבהעדר כל פרסום לא יכלה התובעת לדעת על קיומה של חובה חוקית, ולכן אין מקום להטיל עליה את החובה לשמירה ריאלית של הכסף. בעניין זה חדל המוסד ולכן לא ניתן לחייבה בהפרשי הצמדה על הסכומים. כפי שהודגש לעיל עו"ד ששפורטה אישר בחקירתו כי לא פורסם דבר בעניין. ממילא על הנתבע להשיב לה את סכום החוב שנגבה ממנה.
-
החלת חובת דמי הביטוח על עובד ולא על מעסיק יוצרת לטענת התובעת עיוות דין קשה ויש בה משום עשיית עושר ולא במשפט כנגד התובעת. לטענתה לו ידעה מראש שעליה לשלם דמי ביטוח נוספים, הייתה דורשת סכומי כסף אלה ממעסיקיה על מנת לשלמם לביטוח הלאומי. הכסף שקבלה התובעת ממעסיקיה, היה בגין עבודתה. ולכן תשלום כיום מפירות עמלה יש בו כדי לגרוע מהתמורה שקבלה עבור עמל זה, מבלי שניתנה לה הזדמנות להיפרע ממעסיקיה את התמורה האמיתית הכוללת דמי ביטוח שלכתחילה החובה לשלמם חלה רק על המעסיק.
-
למכלול לעיל יפים הדברים בספרו של המלומד א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה פרק שלישי תכלית אובייקטיבית (תשנ"ג ,המתייחס לפרשנות תכליתית כך:
התכלית האובייקטיבית היא משני סוגים: קונקרטית לדבר חקיקה ספציפי, המשתנה
מדבר חקיקה למשנהו: כללית ומשותפת לכל דברי החקיקה. תכלית כללית זו נגזרת
מעקרונות היסוד של השיטה ומהמבנה החוקתי הכללי . היא מוצאת את ביטויה
ב״חזקות בעלות תחולה כללית״ . תכלית כללית זו יונקת חיותה מהתפישה כי דבר
חקיקה הינו — כלשונו של השופט זוסמן — ״יצור החי בסביבתו״*. סביבה זו כוללת
לא רק את ההקשר החקיקתי הקרוב אלא אף מעגלים רחבים יותר של עקרונות מקובלים,
מטרות יסוד ואמות מידה בסיסיות, הבאים, כלשונו של הנשיא לנדוי, ״מתוך מקורות
התודעה החברתית של העם שבתוכו יושבים השופטים״ 7 . על־פי תפישה זו, ״דברי
החקיקה השונים צריכים להשתלב זה בזה ולפעול כמערכת כוללת. מכאן התפישה, כי
בצד המטרות המיוחדות והאינדיבידואליות ל כ ל דבר חקיקה ספציפי קיימות מטרות
נוספות, המשותפות לכל דברי החקיקה. אלו הן המטרות, שהמחוקק מוחזק כשואף
להשיגן... אלה מהוות מעין ׳מטריה נורמטיבית׳ הפרושה מעל דברי החקיקה כולם...
חזקות כלליות אלה בדבר מטרת החקיקה חלות על כל דבר חקיקה, שכן חזקה על
המחוקק, כי ביקש להגשימן בכל חוק וחוק״ . ״ההנחה היא, כי תכליתו של כל דבר
חקיקה היא להגשים את ערכי היסוד של השיטה ולא לנגוד להם״
...
כך, למשל, אנו מניחים כי תכליתו של החוק היא לחול פרוספקטיבית וטריטוריאלית. כן אנו מניחים, כי תכלית החוק לא היתה לפגוע במשפט הבין־לאומי . אנו מניחים שהתכלית לא היתה לפגוע בעקרונות היסוד של השיטה, ובעיקר בזכויות האדם . הנחות אלה ואחרות חודרות לתכליתו של כל חוק וחוק. כאשר השופט קובע את היקפה של תכלית החקיקה עליו להתחשב בהנחות אלה, תוך בחינתה של השאלה אם הנסיבות של המקרה הספציפי, ולאור התכליות האחרות, הן לא נשללו.
כל חוק פועל במסגרתה של שיטת משפט. בכל שיטת משפט ישנם עקרונות וערכים בסיסיים, המשקפים מערכת של תכליות ועקרונות אותם נועד המשפט באותה חברה להגשים 1 4 . בין תכליות עקרוניות אלה נמנים קיום המדינה, שלמותה ושמירת הסדר הציבורי בה: שמירה על זכויות אדם בסיסיות, כגון חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הפולחן וחופש הקניין: הגשמתערכים אתיים, כגון צדק, מוסר, הגינות: הבטחת אמות מידה ראויות להתנהגות אנושית,כגון סבירות ותום לב. תכליות כלליות אלה מהוות את רמת ההפשטה הגבוהה שבה פועלת תכליתו של כל חוק ספציפי: הן מהוות את המטריה הנורמטיבית של כ ל חוק ו ח ו ק. ניתן להציג זאת בלבוש חזקה (פרזומפציה), לפיה המחוקק לא ביקש להשיג תכלית ספציפית הנוגדת תכליות כלליות א ל ה . אכן, אם המחוקק מבקש להשיג תכלית שונה, הרשות בידו לעשות כן ובלבד שאינו מוגבל על־ידי הוראות החוקה. על המחוקק להביע רצונו זה באופן שנוכל לדעת כי במסגרתו של חוק ספציפי אין מקום להגשים את התכלית הכללית, אך כל עוד המחוקק לא עשה כן ולא נקט בלשון הנדרשת, נקודת המוצא שלנו — אם תרצו, ההנחה שלנו — הינה, כי התכליות הכלליות המתבקשות מעקרונות היסוד של השיטה, מהוות חלק מהתכלית של כל חוק ו ח ו ק. תפישה זו בדבר תכלית החקיקה נתמכת בשיקולים פילוסופיים וחוקתיים, עליהם נעמוד עתה."(דגש ש.ש.)
-
החקיקה הסוציאלית מופעלת על פי תכליתה לטובת המבוטח ונהרות דיו נשפכו בנושא זה. חיוב בדמי הביטוח, צריך להיות פרוספקטיבי וצריך להיאמר מפורשות. כך בחקיקה ראשית, כך בחקיקת משנה וכך בוודאי מקל וחומר באמנה. מטעם זה אין לחייב את התובעת בדמי ביטוח זקנה רטרואקטיבית.
-
פסק דין עבל 92/98 (ארצי) פנחס זעירא נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו) קובע:
".12המאפיינים הבסיסיים של שיטת הביטוח הסוציאלי בישראל, על פי חוק הביטוח הלאומי, צוינו ב-דב"ע תשן/22-0 המוסד לביטוח לאומי - משה גליק, פד"ע כב 161, 167, ובין השאר נאמר כי "אין בהכרח קשר ישיר בכל המקרים בין דמי הביטוח לבין הגמלה לה זכאי המבוטח", וכן כי "דמי הביטוח משולמים על בסיס של סיוע הדדי בין המבוטחים". מכאן גם השיטה שדמי הביטוח הלאומי אינם מבוססים על גורמי סיכון של מבוטח מסוים, אלא מחושבים על-פי הכנסתו של המבוטח, מול הצרכים שהחברה רואה לחובה ולאפשרי לספקם למבוטחים (ר' דב"ע לג/24-0 יגאל חבר המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 415, 420).
-
הנסיון של הנתבע להשית על התובעת דמי ביטוח רטרואקטיביים, לתקופה בה אף לא חלה חובת דמי ביטוח עליה ,אינה עולה בקנה אחד עם חקיקה סוציאלית בכלל ועם חוק הביטוח הלאומי וסע' 246 בפרט. הסעיף עצמו נוקט "שולמו בעדו". לשון האמנה טרם ההבהרה במכתב אינה ברורה די הצורך או בכלל, הוסף לכך גם חוסר מידתיות בהשתת חוב וקיזוז גמלת קיום למי שעבדה כעובדת קשת יום כל חייה בחו"ל ובארץ ומגיעה לק. הזקנה, למחייתה, לעת כלות כוחה.
-
מכל הנימוקים לעיל טענת הנתבע בדבר הקמת חוב דמי ביטוח רטרואקטיבי, לתובעת והצדקת קיזוזו מקצבתה נדחית. חוב זה שקוזז יש להשיב לה וכן לשלם את הקצבה בגין אותם חודשים ממועד תחילת זכאותה כדין. בעניין זה התביעה מתקבלת.
-
בכתב התביעה ננקב הסכום הנוגע לחוב עד ליום הגשת התביעה . סכום זה וכל מה שקוזז בגין דמי הביטוח הנ"ל יושב לתובעת תוך 30 יום .
-
התובעת טענה כי המסמכים זויפו, אולם טענה של זיוף טעונה הוכחה ברמה מוגברת ורף הראיות לצורך הוכחת טענה זו גבוה יותר. (ת"א (ירושלים) 61585-01-13 ראיד גזי נגד מאור השרון יזמות בע"מ, ע"א 3546/10 אליהו משעלי נגד אולגה קליין). טענה זו נדחית . כשמדובר בגוף סטטוטורי ובעובד ציבור, שהיה שותף להליכים בחו"ל ולא נפל רבב בעדותו, אזי חלה חזקת התקינות והנטל לסתור את חזקת התקינות גדול אף יותר. אופן כריתת האמנות והסבריהן באו לביטויי בתעודת עובד הציבור מטעם עו"ד ששפורטה וכן בדבריו בחקירתו הנגדית (ע"מ 18 ש' 14-23) וכן בתע"צ הגב' אופירה שש בסעיף 11. עלתה מהם התנהלות מקובלת באמנות . לא הוגש מסמך דיפלומטי כאמור בחילופי ההבנות, אך גם בלעדיו ממילא ההבנות לא חלות.טענת התובעת כי מדובר במסמכים מזויפים מוטב לולא נטענה משנטענה.
תקינות התנהלות הנתבע
-
הנתבע טען כי בניגוד לטענת התובעת על התנהגות לא תקינה של הנתבע הרי שנהג באופן הגון והוגן כלפיה.
-
לטענת הנתבע כוונת המכתב שנשלח לה בדבר היותה עצמאית, התייחס להחלת האמנה לגביה ולא ביחס לסטאטוס שלה כמוגדר בחוק הביטוח הלאומי. לטענת הנתבע התובעת הבינה זאת בזמן אמת כך מעדות גב' אופירה שש (עמ' 6 ש' 21-26) וכן מתע"צ מר משה ורסנו.
-
התובעת טענה כי מעולם לא עבדה כעצמאית בישראל, וכי מכתבי הנתבע מיום 1/12/13 ומיום 19/12/13 על עבודה של חצי שנה כעצמאית, אינם נכונים. טענת הנתבע כי מיום 1/7/2002 ועד ליום 31/12/2002 הייתה עצמאית והרוויחה סך של 1,035,840 ₪ בתקופה זו וכביכול לא שלמה על סכום זה דמי ביטוח, היא מופרכת. כבר ציינו לעיל כי הנתבע הודה שהתובעת עבדה כשכירה בכל תקופת עבודתה בישראל וכי החוב לא נובע ממעמדה כעצמאית.
-
לבקשת התובעת ונוכח הצהרת הנתבע אנו קובעים כי עובדתית התובעת עבדה כשכירה בכל תקופת עבודתה בישראל.
-
עוד עולה מחקירתה של גב' שש, כי על המכתב שנשלח לתובעת (נספח ה' לתביעה) חתומה גברת צ. ק.פקידת תביעות . שם נכתב שהתובעת במעמד עצמאית. "זה טכני שהיא במעמד עצמאי. טכני בלבד ש. באותו רגע היה לה תחשיב של החוב בידיים . האמיתי.
ת. נכון.
ש. מפנה לנספח ו' אחרי מספר שבועות כתבתם לה עוד מכתב. רשימת תקופות דיווח, מה רשום המעמד שלה? בתקופה בין 1/7/02 עד 31/12/02 רשום שהיא הייתה עצמאית.
ת. עצמאית. היא לא הייתה עצמאית באותה תקופה זה טכני בלבד, הציון שמצוין שהיא עצמאית זה לצורך החישובים. זה טכני בלבד. יש לנו בעיה , יש מערכות שונות.
ש. את אמרת שכדי לעשות פתרון מהיר הוצאתם לה מכתב עם חוב כעצמאית למרות שלא הייתה עצמאית.
ת. נכון. " (עמ' 5 ש 27 עד עמ' 6 ש' 7)(דגש ש.ש.).
-
הדברים מדברים בעד עצמם. לתובעת נשלח לכתחילה מכתב עם מידע שגוי ואמירה בלתי נכונה על מעמדה על מנת להתגבר על בעיה פנים מוסדית. מניין יכלה התובעת לדעת שמדובר ב "טכני בלבד"? ובהמשך
"ש. למה לא שלחתם לה את המכתב שלך? עם החוב האמיתי שהיה קיים
ת. מחלקת זקנה מוציאה להם מכתב על גובה החוב. הפתרון המהיר היה לרשום אותה כעצמאית. זה עניין טכני בלבד." (עמ'6 ש' 17-18).
-
חמור מכך ,בחקירה חוזרת היא נשאלת "ש. למה העדפנו את מערכת הזנה כעצמאית
ת. העדפנו לא לעדכן את קצבאות הזקנה של העו"ז ובתהליך מהיר שיקבלו את הקצבאות אחרי ניכויי חוב. " (דגש ש.ש.)
-
יש לראות פתרון "מהיר" זה כדרך פגומה וחמורה, שנעשתה כדי לגבות את החוב למרות שיש בה כדי להטעות את המבוטח בידיעה לכתחילה שהאמור במכתב שנשלח אל התובעת ביחס למעמדה אינו נכון. חמור הדבר בכלל לא רק אם המבוטח עובד זר .חמור שבעתיים כלפי עובד זר המצוי פחות ברזי השפה והחוק.
-
עוד טוענת התובעת כי על פי המסמכים השונים של הביטוח הלאומי, נטען בהם שהמקור לחיוב התובעת השתנה: פעם יוחס לאמנה עם רומניה, פעם הוא מכוח הנחיות פנימיות, ופעם מכוח החוק. אף לא ביחס לאחד מהם הוגשה אסמכתא. בטענה זו של התובעת יש ממש.
-
בהודעה מטעם הנתבע מיום 29/12/15 במענה להחלטה מיום 16/12/15 לא צורף כל מסמך של הנחיות פנימיות או חיצוניות, או חוזר ביצוע המתייחס לדברי בא כוח הנתבע לפרוטוקול. על כן אין בפנינו כל נוהל המסביר או קובע דרכי התנהלות בסוגיה. הלכה למעשה אנו מצויים במצב של לקונה או ריק. לתקופה שבין כריתת האמנה ב-2013, להחלפת ההבנות ב- 2015.
-
עוד טענה התובעת כי לא נעשה כל פרסום להנחיות, אם וככל שהיו, וכי בהעדר פרסום, לא ניתן לצפות מהתובעת או כל עובד זר לדעת על קיומם, ולכן גם לא ניתן לחייבה בתשלום רטרואקטיבית. לעניין זה יש להדגיש כי עו"ד ששפורטה נשאל האם פורסמה ההסכמה בדבר אי חלות סעיף 246 (א)(1) וענה "לא". (עמ' 17 ש4-5).
-
בסעיף 16 לתע"צ הגב' שש נרשם "מובהר בזאת כי סעיף 246 (א)(1) לחוק אינו חל על מי שזכאי לקצבת זקנה מכוח האמנה" אולם בחקירתה הנגדית, נשאלה "ש. סעיפים 16,17 לתע" צ הפגישה עם הרומנים. בסעיף 16 רשמת כי סעיף 246 (א)(1) אינו חל. איפה זה כתוב באמנה ת. (מעיינת) אני לא יודעת ש. רשמת משהו שאת לא יודעת בתע"צ ת. לא יודעת ." (עמ' 8 ש' 3-7)(דגש ש.ש.). בהנחה שתאגיד סטטוטורי במעמדו של המוסד, מציג תע"צ שמעמדו כמעמד תצהיר והאמור בו נסתר או קועקע אזי אין בסיס עובדתי או משפטי או ראייתי לטענות המוסד. עדה זו לא ידעה להגיד אם ההבהרה עם הרומנים עברה בערוצים הדיפלומטים. (עמ' 8ש' 32) ולא ידעה מהו המקור הנורמטיבי או ההנחיות בעניין.
-
משנשאלה למקור הקביעה ענתה "אני לא יודעת". (עמ'8 ש' 3-5).
-
משהבין הנתבע כי טענותיו חסרות בסיס, הגיש תע"צ נוסף של עו"ד ששפורטה, אליו צורפו מסמכים מפגישה עם נציגים ברומניה, ובה ניתנה ההבהרה כי סעיף 246 (א)(1) חל על המקרה של התובעת.
-
התובעת טוענת כי משקל הראיות הללו הוא אפסי, גם מהטעם שהוגשו באיחור רב, גם מהטעם שהוגשו בניגוד לסעיף 30 לפקודת הראיות בדבר תעודות חוץ וגם מהטעם שהמסמך הנטען להיות מאושר מטעם רומניה, אינו חתום כלל .אכן אינו חתום.
-
התובעת טענה כי גם לו ייקח בית הדין בחשבון מסמכים אלו, הרי שההבהרות נעשו בחודש ספטמבר 2015, הרבה לאחר זכאותה של התובעת ולאחר הגשת התביעה, ולכן הבהרה זו לא יכולה לחול עליה רטרואקטיבית. הסכמות אלו ככל שנעשו בין רומניה לישראל יחולו מרגע ההגעה להבנה ואילך.
-
עו"ד ששפורטה נחקר, וציין כי ההבהרות לא נכנסות לתוקף אלא לאחר החלפת האגרות בין המדינות (עמ' 17 ש'10-11). החלפת האגרות נעשתה מאוחר למועד בו הגישה התובעת את תביעתה, אף זאת אישר עו"ד ששפורטה (עמ' 17 ש' 12-13).
-
גם אם אי פרסום האמנה וההבנות, לא היה פוטר מחובה, אזי במקרה שלה טרם היו ה"הבנות" בתוקף גם לדברי עו"ד ששפורטה שהודה בכך.
-
כאמור לעיל נדחית טענת הנתבע כי הדברים מובנים מהלשון האמנה עצמה.
-
על כן גם בעניין התנהלות הנתבע כלפיה הצדק עם התובעת.
-
הנתבע שלח לתובעת מספר מכתבים בגין חוב לכאורה במעמדה כעצמאית. הגם ש"טעות לעולם חוזרת", לא היה זה הדבר היחיד הבלתי תקין בהתנהלות המוסד.
-
בכתב ההגנה ובחקירותיו טען כי הדבר נעשה בשל צורך להזנה טכנית. אין לקבל טענה זו. חוק הביטוח הלאומי קובע סטטוס ולפי סטטוס זה מחייב בדמי ביטוח ומזכה בזכויות. אין מחלקות כי התובעת הייתה עובדת שכירה כל חייה בישראל ולכן טענת ההגנה אינה מתקבלת על הדעת.
-
התובעת ניגשה למשרדי הנתבע. חרף זאת לא הוגש צילום מסך מחשב בו ניתן לראות מה נאמר לה.
-
בתעודת עובד ציבור של מר וורסנו נטען כי הוסברה לתובעת מהות החוב כבר בפגישתם הראשונה ביום 23/1/14. לו הבינה ,מה שאין כן לדעתנו, מדוע המשיכה התובעת לשלוח לנתבע מכתבים (מיום 10/2/14, 13/5/14, ו-5/6/14 בהם הבהירה כי מעולם לא עבדה כעצמאית (נספחים י' י"א י"ג לכתב התביעה).
-
זאת ועוד , התובעת פנתה פעם נוספת למשרדי הנתבע ביום 15/7/14 (נספח ט"ו לתביעה), מחמת שעניינה לא הוסדר על ידי הנתבע. למעשה עד להגשת כתב התביעה לא באמת הוסבר לה כראוי שהחוב נובע מדמי ביטוח בגין קצבת הזקנה.
-
התובעת טוענת כי המכתב שכביכול נשלח לתובעת ביום 23/1/14 (נספח התע"צ וורסנו) כלל לא נשלח לתובעת ולא הוכח כי קבלה אותו . עוד טענה כי מדובר במסמך שהוגש באיחור ולא בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה ולכן משקלו כעדות כבושה ואפסית.
-
זאת ועוד, לאחר שהגישה התובעת תביעה, הוטלו על ידי הנתבע עיקולים על חשבונות התובעת בבגין חוב לכאורה שנטען על ידם. הטלת עיקולים לאחר תביעה הינה בניגוד לנהלי הנתבע. יתרה מכך, העיקול הוטל ללא משלוח התראה, בניגוד לנהלים. גם בעניין זה כשל הנתבע.
-
אף כאשר הנתבע שם לב לטעות, לא בוטלו העיקולים לאלתר אלא העיקולים בוטלו ונשלח לתובעת מכתב התראה טרם עיקול. ולאחר שחלפה תקופת ההתראה הוטלו שוב העיקולים ואלה הוסרו רק לאחר התערבות בא כוח התובעת ובית הדין. התנהלות זו אינה נאותה, ואינה עולה בקנה אחד עם מנהל תקין.
-
כאן המקום לציין את החלטת בית הדין מיום 17/12/14 בה הורה חד משמעית בסעד ארעי כי המוסד לא יעשה כל צעד אכיפה וכי יעקב את הליכי הגביה והעיקולים שננקטו ע"י המוסד כנגד התובעת. (סעיף 4 להחלטה).
-
בתגובה להחלטה הנ"ל בתאריך 25/12/14 הגיש הנתבע תגובה, וכך כתב " 1. ראשית יבקש הנתבע להתנצל בפני התובעת על הטלת העיקולים ופעולות האכיפה שבוצעו בעקבותיהם. מדובר בפעולות שבוצעו בשוגג על ידי מערכת ממוחשבת לאור החוב הקיים של התובעת. עם קבלת החלטת בית הדין, בוטלו צווי העיקול ביום 18/12/14 ..." לא למותר לציין כי בנספחים לתגובת הנתבע מתאריך זה ניתן לראות שחשבונות התובעת עוקלו בבנק הדואר, בנק יהב, בנק לאומי, בנק דיסקונט ובנק הפועלים, משל היה מדובר במפר חוק.
-
התובעת נחקרה בעניין זה "ש. מפנה לסעיף 19 א מציינת התנהלות חמורה של המלל... את חושבת שהתנהלות המוסד חמורה? אם כן במה? ת. נבהלתי מהחוב הזה, שאני חייבת מיליון שקל והטעו אותי. ש. יש עוד דברים שאת חושבת שהתנהלות המוסד היתה חמורה? אם כן תפרטי ת. חסמו לי כל מיני חשבונות של הבנק, עשו לי עיקולים, ונגרם לי נזק, הרגשתי מאד פגועה נפשית..." (עמ' 4 ש' 14-20).
-
לא למותר לציין כי גב' שש נשאלה האם התנהלות המלל בה שלחו לתובעת מכתבים עם חוב של למעלה מ-20,000 ₪ בעילה לא נכונה ומתחילים הוצל"פ זו התנהלות תקינה? והיא עונה "ת. כן. זו התנהלות תקינה " (עמ' 9 ש' 4).למרות שבתגובה בכתב המוסד התנצל.
-
התנהגות זאת חמורה וחסרת תום לב ואינה מצופה ממוסד סוציאלי, בפרט כאשר יש מחלוקת משפטית אמתית בנוגע למהות החוב ויש הליך משפטי לברור חוב זה.
-
אף ניהול ההליך המשפטי לא נעשה כסדרו. הנתבע הביא ראיות בשיהוי וב"תשלומים". בכל פעם שנסתרה טענה שלו ביקש להביא ראיות חדשות ותעודות חדשות של עובדי ציבור וזאת אף לאחר המועדים שנקבעו להגשת ראיות.
-
לא הייתה כל הצדקה להביאם באיחור, ולא הייתה הצדקה לא להביאם לכתחילה, כמו למשל מסך לבן שיש בו כדי לשפוך אור על מה שהתרחש בביקור התובעת בסניף. בנוסף החליף תע"צ של עובד אחד בתע"צ של עובדת אחרת והוסיף מסמכים מבלי לקבל אישור. אישור שניתן בדיעבד.
-
בהודעת הנתבע מיום 29/12/15 צורף מסך לבן ללא תצהיר וללא קבלת רשות. במסך לבן זה האמור לתאר ביקור במוסד מיום 15/7/14 נכתב "הגיעה לק"ק בלווי מלווה דובר עברית. לא מקבלים את ההסבר לגבי חיוב דמי ביטוח על מנת להיות זכאים לק"ז. לפיכך נשלחה בקשה לגברת אופירה שוש להנפיק מכתב הסבר והפניה לבית הדין לעבודה". דיווח נעשה על ידי פקיד גביה לא שכירים משה וורסנו.
-
התנהלות זו של הנתבע כלפי התובעת, לאורך זמן ובמצטבר ,פרט לעובדה שהתביעה מתקבלת מהותית מאחר והמוסד חדל בהוכחת טענותיו, ולא המציא את המקור הנורמטיבי לחיוב תובעת זו בדמי הביטוח זקנה רטרואקטיבית, מצדיקה השתת הוצאות של ממש לטובת התובעת עצמה וכן השתת תשלום שכר טרחת בא כוחה. אמנם אין בית הדין נוהג להשית הוצאות על הנתבע , בהיותו גוף סטטוטורי, המטפל בכספי ציבור, אולם מקרה זה נכנס במסגרת אותם חריגים בהם מוצדק הדבר.
-
הנתבע ישלם בגין התנהלותו המתמשכת כמפורט לעיל הוצאות התובעת בסך 3000 ₪.
חישוב הגמלה
-
האם חושבה קצבת הזקנה של התובעת כדין?
-
תחילה טען הנתבע כי לתובעת רק 142 חודשי עבודה. כתקופת אכשרה. במהלך הדיון הסכים הנתבע כי לתובעת 144 חודשי עבודה אותם השלימה. אולם היה מוכן לתת לה קצבת זקנה מלאה בתוספת 2% וותק רק מהמועד בו השלימה את 144 חודשי העבודה.
-
מדובר בהבדל של חודשים ספורים. אולם התובעת טוענת כי בהתאם לסעיף 246 (א)(1) לחוק, זכאית מיום הגיעה לגיל הפנסיה מאחר ועבדה למעלה מ-140 חודשים בישראל, כאשר יותר מ-60 חודשים הם ב-10 שנים האחרונות לפני שהגיעה לגיל המזכה בקצבת זקנה מלאה.
-
התובעת טענה כי לנוכח הנסיבות הללו סעיף 246(א)(1) חל עליה, והיא זכאית לקצבת זקנה מלאה בתוספת 2% וותק מיום הגיעה לגיל פנסיה ועל הנתבע לשלם לה את קצבת הזקנה באופן מלא רטרואקטיבית מיום הגיעה לפנסיה ועד בכלל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
-
בפסק דין בל (י-ם) 59331-12-13 יעקב זהר נ' המוסד לביטוח לאומי ג נדונה סוגיית הוותק , ע"י כב' הש' שרה ברויינר וכך נפסק שם:" לשון סעיף 20 ברורה והיא נועדה להביא בחשבון תקופות ביטוח של מבוטח בשתי המדינות כאילו נצברו במדינה אחת (ובלבד שאין מדובר בתקופות חופפות), זאת לענין תקופת אכשרה לגמלה. מקובלת עלי טענת הנתבע, כפי שנתמכה גם בתע"צ של הגב' ליימן ממונה על גמלאות מטעמה, כי מטרת הסעיף היא לאפשר למי שלא צבר תקופת אכשרה באחת מדינות האמנה אך לו תצורפנה תקופות הבטוח שלו בשתי המדינות יוכל לצבור תקופת אכשרה- יוכרו התקופות במצטבר.
20. נוכח המלים שבסעיף 20 לפיהן יובאו בחשבון תקופות הצבירה בשתי המדינות" לעניין רכישת התביעה לגמלה" ברי כי הצבירה האמורה אינה רלבנטית אלא לתקופת האכשרה, והסעיף ברישא שלו, לא דן בתוספת הוותק עצמה ומכאן שלא יכול להגזר ממנו כי שעור תוספת הוותק של התובע צריך להיות מחושב על בסיס כל שנות עבודתו של התובע, כולל אלה שבגרמניה.
מכאן שאכן תוספת הוותק צריכה להיות מחושבת על פי הוותק שנצבר בארץ בלבד ואין בהוראות האמנה כדי לחייב אחרת שכן היא דנה בתקופת האכשרה בלבד (ור' לענין זה סיפת סעיף 20).
21. הדבר אף מתיישב עם ההגיון ,כפי שציינה הגב' ליימן, שכן בקצבת הזקנה המשולמת לתובע בגרמניה נלקח בחשבון וותק העבודה שנצבר שם. תוצאה לפיה יחשב הוותק בשני המקומות "פעמיים" אינה ראויה כשלעצמה ואכן גורמת להעדפת תושב מדינת האמנה על פני תושב ישראל, זאת בניגוד להוראת סעיף 3 לאמנה המבהיר כי "גמלאות על פי הדינים של אחד מבעלי האמנה יוענקו לאזרחים של בעל האמנה השני הנמצאים דרך כלל מחוץ לשטח בעל האמנה בתנאים הנהוגים לגבי אזרחיו של בעל האמנה הראשון הנמצאים שם דרך כלל".
-
יפים הדברים גם כאן . התובעת השלימה את תקופת הוותק בעבודה בארץ ל144 חודשים. על פי התחיקה והתנאים הנהוגים לגבי אזרחים,חל גם סעיף 246(א) (1) לפיו זכאית מיום הגיעה לגיל הפנסיה מאחר ועבדה למעלה מ-140 חודשים בישראל, כאשר יותר מ-60 חודשים הם ב-10 שנים האחרונות לפני שהגיעה לגיל המזכה בקצבת זקנה מלאה.
-
כפי שצוטט לעיל חלק III לאמנה דן בהוראות מיוחדות בדבר הסוגים השונים של הגמלאות. בפרק 1 "קצבאות זקנה שאירים ונכות סעיף 11 "הענקת קצבאות – באין הוראות אחרות בהסכם זה, בהעניקם קצבאות על בסיס הסכם זה, כל אחר מהמוסדות המוסמכים של הצדדים המתקשרים יחיל את תחיקתו". התובעת השלימה את מלוא התקופה המזכה על פי התחיקה בישראל לפי 246(א)(1) וזכאית לקצבת זרנה ממועד הגיעה לגיל המזכה. .
-
על כן זכאית לקצבה מלאה בתוספת 2%.הלכה למעשה נתנה לכך הסכמת הנתבע בסעיף 5 לכתב ההגנה. אולם ממועד הגיעה לגיל המזכה כאמור לעיל. גם בעניין זה מתקבלת התביעה
סוף דבר
-
התביעה מתקבלת לעניין השבת קיזוז דמי הביטוח. טענת הנתבע נדחית ואין לחייב את התובעת בתשלום דמי הביטוח, בכלל ורטרואקיבית בפרט. חוב זה שקוזז יש להשיב לה . בעניין זה התביעה מתקבלת.
-
בכתב התביעה ננקב הסכום הנוגע לחוב עד ליום הגשת התביעה . סכום זה וכל מה שקוזז בגין דמי הביטוח הנ"ל יושב לתובעת תוך 30 יום .
-
התביעה לפיצוי בגין התנהלות לא נאותה של הנתבע כלפי התובעת מתקבלת . הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך 3,000 ש"ח.
-
התביעה לתשלום קצבה מלאה בתוספת הותק מיום הגעתה לגיל על פי סעיף 246(א)(1) ופרקIII לאמנה, מתקבלת. הנתבע ישלם קצבת זקנה מהמועד בסעיף זה.
-
בנוסף הנתבע ישלם שכ"ט ב"כ התובעת בסך 5,000 ₪.
-
הסכומים ישולמו תוך 30 יום.
ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ח, (26 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.
|
|
|
|
|
|
|
נציג ציבור עובדים
אלי קדוש
|
|
נציג ציבור מעסיקים
אליעזר קלאי
|
|
שרה שדיאור, שופטת
|