16 שנות מאסר לסטודנטית מאוניברסיטת בית לחם בגין ניסיון רצח ברחוב הגיא בעיר העתיקה על רקע לאומני

1. הנאשמת הורשעה בעבירה של ניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק.

2. להלן העובדות בהן הורשעה הנאשמת בתמצית: בסמוך ליום 7.10.15 נטלה סכין מטבח מעוקלת באורך 30 ס"מ, הסתירה אותה בתיקה כדי לעשות בה שימוש לצורך פיגוע רצחני. בשעות הבוקר, טרם יצאה מביתה, פרסמה הנאשמת "פוסט" בדף הפייסבוק שלה בו כתבה לאמה כי היא הולכת להיות שאהידה, וכי "התקוות העליונות שלנו להיות שאהיד למען אלוהים". כמו כן פרסמה, מספר ימים קודם לכן, בדף הפייסבוק, כי היא נשבעת באלוהים להיות נאמנה לפלסטין, לדם השאהידים "כל עוד זורם לה דם בוורידים" וכי "כולנו נמות, ומגיע מזל טוב למי שמת כשאהיד". בסמוך לשעה 09:00 בבוקר יצאה הנאשמת מביתה ואיתה התיק בו הסכין המעוקלת. בדרכה רכשה בחנות סמוכה מברג פיליפס באורך של כ-10 ס"מ והחביאה גם אותו בתיק, במטרה לעשות בו שימוש בפיגוע אותו תכננה. הנאשמת הגיעה באוטובוס לשער שכם, נכנסה לעיר העתיקה למתחם הר הבית. לאחר שירדה מהר הבית רכשה מחנות סכין נוספת בעלת להב של 15 ס"מ, וגם אותה החביאה בתיק במטרה להשתמש בה בעת הפיגוע. הנאשמת הגיעה לרחוב הגיא בעיר העתיקה, הבחינה בשני יהודים צועדים במקום והחליטה לרצוח אחד מהם. היא שלפה מתיקה את הסכין והתנפלה על אותו אדם, דקרה אותו באזור כתף שמאל, ובשנית – בראשו, כל זאת במטרה לרצחו. היא המשיכה והניפה את הסכין לעברו. חברו של המותקף החל להכות אותה באמצעות תיק שהחזיק בתוכו היה מחשב נייד. גם לאחר שנפלה הנאשמת, היא ניסתה להמשיך ולתקוף, בעודה מחזיקה בסכין. המותקף שלף אקדח וירה בנאשמת מספר יריות. מהראיות עלה, כי גם לאחר שנורתה המשיכה הנאשמת בניסיונות התקיפה, עד שכוח משטרתי השתלט עליה ומנע ממנה מלהגיע לסכין. למותקף נגרמו פצעי דקירה בעומק של 3 ס"מ בכתף שמאל וכן חתך בראשו באזור הקודקוד.

3. הנאשמת כפרה במיוחס לה בכתב האישום ולאחר שנשמעו הראיות, לרבות עדות המותקף, חברו ושוטרים שהיו בזירה וכן עדות הנאשמת, הורשעה הנאשמת בעבירות שיוחסו לה. במהלך עדותה הודתה הנאשמת בעצם ביצוע הדקירה, אולם ניסתה לטעון כי לא היה בכוונתה להרוג. טענה זו נדחתה ונקבע כי הנאשמת התכוונה לרצוח יהודים על רקע לאומני.

4. בא כוח המאשימה טען כי הערכים שנפגעו עקב מעשי הנאשמת הם קדושת החיים, כבוד האדם, שלמות הגוף ובטחון הציבור ולמעשה ברורה כוונת הנאשמת ושל אחרים שכמותה, לזרוע טרור בקרב אוכלוסייה אזרחית ולפגוע ביהודים. בא כוח המאשימה הפנה למספר פסקי דין שניתנו לאחרונה, בפרט בבית המשפט המחוזי בירושלים, בהם נקבעה רמת ענישה של 17-18 שנות מאסר במקרים דומים כאשר מדובר היה בקטינים, בגיל 14 לערך, סבר בית המשפט כי ראוי למתן את רמת הענישה והטיל מאסרים שנעו בין 12-14 שנות מאסר. בא כוח המאשימה הדגיש, כי מדובר בגל טרור שפקד באותה עת את מדינת ישראל בכלל, ואת ירושלים בפרט. מדובר היה בטרור יחידים, שהחליטו לרצוח יהודים. מדובר היה במעשים שנעשו ללא תכנון קפדני, ללא השתייכות לארגון בדרך כלל, תוך החלטה רגעית לבצע מעשה רצח ביהודים. הרקע למעשה הוא שנאה ליהודים, מתוך מניע אידיאולוגי. מדובר היה בביצוע מעשה בשכונת מגורים, בלב ירושלים, כאשר ברחוב הולכים אנשים תמימים.

          במסגרת הטיעונים לעונש הנאשמת לא הביעה צער על מעשיה, עלה כי אינה נוטלת אחריות. אמנם בתסקיר שירות המבחן נכתב כי הנאשמת נטלה אחריות, אם כי תיארה את המעשים בפני קצין המבחן באופן שונה לחלוטין מהעובדות בהן הורשעה במסגרת הכרעת הדין. כך, למשל, הודתה בפני שירות המבחן כי רכשה סכין ומברג, אך לא הודתה בכוונת הקטילה. בפני שירות המבחן הייתה הנאשמת ממוקדת בפגיעה בה ובנזק שנגרם לה. בא כוח המאשימה עמד על הצורך להגן על הציבור מפני הנאשמת ואחרים שכמותה. כמו כן, הדגיש את חומרת המעשים ופוטנציאל הסכנה הרב שטמון במעשים אלה.      בא כוח המאשימה הפנה להצהרות נפגעי העבירה, שם תוארו הנזקים הנפשיים והפיזיים שנותרו אצל המותקף ואצל חברו. בא כוח המאשימה עתר לעונש של 18 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי של 50,000 ₪ לדניאל, הוא המותקף, ולצביקה, חברו, פיצוי בסך של 30,000 ₪.

5. בא כוח הנאשמת טען כי אין להחמיר עם הנאשמת עקב העובדה שבחרה לנהל את שמיעת הראיות והורשעה לאחר מכן. הוא עמד על כך שמדובר בנאשמת צעירה. לדבריו, הנאשמת אינה מקלה ראש כלל ועיקר במעשיה ומדובר במעשה חמור. הנאשמת ביצעה את המעשה עקב קשיים בחייה, בביתה ובמשפחתה; היא עברה באותה עת תקופה קשה מאוד, חוותה חיים קשים עם בני משפחתה, ובפרט עקב העובדה שלא הייתה לה פרטיות כלשהי בקרב המשפחה, היא הופלתה לרעה והייתה קיימת אפליה בינה לבין אחותה, והיא קופחה על ידי המשפחה, ובפרט סבלה מיחס קשה מצד אחיה, אמה ואביה. למעשה נשללו ממנה חיים רגילים של בחורה בגילה. עוד טען, כי הנאשמת גדלה בשכונה שהיא אמנם חלק מהעיר ירושלים, אולם מדובר בשכונה ערבית המופלית לרעה לעומת שכונות אחרות בירושלים, אין בשכונה מוסד כלשהו המטפל בילדים או בצעירים הסובלים מבעיות, והנאשמת לא קיבלה חינוך ראוי שיכול היה לתת משמעות לחייה. בא כוח הנאשמת הפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן. לדבריו, מדובר בגורם מקצועי ואובייקטיבי שהתייחס לקשיי הנאשמת במהלך חייה. מהתסקיר עלה, כי מדובר בחיים קשים ביותר, לרבות העובדה שבשלבים מסוימים של חייה, נאסר על הנאשמת לצאת מהבית, דבר שגרם לה לתסכול ולכעס רב. אמנם בא כוח הנאשמת הבהיר כי אין בדברים אלה כדי להצדיק את מעשיה, יש לבחון את הדברים על רקע העובדה שמדובר בנאשמת צעירה בת 18. עוד הפנה לעובדה העולה מהתסקיר, כי הנאשמת התנצלה על מעשיה בפני המשפחה, היא לא גדלה בסביבה אלימה, היא לא קיבלה חינוך לאלימות והביעה חרטה משמעותית. הנאשמת, לדברי בא כוחה, הפיקה לקחים ממעשיה הקשים. היא עצמה נפגעה באופן קשה באירוע בשל הירי והמכות שספגה, הייתה מאושפזת בבית החולים ולאחר מכן נכלאה. מדובר בנאשמת שהייתה במעמד של עצורה פרק זמן ממושך. בא כוח הנאשמת הפנה לפסיקה, ולדבריו, במקרים דומים של עבירות של ניסיון רצח הוטלו עונשי מאסר בפועל שנעו בין 5 שנות מאסר עד 8 שנות מאסר. בחלק מהמקרים היה מדובר בעבירות בטחון, לרבות סיוע לאויב. לפיכך סבר, כי אין מקום למצות את הדין עם הנאשמת. באשר לשאלת הפיצוי, הדגיש הסנגור כי מדובר בבחורה חסרת אמצעים כלשהם, היא סטודנטית ועל כן לא תוכל לשלם פיצוי כלשהו.

6. הנאשמת בחרה שלא לומר דבר, ואמרה כי היא מסתפקת בדברי בא כוחה.

7. מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינה של הנאשמת עולה כי הנה כבת 19 שנים, רווקה, תושבת מזרח ירושלים, ללא עבר פלילי. טרם מעצרה היתה סטודנטית בשנה הראשונה בחוג למדעי הרוח באוניברסיטת בית לחם, ניהלה אורח חיים נורמטיבי וגדלה במשפחה שתוארה כנורמטיבית ותומכת, שכל בניה הינם אקדמאיים. יחד עם זאת, הנאשמת דיווחה על דפוסי חינוך נוקשים ואפליה מגדרית ביחס אליה. שירות המבחן התרשם מצעירה בעלת יכולות וורבאליות גבוהות, אשר ביצעה את המעשים בתקופה של קונפליקטים עם משפחתה, שכללו מחשבות אובדניות והתנהגות מרדנית מצידה, אשר הגיעה לשיאה בביצוע העבירה, במסגרתה ייחלה למותה. הנאשמת פירטה כי ביקשה למות, אך מבלי להכתים את תדמיתה החברתית של משפחתה ולכן בחרה למות כשהידית. שירות המבחן התרשם כי לנאשמת אין דפוסים עבריינים, כי היא לא פעלה ממניעים לאומניים מושרשים, וכי מדובר באירוע חריג לאורחות חייה. כמו כן, הרושם הוא כי ההליכים המשפטיים שננקטו נגדה מהווים גורם מרתיע ומצמצמים את הסיכון למעורבות חוזרת בעבירות דומות. יחד עם זאת, רמת הסיכון להישנות התנהגות אלימה הוערכה ברמה בינונית, וכך גם מידת החומרה של האלימות, במידה שתתרחש. הנאשמת נטלה אחריות והביעה חרטה על ביצוע המעשים ועל הנזק שגרמה. הומלץ להתחשב בנסיבות הרגשיות שהביאו את הנאשמת לביצוע העבירה ולשלבה בטיפול במסגרת שב"ס.

8. המעשים בהם הורשעה הנאשמת קשים ורק בנס הסתיים האירוע מבלי שהיו אבדות בנפש.