פסק דין העוסק בשאלת מזונות ומזונות משקמים אזרחיים בגיל מבוגר. עקרונות ויישום

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט ארז שני) מיום 11.9.16 (תמ"ש 55015-02-16) אשר חייב את המערער בתשלום מזונות משקמים למשיבה בסך של 3,000 ₪ לחודש, למשך 60 חודשים, וכן בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

רקע עובדתי:

2. המערער, כבן 81 בעת מתן פסק דינו של בית משפט קמא, ואילו המשיבה כבת 57, אשר עלתה בשנת 2004 מאוקראינה לישראל כעובדת זרה לשם עיסוק בסיעוד קשישים.

3. הצדדים הכירו בסוף שנת 2006 ונישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 11.1.2007 (בהיות המערער יהודי והמשיבה נוצרייה).

ביום 10.1.2007 נחתם הסכם ממון בין הצדדים, בפני נוטריון, כאשר הוסכם בין הצדדים על הפרדה רכושית מלאה.

ביום 20.6.2012 נחתמה תוספת להסכם הממון שבין הצדדים, לפיה אישרה המשיבה כי אין לה כל חלק בדירה אשר נרכשה על ידי המערער בחולון (להלן: הדירה). מנגד, חתם המערער ביום 1.7.2012 על התחייבות בלתי חוזרת לפעול על מנת שהמשיבה תקבל דרכון ישראלי, וכשביום 16.10.2012 ניתן תוקף של פסק דין לאמור.

4. בחודש מרץ 2014 קיבלה המשיבה אזרחות ישראלית. בהמשך לקבלת האזרחות, ביום 22.3.2014, חתמה המשיבה על התחייבות לפינוי הדירה בתוך 6 חודשים מיום דרישתו, אם יחפוץ להיפרד.

5. ביום 2.11.2015 הגיש המערער תביעה לפינוי המשיבה מהדירה, וביום 13.12.2015 ניתן פסק דין אשר חייב את המשיבה לפנות את הדירה, זאת תוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין.

ואכן, ביום 3.5.2016 פינתה המערערת את הדירה.

כך גם הותרו הנישואין בשנת 2016.

התביעה ותמצית טענות הצדדים: 

6. ביום 25.2.2016 הגישה המשיבה תביעה למזונות, מדור ואחזקת מדור ובה עתרה להשלמת מזונותיה בסך 450 ₪ לחודש, לחיוב המערער במזונות משקמים, תשלום חד פעמי בסך 5,000 ₪ לשם פינוי חפציה מהדירה, וכך גם תשלום בגין מדור חלופי בסך 4,000 ₪ לחודש וכן אחזקתו בסך של 865 ₪ לחודש.

המשיבה טענה כי הצדדים הכירו בסוף שנת 2006 ונישאו מתוך אהבה וכי על אף פער הגילאים הגדול בין שני הצדדים, המערער הבטיח לה כי ידאג לה ולכל מחסורה, וכי ברשותו דירה אשר תוכל לשהות בה כל ימי חייה. המשיבה שימשה למערער כרעיה למופת, השקיעה כל מרצה לשם טיפוח הקשר הזוגי, ואף עקב גילו המבוגר של המערער טיפלה בו במסירות על אף בעיותיו הבריאותיות הרבות. אולם, המערער לא ידע להוקיר לה תודה על כך ולא ידע לגמול לה בדרך דומה.

המשיבה טענה כי עקב גילה המבוגר וכן בעיותיה הרפואיות, הכנסתה נמוכה ביותר ואינה מספיקה בכדי לכלכלה, ועל כן עתרה למזונות משקמים אשר יהיה בהם על מנת לכלכלה.

כך גם טענה כי היא זכאית למדור חלופי מעת שניתן פסק הדין לפינוי.

7. המערער טען בכתב הגנתו כי הינו קשיש, החולה במחלות שונות, וכי הוא נאלץ לעזוב את הדירה אשר שייכת לו, בעקבות התנהגות המשיבה, "בעודה עושה בביתו כבשלה בעודו נודד בין בית לבית ונתון לחסדי מכריו ובני משפחתו". עוד הוסיף המערער, כי כבר סמוך לנישואין, עלה הקשר בין הצדדים על שרטון וכי ביקש להשתחרר מהקשר ביניהם. אך המשיבה היא זו שטרפדה את כל ניסיונותיו לסיים את הקשר הזוגי, זאת לאור "תאבונה" לקבלת כספים ממנו.

עוד טען המערער, כי המשיבה, בריאה ועובדת לפרנסתה במקומות שונים, הכנסתה הינה גבוהה אך לא מדווחת, וכי עבדה במהלך כל התקופה וכי מלוא הכנסתה נשמרה בידיה ונשלחת לבתה אשר גרה באוקראינה.

כך טען המערער כי מצבו הכלכלי אינו שפיר ואינו כפי שמציגה המשיבה, וכי בהתייחס לנכסיו, חלקם עומדים ריקים ללא שוכר או מושכרים בשכירות נמוכה, בעוד שרובצים חובות על הנכסים השונים לרשויות.

בנוסף טען המערער, כי המשיבה היא זו שהחליטה לגור הרחק מבני משפחתה וכי רצונה היה לקבל אזרחות ודרכון ישראלי בכדי שתוכל להמשיך לעבוד בישראל ולא לחזור לארץ מולדתה ולחיק משפחתה.

תמצית פסק דין קמא:

8. בית משפט קמא ציין כי למשיבה אין משפחה בישראל וכי אין לה מקצוע והשפה העברית אשר בפיה דלה.

כך גם קבע בית המשפט כי הכנסתו של המערער ממקורות שונים עומדת על סך של כ–17,000 ₪ לחודש וכי הכנסת המשיבה עומדת על סך של 5,000 ₪ לחודש, תוך ציון התרשמות בית משפט קמא מיושרה של המשיבה, כלשונו.

בית המשפט אף התייחס לרכושו של המערער, הכולל שתי דירות וכן מחסנים בבני ברק אותם הינו משכיר, כמו כן זכאי המערער לתשלומי פנסיה וקצבאות מהמל"ל.

9. בהתייחס לטענת המערער כי כל רצונה של המשיבה היה לקבל אזרחות ישראלית וכי עשה חסד עמה, ציין בית משפט "אנשים נישאים זה לזה, לא כפרי רגש, אלא גם כפרי שיקולים מקיפים נוספים. זה אשר נהנה מגילה הצעיר של התובעת, זו אשר נהנתה מקורת גג ומאזרחות, זה אשר יכול היה להתגאות ברעייתו, זו אשר קיוותה, כפי שתיארה בעדותה, שיהא מטה לחם לעת תתבגר ותבגר – המשפט אינו בוחן ושוקל אילו אינטרסים מביאים אדם להינשא"

עוד קבע בית משפט קמא כי המשיבה עסקה בכל שנות חיי הנישואין בעבודות כפיים, בטיפול בקשישים ובניקיון וכי צפוי כי כושר השתכרותה ויכולת העסקתה תלך ותפחת, זאת לנוכח ידיה הנפוחות, לטענתה, כתוצאה ממחלת פרקים.

עוד קבע בית משפט קמא כי תביעתה של המשיבה לסך של 3,500 ₪ כדמי מדור ואחזקת מדור  סבירה ואינה מופרזת, כמו גם תביעתה למזונות בסך 2,000 ₪ לחודש לכיסוי צרכיה השוטפים, וכי אין מקום שבעת שהמערער מרוויח 17,000 ₪ לחודש, אמורה המשיבה להמשיך ולהתנהל כקשת יום.

בית משפט קמא השווה בין מצבה של המשיבה אילו הייתה יהודייה, אשר במצב דברים דומה לא היה נכפה על בני הזוג להתגרש.

כך דן בית משפט קמא על הצורך בהשוואת הדין האישי גם על בני זוג מעורבים, וכי כבר הוכרה בפסיקת בית משפט העליון עילת תביעת מזונות משקמים לאחר גירושין, מזונות אשר אינם תחומים בזמן, וכי על בית המשפט לבחון את פער ההכנסות שבין הצדדים וסיכויו של הצד החלש לעמוד על רגליו.

עוד הוסיף בית המשפט ובחן את אינטרס ההסתמכות של המשיבה על המערער, וקבע כי על אף הסכמי הממון, הרי שהמשיבה לא ויתרה בחותמה על הסכם הממון על זכותה למזונות ומדור.

בית משפט קמא הדגיש כי "...גם בנישואים אזרחיים המערכת החוזית אותה מערכת חוזים בהם יכולה הייתה התובעת, על נקלה, לסבור כי הנתבע ידאג לה לעניין מדורה ולעניין צרכיה השוטפים, כדרך שבעל מסור היה נוהג, בוודאי אם לא ייפול במעשיה רבב בלתי מוסרי כלשהוא.

בשני ההליכים שנוהלו בפניי לא הוצבע בפניי שום טעם סביר מה חטאה התובעת ומדוע שולחה מעל פניו של התובע, ככלי אין חפץ בו" [ ההדגשות כאן ובהמשך אינן במקור]

בסופו של יום, קבע ביהמ"ש כי עיקר הסתמכותה של המשיבה הייתה בעניין המדור, וכי די בהכנסתה לכסות שאר צרכיה.

משכך, חייב ביהמ"ש את המערער לשאת, כאמור, במזונות המשיבה, החל מיום 1.5.16 ולמשך 60 חודשים, בסך 3,000 ₪ לחודש תוך הצמדת הסכום האמור אחת לשלושה חודשים.

תמצית טענות המערער

10. המערער טען כי בית משפט קמא לא הבחין בין ""עצם הזכות" לבין "קביעת שיעורה של הזכות" הנטענת למשיבה", לקבלת מזונות מאת המערער.

עוד טען המערער כי המשיבה הסתירה עובדות מהותיות בהליך בבית משפט קמא, כגון הכנסותיה אשר דווחו לביטוח הלאומי בסכומים גבוהים יותר מאשר פסק בית משפט קמא כהכנסתה, בציינו כי מעבר לסכומים אלו אשר דווחו, המשיבה קיבלה כספים נוספים מעבודות שונות.

עוד טען המערער, כי בקביעותיו, בית משפט קמא לא הסתמך על ראיות אשר היה על המשיבה להגיש בכדי להוכיח את טענותיה אלא פסק בדרך של אומדנא, וכי בפסק דינו בית משפט קמא, לא הפנה לחומר הראיות, לפרוטוקולים ולכתבי בי דין שעמדו לפניו.

עוד הוסיף המערער כי מעת שבית משפט קמא קבע שהמערער התייחס למשיבה כאל "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת", הרי באותה מידה המשיבה היא זו שהתייחסה כך למערער, שכן כל רצונה היה בהשגת אזרחות ודרכון ישראלי, ומעת שהמשיבה קיבלה את מבוקשה הרי שהמערער איבד מערכו. כך כל טענותיה של המשיבה לגבי גילו ומצב בריאותו של המערער אין בהן ממש, וכי הדברים היו ידועים למשיבה, מפאת גילו המבוגר.

עוד טען המערער כי המשיבה היא זו שמבחירתה עלתה לישראל בגפה, הרחק מבני משפחתה בכדי להתפרנס בישראל ובכדי להעביר את כספי הכנסתה לבני משפחתה באוקראינה.

כך גם כי מעת שבית משפט קמא בחר להשוות בדין בין יהודייה לבין המשיבה הרי שגם יהודייה אינה זכאית למזונות לאחר הגירושין. כך גם, כי מעת שהצדדים לא קיימו משק בית משותף משך תקופה משמעותית ולא חיו תחת קורת גג אחת, הרי שאין המשיבה זכאית למזונות.

תמצית טענות המשיבה

11. המשיבה בפתח טיעוניה טענה כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס ומנומק, ונקבע לאחר שמיעת ראיות ועדויות ולאחר התרשמות ממהימנות הצדדים.

המשיבה חזרה על טענותיה אשר טענה בפני בית משפט קמא, דהיינו כי הצדדים חתמו על הסכם הממון, יום טרם נישואיהם כאשר המשיבה אינה מיוצגת וכי המשיבה נתנה מבטחה בדברי המערער כי "אין לה מה לדאוג שכן גם אם ילך לעולמו היא תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה כל ימי חייה"

עוד הוסיפה כי קיים פער גילאים של כ- 25 שנה בין הצדדים, וכי בעת שנפגשו נאמר לה על ידי המערער כי גילו כ 65 שנים ולא 72 שנים כפי שהיה גילו.

המשיבה נישאה למערער מתוך אהבה, בתקווה לחיי נישואין טובים ומלאים, כאשר כל צד תורם את חלקו לתא המשפחתי.

המשיבה שימשה במשך כל שנות חיי הנישואין כרעיה למופת, וכי עקב גילו של המערער נאלצה המשיבה לטפל בו.

עוד טענה המשיבה כי המערער רכש את הדירה בעת חיי הנישואין, וכי השקיעה כספים רבים משלה בשיפוצה. עוד הוסיפה, כי לפי דרישתו של המערער, העבירה את כל שכרה למערער מידי חודש בחודשו.

אכן, ביום 16.10.12 חתמו הצדדים על תוספת להסכם הממון, תוספת אשר לה התנגדה המשיבה. לא בכדי נמחק הימנו הסעיף המורה כי במקרה ובני הזוג יתגרשו או שהמערער ילך לעולמו, תעזוב המשיבה את דירת הצדדים תוך שלושה חודשים, וכי הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תמשיך להתגורר בדירה גם במקרה שהצדדים יתגרשו וכי המערער ידאג לה למדור.

עוד טענה המשיבה כי הינה אישה מבוגרת עם בעיות בריאותיות בידיים ובגב ולכן לא תוכל לצאת לשוק העבודה, וכי אכן זה המקרה בו נצרך לפסוק מזונות משקמים, לרבות לאור פערי ההשתכרות שבין הצדדים, בעוד המערער הינו איש אמיד אשר הכנסתו הינה כ 17,000 ₪ לחודש, הכנסתה עומדת על כ- 5,000 ₪ לחודש.

השלמת הטענות בדיון:

12. ב"כ המערער הדגיש את נסיבות הגעתה של המשיבה בגפה לישראל, הכל במטרה לקבלת אזרחות ישראלית וכשבמודע ובידיעה ברורה, בחרה במערער אשר מבוגר ממנה בכמעט 30 שנה ובעת היכרותם היה למעלה מגיל 70 וכי ניתן לראות זאת כבחורה המחפשת בן זוג. לא בכדי, בתנאים השונים שנקבעו בין הצדדים, הודגש נושא קבלת האזרחות הישראלית.

עוד התייחס לנושא הכנסתה הן המדווחת והן מעבר לכך.

בנוסף, טען כי לא צורפו מסמכים בתמיכה לנטען, לרבות בכל הקשור לשכר הדירה ולהוצאותיה האחרות של המשיבה, וכשנראה כי פסק הדין אינו מנומק ומעת שבית משפט קמא ציין אודות כך כי ב"כ המערער "מתעמת" עם בית המשפט, זאת מספר פעמים. כך גם טען כי בית המשפט לא בחן את שאלת "האשם" בכישלון חיי הנישואין, וכשהמשיבה התחייבה לפנות את הדירה.

דברים אלו יפים גם ביחס לנטען על ידה, כאילו העבירה כספי השתכרותה למערער, לרבות סיוע בשיפוץ הדירה – בה בעת שהעבירה את הכנסותיה לאוקראינה.

לבסוף טען כי לא הוכחה הכנסתו וכשבית המשפט נסמך על טענות מטעם המשיבה אשר לא הוכחו, וכדוגמא, הטענה כי המערער רכש דירות לילדיו.

13. מנגד, טענה המשיבה כי כל משכורתה עברה למערער למעט 500 ₪.

עוד הדגישה, כי הגיעה לארץ עוד בשנת 2004 ללא קשר למערער וטיפלה בסיעוד של קשיש.

המערער הכיר אותה וחיזר אחריה שנה שלמה, תוך שהוא מבטיח לה הרים וגבעות ואף משקר אודות גילו, וכל שהיה למערער לטעון כלפיה כי "היא אכלה לו מהקציצות שאחותו הביאה לו ושהיא שמנה וכו'". כך גם הדגישה כי בניגוד לנטען על ידי המערער, למרות שהמשיבה קיבלה אזרחות עוד בשנת 2014, הם המשיכו לחיות יחדיו עד שנת 2016. כך הפנתה לפסיקה של פסיקת מזונות כידועים בציבור, וכשברור היה כי המשיבה תלויה במגוריה, במערער.

עוד נדרשה ב"כ המשיבה לשאלת בית משפט, מדוע נקצבה התקופה  לחמש שנים, ותשובתה, כי לפי הפסיקה מדובר על עשר שנים, ועל כן סביר אשר נפסק. בהתייחס להצגת מסמכים אודות השכירות, טענה כי בית המשפט האמין לגרסתה, כי מדובר על 2,500 ₪ לחודש דמי שכירות ו 400 ₪ דמי אחזקת המדור. לשאלה אודות סבירות הסכום והתקופה ובהתחשב בשנות הנישואין, וכך גם הכיצד תסתדר לאחר חמש שנים, השיבה, כי היא "בינתיים תוכל לנשום...".

דיון והכרעה  

14. שתי שאלות נצרכות להכרעה. האחת, האם המקרה דנן מצדיק פסיקת מזונות משקמים, והשנייה הסכום והתקופה ובחינת אשר חוייב בו המערער בתשלום למשיבה.

15. בבע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.2015) (להלן: פרשת פלונית) הובאה לפתחו של בית המשפט עניין המזונות המשקמים אשר באו למלא חלל, בעת אשר לא ניתן לפסוק מזונות מכוח הדין הדתי בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959.

כב' השופטת דפנה ברק ארז קבעה כי אכן ישנם מקרים בהם על אף שהדין הדתי שולל מזונות  אישה הרי שמכוח עקרונות הסכמים וחוזיים, יש לפסוק מזונות משקמים לבת הזוג אשר תרמה את חלקה לתא המשפחתי בכל אותם שנים אשר בן הזוג התקדם ועשה את שלו "הכרה בכך שבמקרים מתאימים אישה המתגרשת לאחר שנים שבהן לא עבדה מחוץ למשק ביתה תהיה זכאית למזונות "אזרחיים" בעלי תכלית שיקומית, היינו למזונות "משקמים", מכוח עקרונות כלליים של הדין האזרחי. כמובן, מאחר שזהו עיקרון "אזרחי",...אני סבורה כי אלו עקרונות שניתן לשקול לצורך מתן מזונות משקמים, מקום שבו לפי הדין הדתי אין האישה זכאית למזונותיה. הדברים אמורים כאשר מדובר בבן זוג, גבר או אישה, הנותר לאחר הנישואין ללא יכולת השתכרות, או בעל יכולת השתכרות מוגבלת מאוד, בשל הסתמכותו על קשר הנישואין ו"חלוקת תפקידים" בין בני הזוג במהלכה של המערכת הזוגית." (פסקה 47)

וכן בפסקה 53 "חשוב להדגיש: מזונות משקמים – כשמם כן הם. אין מדובר בזכאות קבועה למזונות, אלא בזכאות שנועדה להשיג תכלית שיקומית של השתלבות בשוק העבודה – תכלית שעניינה קיום בכבוד לאותה תקופה של "השתקמות", המשקפת את ההסתמכות על הקשר הזוגי עד כדי פגיעה ביכולת להתפרנס".

עוד נקבע בפרשת פלונית כי השיקולים אשר בית המשפט יידרש להם בבואו לפסוק מזונות משקמים יהיו שיקולים של היתכנות קיומם של מקורות פרנסה חלופיים, הכשרה מקצועית, ניסיון תעסוקתי של בן הזוג הביתי, גילו, שווי הרכוש המשותף של בני הזוג. בהתאם הודגש כי אין להביא כלל שיקולי אשם בפירוק התא המשפחתי וכלשונה "אם כן, אילו שיקולים יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים, ומה צריך להיות גובהם? השאלה המרכזית בהקשר זה היא היתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים. על כן, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל פרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. לעומת זאת, אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר. ככלל, הגישה הנוהגת ביחס להסדרת הפן הרכושי – כלכלי של דיני המשפחה היא שאין לכפוף אותה לשיקולי אשם...על כך ניתן להוסיף, כי התחשבות בשיקולי אשם אף עלולה לפגוע בתכלית השיקומית של פסיקת המזונות, מאחר שתפגע בתמריץ של בן הזוג שננטש להשתקם באמצעות השתלבותו בשוק העבודה" [פסקה 54].

16. כך מוצאים אנו חיוב במזונות משקמים הנסמכים על פער השתכרות בין הצדדים וכך גם כפסיקת "דמי הסתגלות" שיש בהם לשקף חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש, תוך פסיקה של סכום חודשי בסך 3,000 ₪ למשך שלוש שנים [ראו בע"מ 4867/12 פלוני נ' פלונית (8.11.12)].

כך מצאנו פסיקה של מזונות משקמים בדרך של מגורים בדירה [עמ"ש (ח')22050-06-11 ר.ס. נ' ע.ר.(13.5.12)].

כך גם ראוי להפנות לפסק דינו של כב' השופט שוחט בתמ"ש 51940/98 פלונית נ' אלמוני (4.8.02) אשר נדרש לשאלת ההסתמכות וכך גם להבטחת דאגה למחסורה, בעת שמדובר בידועים בציבור, תוך בחינת השיקולים השונים בהקשר לפסיקה של מזונות לאחר פרידתם של בני הזוג.

17. עוד יש להידרש לאשר הפנה בית משפט קמא, דהיינו לעמ' (חי') 740/08 פלוני נ' פלונית (19.11.08).

באותו מקרה מדובר היה, בהתאם לאשר פורט בפסק הדין, במי שביקש להתנער מבת הזוג ולהסיר אחריותו במישור הכלכלי, בחוסר תום לב. כל זאת, בנסיבות המיוחדות בהן בגין הקשר הזוגי הפסיקה האישה תהליך שיקומה שהחלה בו, ואף עבדה בעסק המשפחתי של האיש, מבלי שקיבלה שכר בגין עבודתה. לא בכדי, קבע בית המשפט שם כי בפועל יצר האיש מצב של תלות כלכלית מלאה ומוחלטת של האישה בו, וכאשר לאחר 11 שנות נישואין ושני ילדים משותפים, ביקש לרפות את ידיה ולצאת ממסגרת הנישואין "כשידה על ראשה". כך גם התייחס בית המשפט אודות ההפרדה הפתאומית בחשבון הבנק ופירוד פתאומי ובניגוד לציפייתה הסבירה ואת הכניסה למערכת היחסים הזוגית.

פסק דין נוסף שבית משפט קמא הפנה אליו הינו תמ"ש (ב"ש) 15884-11-11 א.מ. נ' מ.ה (30.9.14) שם ציין בית המשפט כי מטרת המזונות המשקמים לתקופה מוגבלת ונועדו להסדיר את החיים שלאחר הפירוד, תוך ציון כי תקופה של כ- 10 חודשים ממועד הפרידה די בהם.

לבסוף, יש להפנות לרע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני פ"ד נח(2) 213, פסק הדין המנחה אשר מפרט את העילות והמטרה של מזונות משקמים, תוך הדגשה כי לא מדובר במזונות כמשמעות דיבור זה בדיני משפחה, וכך גם הדרישה לבחינת אשר צודק, ישר והגון בנסיבות המקרה.

18. עניינו הרואות כי התכלית שלשמה נקבעו המזונות המשקמים באותם מקרים שבני הזוג נישאים בגיל צעיר ואף בשלב מבוגר יותר ובו דרכיהם של בני הזוג מתפצלות, כאשר צד אחד ממשיך בדרכו המקצועית, רוכש מקצוע, לרוב יעבוד בעבודה תובענית בעלת שעות עבודה רבות, מטפח את עתידו, עולה בסולם הדרגות והשכר, ואילו הצד השני "מקריב את עצמו ואת עתידו הכלכלי" נשאר הביתי, משקיע כל מרצו בטיפוח הבית והילדים, ייתכן כי אותו צד אף יצא לשוק העבודה אך באותן עבודות שאינן משיאות שכר רב, ואינן תובעניות, ייתכן אף בחלקיות המשרה, המקלות יותר עם ניהול חיי משפחה.

המזונות המשקמים נועדו לגשר על אותו פער, בין היתר על אותם נכסי קריירה אשר רכש אחד מבני הזוג על חשבונו של בן הזוג הביתי, על אותן אפשרויות תעסוקה שבן הזוג רכש ולא התאפשר לבן הזוג הביתי לרכוש, על כן כשמם כן הוא, "מזונות שיקומיים", מזונות אלו באים בכדי לתת "מרווח נשימה" לבן הזוג אשר לא היה מורגל בעבודה תובענית או בעבודה בכלל בכדי שיוכל להתאים עצמו כלכלית למצב החדש שנוצר בעת פירוד הצדדים, כל זאת ללא שיקולי אשם כלל, במי האשם בפירוד בין בני הזוג, והאם יש סיבה או אין סיבה לפירוד בין בני הזוג.

בנוסף, יש לבחון את שאלת ההסתמכות אשר נטענת על-ידי מי מבני הזוג.

19. הנה כי כן, על בית המשפט לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ובכלל האמור, וכעולה מהפסיקה שהובאה, משך הקשר הזוגי, נסיבות היווצרות הקשר, מערך היחסים הכלכלי בין בני הזוג, הבטחות מפורשות או מכללא, ככל שניתנו, וכשבסופו של יום, על בית המשפט לקבוע אם יש מקום לפסיקת מזונות משקמים וככל שהתשובה חיובית – שיעורם.

20. אם נבוא עתה, ליישם את העקרונות האמורים לנסיבות שבפנינו, דומה כי גם אם סבר בית משפט קמא כי היה מקום לפסוק מזונות משקמים, דומה כי הסך הכולל של המזונות שנפסקו, בין בבחינת אורך תקופת התשלום ובין גובה התשלום החודשי – נפסק על הצד הגבוה ומעל אשר היה ראוי, בנסיבותיו של המקרה דנן.

21. אכן, נקודת המוצא הינה קביעת בית משפט קמא כי המערער לא עשה חסד עם המשיבה, וכך גם אשר נקבע על ידו בכל הקשור למערך היחסים שבין בני הזוג, לרבות אותה הסתמכות נטענת.

אולם בכך לא די, הואיל ולא מדובר במקרה דנן על מי שבגין הקשר הזוגי, נמנע ממנה להתפתח בעבודה זו או אחרת, או במי שנאלצה לוותר על קידום זה או אחר. במקרה דנן לא נולדו לצדדים ילדים משותפים, וכך גם לא נדרשה המשיבה לגדל ילד על כל הכרוך בכך.

אכן, בצדק, קבע בית משפט קמא כי די בהכנסתה על מנת שתוכל להתפרנס לצרכיה, תוך שבית המשפט שם את הדגש בנושא המדור.

משבאים אנו להידרש, לנושא אחרון זה – יש לזכור כי המשיבה לא טרחה להציג חוזה שכירות זה או אחר, וכך גם קשה לקבל את ההסבר כאילו בית המשפט "האמין" לאשר העידה, בה בשעה שעל נקלה, ניתן היה להציג את  חוזה השכירות וכך גם היה ניתן להציג אסמכתאות הקשורות לנושא אחזקתו של המדור.

אולם, גם אם נראה בסכומים שציין בית משפט קמא, כסכומים ראויים בנסיבות, הרי מעת שמדובר במזונות משקמים, דהיינו לגשר על אותה תקופת ביניים, וכלשון באת כוחה

 "בינתיים תוכל לנשום...." דומה כי די היה במחצית מהתקופה שנקבעה על מנת להעניק יכולת שכזו.

לכל האמור, יש להוסיף גם את גילו של המערער, אשר גם אם קשר קשר זוגי עם המשיבה, אין אני סובר כי בגין אותה מערכת יחסים, אמורה המשיבה לקבל סכום של 180,000 ₪ קרן.

22. לא בכדי מצאנו, אף בעת הדיון, להציע להפחית מהסכום שנקבע וכך גם הוצע כי יתרת התשלום תבוצע שלא בתשלום חודשי, אולם הדבר לא הסתייע במסגרת פשרה והסכמה.

הגם שכך, סבורים אנו גם עתה, שאכן יש להפחית מאשר נקבע, ולהעמיד את הסכום הכולל ע"ס של 90,000 ₪, ובאופן שהתשלום החודשי כפי שקבע בית משפט קמא, יוותר על כנו, אולם התקופה תצומצם במחצית.

23. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, ובאופן שבמקום 60 חודשים, שצוינו בעמוד 36 שורה 12, לפסק דינו של בית משפט קמא, יבואו 30 חודשים.

שאר רכיבי והוראות פסק דינו של בית משפט קמא – על כנן, ולאחר שלא ראינו להתערב ברכיבים אלו.

נוכח התוצאה, דהיינו קבלה חלקית של הערעור – כל צד יישא בהוצאותיו במסגרת הערעור.

ככל שהמערער שילם למשיבה, מעבר למפורט לעיל – המשיבה תחזיר למערער את הסכומים העודפים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד השבתו בפועל.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תחזיר למערער את הפיקדון שהפקיד באמצעות ב"כ.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ' בטבת תשע"ח, 7 ינואר 2018.