אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שור ואח' נ' מדינת ישראל

שור ואח' נ' מדינת ישראל

תאריך פרסום : 11/02/2018 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום פתח תקווה
58635-09-14
23/01/2018
בפני השופטת:
אשרית רוטקופף

- נגד -
תובעים:
1. שרגא שור
2. אמנון נסים
3. אגנסה פרידה שור

עו"ד יורם אברהמי
נתבעת:
מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז מרכז
פסק דין
 

 

עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעים לפיצוי בגין נזקי רכוש נטענים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות רשלנית נטענת מצד משטרת ישראל (להלן: הנתבעת) בקשר עם הטיפול בהשבת רכביהם שנגנבו בשנית, לאחר שכבר אותרו.

 

 

  • רקע כללי:

 

  1. התובעת 3, אימו של התובע 1, הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים הרשומים של רכב מ.ר. 29-445-00. התובע 2 היה בזמנים הרלוונטיים הבעלים של רכב מ.ר.       47-162-86 (להלן: רכבי התובעים בהתאמה).

 

  1. על-פי הנטען בכתב התביעה, בשעות הבוקר של יום 15/1/10 התגלה לתובע 2 כי רכבו נגנב ולאחר חיפוש יזום שנערך, נמצא הרכב בקרבת הבית ובסמיכות אליו גם רכבה של התובעת 3. בעקבות כך, נמסרה הודעה לתובע 1 ואביו על גילוי רכבם אשר שימש אותם בפועל לצורך הפעלת עסק שרברבות ושיפוצים.

 

  1. אין מחלוקת כי בעקבות הדיווח למשטרה על גניבת ומציאת הרכבים, הגיעו למקום בו אותרו הרכבים שני שוטרים מיחידת הסיור, רס"מ אלי עוזיאל (להלן: השוטר) ושוטרת נוספת. אין גם מחלוקת כי במהלך נוכחתם של השוטרים במקום בוצעה בדיקה של חבלן משטרתי בשני הרכבים כאשר בדיקת זיהוי פלילי שהייתה אמורה להתבצע אף היא בשני הרכבים (להלן: בדיקת המז"פ) התעכבה ולא התבצעה בסופו של יום.

 

  1. לטענת התובעים, השוטר סירב לשחרר לידיהם את הרכבים בטענה כי לא ניתן לאפשר זאת אלא לאחר עריכת בדיקת המז"פ, כאשר בשלב מסוים הוא אף דרש מהנוכחים במקום ובעיקר מהתובע 1 וחותנו של התובע 2, מר יוסף מנשה (להלן: יוסף), לעזוב את המקום בטענה כי נוכחותם ובקשותיהם להשבת הרכבים מפריעות לו במילוי תפקידו. על רקע איום זה של השוטר והצהרתו כי יפעל ליצור עימם קשר לאחר בדיקת המז"פ, עזבו הנוכחים את המקום בידיעה כי השוטרים נשארים במקום לשמור על הרכבים עד כאמור סיום בדיקת המז"פ.

 

זמן מה לאחר עזיבתם של התובע 1 ויוסף ומאחר והשוטר לא יצר כל קשר כפי שהבטיח, נערך ביוזמת יוסף ביקור חוזר במקום בו אותרו הרכבים כאשר בעקבות ביקור זה הוברר כי במקום לא נמצאו הרכבים כמו גם השוטרים. כן, נטען כי תחילה סברו התובעים לתומם שהרכבים נגררו על ידי המשטרה, ואולם לאחר שנוצר קשר עם תחנת משטרה ובעקבות זאת יצירת קשר עם השוטר לבדיקת פשר אי הימצאותו ואי הימצאות הרכבים, הבינו התובעים לתדהמתם כי הרכבים נגנבו שוב למעשה מהמקום.

 

לטענת התובעים, מחדלי השוטרים בטיפולם באירוע אשר באו לידי ביטוי בהפקרת הרכבים מבלי שנמסרה הודעה לתובעים כי עליהם לקחת את רכביהם מהמקום או מבלי שדאגו לשמירה עליהם, אפשרה את גניבתם פעם נוספת ועל כן הנתבעת אחראית לשאת בנזקיהם.

 

לטענת התובעים 1 ו-3, על רכבם שהיה מסוג רכב משא בלתי אחוד, הותקן מחסן זיווד בו אוחסן מלאי אשר שימש את התובע 1 ואביו בעסק שלהם בתחום השרברבות והשיפוצים. על רקע זאת, עתרו התובעים 1 ו-3 לפצותם מלבד בגין שווי הרכב עצמו, גם בגין שווי הארגז שהותקן על גבי הרכב וכן בגין שווי הציוד שהיה בו – בסך כולל של 147,067 ₪. בעניין זה צירפו התובעים לכתב תביעתם שתי חוות דעת; חוות דעתו של השמאי פידל חגי מיום 29/10/15 אשר העריך את שווי הרכב עצמו בסך של 7,000 ₪ וכן את עלות היחידה (כולל התקנה) בסך של 60,000 ₪, וכן את חוות דעתו של השמאי מר יוסי פלש אשר העריך את שווי המטען שנגנב (118 פריטים) בסך כולל של 80,067 ₪. במסגרת ההסבר להערכתו האמורה ציין השמאי פלש כי ההערכה נסמכה על פירוט שנמסר לו מאת התובע 1 בצירוף הצעת מחיר מיום 26/10/15 שניתנה על ידי בית עסק רלוונטי ושנמצאה על ידי השמאי כתואמת את עלויות השוק החופשי המקובלות.

 

לטענת התובע 2, רכבו אמנם נמצא בסופו של יום נטוש (באזור אריאל), אולם הוא נמצא הרוס ללא אפשרות לתקנו, ועל כן יש לפצות אותו בסך של 8,064 ₪ וכן בגין הוצאות נלוות שונות ובכלל זה פיצוי בגין אובדן ימי עבודה ועגמת נפש. יצוין כי פיצוי זה נסמך על האמור בחוות הדעת של השמאי מר עזרא גינדי מיום 26/7/10 (אשר צורפה לכתב התביעה המקורי והוזכרה במסגרת סעיף 19 לכתב התביעה המתוקן).

       

  1. הנתבעת טוענת מנגד כי עם קבלת ההודעה על גניבת הרכב של התובע 2 ומציאת רכבו ורכבם של התובעת 3, הגיעו השוטרים למקום והזמינו בדיקת חבלן וטכנאי מז"פ לשני הרכבים. בשלב מאוחר יותר הגיע החבלן למקום ולאחר שביצע בנוכחות בעלי הרכב או מי מטעמם בדיקה לשני הרכבים, לא הראו תוצאות הבדיקה על חשד בהיבט הפחע"י. טכנאי המז"פ מסר כי הוא יתעכב על רקע עומס באירועים.

 

בעקבות אירועים אחרים אליהם נקראו השוטרים, פנה השוטר לבעלי הזיקה לרכבים שנכחו במקום, והורה להם לקחת אחריות על הרכבים עד לבוא טכנאי המז"פ. רק לאחר שווידא השוטר כי התובעים אכן לוקחים אחריות, עזבו השוטרים את המקום. טכנאי המז"פ לא הגיע בסופו של יום, ובשלב מאוחר יותר של אותו יום, הוגשה תלונה על ידי התובע 1 ויוסף על גניבת הרכבים.

 

לטענת הנתבעת, בנסיבות האמורות, יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות מאחר והיא אינה הנתבעת הנכונה שכן מי שצריך להיות הנתבע בתיק הוא הגורם אשר גנב לתובעים את רכביהם. כן, נטען כי לאחר מסירת האחריות לרכבים לבעליהם ו/או מי מטעמם במקום בו הם נמצאו, אין ולא צריך להיות למשטרה כל קשר ו/או אחריות לכלי הרכב. משעה שניתנה לתובעים ולמי מטעמם הוראה מפורשת להיות אחראיים על הרכבים, הרי שככל שהתובעים הפקירו אותם ללא שמירה ומבלי לנעול אותם, אין להם להלין אלא על עצמם.

 

בנוסף נטען שיש לדחות את ניסיון התובעים לראות במשטרה כ"מבטח על" ולהטיל עליה בדרך לא דרך, אחריות למעשה הפלילי המוכחש ושבוצע על ידי אחר, וזאת בזמן שאותו מעשה אירע בשל חוסר אחריותם ורשלנותם של התובעים עצמם או מי מטעמם. כן, נטען כי במקרה דנן המשטרה פעלה במיומנות ובסבירות ונקטה באמצעים סבירים מתחייבים, כאשר ייחוס אחריות נזיקית למשטרה בנסיבות מקרה זה ירתיע את רשויות החוק מלבצע את תפקידן.

 

כן, הכחישה הנתבעת את הנזק הנטען מצד התובעים; כך, בכל הקשור לנזקים שנטענו על ידי התובעים 1 ו-3, הוכחשה הטענה כי רכבם שימש כ"מחסן נייד" כאשר ביחס לשתי חוות הדעת שצורפו נטען כי עסקינן בחוות דעת "תיאורטיות" בלבד, מקום בו לא צורפו כל מסמכים רלוונטיים לתמיכה בהן כאשר חוות הדעת בעניין שווי הארגז לא התבססה על מסמכי קניה אשר יהיה ניתן ללמוד מהם, בין היתר, על סוג הארגז הנטען, מידותיו, מועד התקנתו ותוספות שהוא כלל.

 

הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית שנערכה על יד השמאי יצחק דגון, אשר העריך את שווי עלות כלי העבודה בסך 32,110 ₪ ואת ארגז הרכב בסך של 19,000 ₪. בכל הקשור לנזק הנטען מצד התובע 2, עמדה הנתבעת על כך שבחוות הדעת של השמאי מטעמו (שצורפה לכתב התביעה המקורי ולא למתוקן), לא הוערך שווי הרכב כי אם הנזקים הנטענים שאירעו בעקבות האירוע.

  

  1. במסגרת ישיבת הקד"מ השנייה בתיק שנערכה ביום 12/1/16 העידו (במסגרת עדות מקדימה) התובע 1 וכן השוטר. ההוכחות בתיק נשמעו בשני מועדים במסגרתן העידו מלבד התובעים 1 ו-3 גם מר אלישע שור (ע.ת. 1) אביו של התובע; מר מנשה יוסף חותנו כאמור של התובע 2 (ע.ת. 3) וכן מר אפרים דרור (ע.ת. 4) חתן נוסף של יוסף. מטעם הנתבעת העיד השוטר לבדו. בסיום ישיבת ההוכחות האחרונה שנערכה ביום 11/1/18 נשמעו סיכומי ב"כ הצדדים בעל-פה.

 

 

  • דיון והכרעה:

 

  1. לאחר עיון ובחינה של מכלול טענות הצדדים לרבות אלה שנטענו בסיכומיהם, עולה כי שלוש שאלות עיקריות דורשות הכרעה בענייננו; האחת – הכרעת המחלוקות העובדתיות השונות ובכלל זה בשאלת נסיבות היעלמותם של הרכבים וכן בנסיבות אשר הביאו לידי כך שהרכבים נותרו פרק זמן מסוים ללא השגחה במקום בו אותרו. השנייה – האם יש להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעת כל בסיס הממצאים העובדתיים אשר ייקבעו כאמור. השלישית – הוכחת הנזקים הנטענים (ככל שאכן יימצא שיש להטיל אחריות על הנתבעת).

 

 

 

 

ב.1.   הכרעת המחלוקות העובדתיות:

 

  1. בפתח פרק זה מצאתי להבהיר תחילה (על רקע הספקות שהועלו בהקשר זה בסיכומי הנתבעת), כי יש לקבוע כממצא עובדתי שנסיבות הימצאותם של הרכבים בשטח בו אותרו לאחר החיפוש שנערך ביוזמת יוסף, קשורות לביצוע עבירה פלילית מצד גורם עלום. קביעתי זו מבוססת בראש ובראשונה על תוכן התלונות מזמן אמת שהוגשו במועד הרלוונטי לתביעה על ידי התובע 1 (נ/2) ועל ידי יוסף (נ/4) מהם עולה, בין היתר, כי הרכבים שחנו ערב לפני בקרבת ביתם, לא נמצאו בשעות הבוקר ולאחר החיפוש היזום מצד יוסף, הם אותרו כאמור במרחק מה ממקום החניה.

 

לא מצאתי כי יש בתמיהות ובסתירות השונות בעדויות עדי התביעה עליהן ביקש ב"כ הנתבעת להצביע בסיכומיו, כדי לגרוע ממידת האותנטיות שמצאתי לייחס לתוכן הרלוונטי של תלונות אלה. לא אכחד כי פרט מסוים בגרסת התובע 1 לפיו בדרכו לבית הכנסת הוא אמנם לא ראה את הרכב אך לא ייחס לכך חשיבות, עשוי לעורר תמיהה מסוימת – אולם ניתן לטעמי הסבר על ידי העד שיש בו להניח את הדעת, שעה שהתובע 1 שב וחזר בעדותו כי העדר ייחוס החשיבות נבע על טיב 'צלילותו' באותה עת נוכח שעת הבוקר המוקדמת והליכתו עם יקיצתו ישירות אל בית הכנסת (ר' ע' 12 שו' 30-31 לפרו'). לכך יש להוסיף כי מההודעה של התובע במשטרה במועד האירוע (נ/2) לא נלמד כי הרכב הוחנה ערב קודם במקום חנייה ייחודי או שמור אשר היה אמור להבליט במיוחד את העדר הימצאותו של הרכב. גם באשר לשוני בין ההודעה במשטרה לבין עדותו בנוגע לשעת החנייה של הרכב ערב קודם, לא מצאתי כסתירה שיש בה להעיב על מהימנות התובע 1.

 

בכל הקשור לתמיהה שהעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו בעניין עצם היוזמה של יוסף לבקש מבנו לערוך כלל את החיפוש היזום של הרכב בקרבת הבית, הרי שאף בה לא מצאתי כנתון שיש בו להעיב על מהימנות עד זה. בהודעתו של העד במשטרה מיום 29/8/10 (נ/5), הסביר האחרון כי הבקשה מבנו לערוך את החיפוש המקומי באמצעות אופניו, נבעה על רקע המחשבה שמא היעלמות הרכב קשורה ל"מעשה קונדס" מצד נערים אשר לבסוף נטשו את הרכב באזור. העד אמנם שלל בעדותו (בדיון ההוכחות מיום 31/12/17) את האפשרות כי היעלמות הרכב קשורה למעשה קונדס של נערים (ר' ע' 16 שו' 6-7 לפרו'), אולם אין לטעמי לייחס חשיבות יתרה לכך, מקום בו עסקינן בשוני שמקורו בהעלאת אפשרות תיאורטית בלבד להיעלמות הרכב.

 

הנה כי כן, לאור האמור הנני מוצאת כאמור לקבוע כי הימצאותם של שני הרכבים במקום בו אותרו בעקבות החיפוש שנערך, נובעת מנסיבות בעלות רקע פלילי.

 

  1. בכל הנוגע להמשך השתלשלות האירועים, הרי שאין למעשה מחלוקת בין הצדדים באשר לחלק מהשתלשלות זו שהתרחשה לאחר איתור הרכבים. כך, אין חולק כי הגעת השוטרים למקום בו אותרו הרכבים הייתה על רקע דיווחו של יוסף למשטרה, וכן אין חולק כי במהלך נוכחותם של השוטרים במקום, בוצעה בדיקה לרכבים על ידי חבלן משטרה.

 

  1. המחלוקת שבין הצדדים בעניין השתלשלות העניינים מתמצית בפרק הזמן שראשיתו לאחר בדיקת החבלן את הרכבים; עבור בהמתנה לטכנאי המז"פ וחילופי הדברים בין השוטר לתובע 1 ויוסף בזמן זה, וכלה בהגשת התלונות של התובע 1 ויוסף על גניבת הרכבים – לאחר שהוברר להם כי העדרם במקום בו אותרו קודם לכן לא נבע בעקבות גרירתם היזומה על ידי המשטרה.

 

  1. על-פי עיקרי העדויות הרלוונטיות שהובאו מאת התובע 1, יוסף ואפרים, ביחס לפרק הזמן האמור שבמחלוקת, עולה כי עם סיום הבדיקה שנערכה לרכבים על ידי חבלן המשטרה, הם החלו במסכת פניות חוזרות אל השוטר באשר למועד הגעת טכנאי המז"פ, על רקע השימושים השונים שבקשו לייעד לרכבים אלה באותו יום. השוטר מצידו הבהיר לאחרונים כי הרכבים ישוחררו לידיהם רק לאחר בדיקת המז"פ. כן, עולה מעדויותיהם כי בשלב מסוים איבד השוטר את סבלנותו נוכח המשך פניות הנוכחים אליו, כשפקיעת סבלנות זו באה לידי ביטוי בהצהרה חד משמעית מצד האחרון כי פניותיהם עולות כדי 'הטרדה/הפרעה לשוטר במילוי תפקידו' והוא ביקש מהם כי יעזבו את המקום פן יפעיל את סמכויות המוקנות לו כנגדם. בהמשך העידו הנוכחים האמורים כי לנוכח התפתחויות אלה, ובעקבות אמירתו של השוטר כי יפעל ליצור עם יוסף קשר טלפוני לאחר סיום בדיקת המז"פ, הם עזבו את המקום (ר' עדותו התובע 1 בע' 8 שו' 2-13 לפרו'; עדותו יוסף מנשה בע' 14 שו' 32-26 וע' 15 שו' 1-2; עדות אפרים בע' 20 שו' 17-28 לפרו').

 

בהמשך תיאר יוסף כי לאחר שחלפה "שעה, שעה וחצי" מעזיבתם את המקום בו אותרו הרכבים לראשונה ומאחר וטרם התקבל כל עדכון מאת השוטר, הוא שלח את בנו למקום, כאשר האחרון דיווח לו עם הגיעו לשם שהרכבים כמו גם השוטרים אינם במקום. יוסף ציין כי תחילה סבר שהרכבים נגררו על ידי המשטרה, אולם לאחר שיצר קשר עם המשטרה והגיע פיזית לתחנת מרחב דן, הוברר לו בעקבות יצירת קשר מצד הגורם המטפל עם השוטר (יצירת קשר שבוצעה בנוכחות יוסף) כי הרכבים לא נגררו כפי שסבר תחילה והשוטרים עזבו את המקום טרם הגעת טכנאי מז"פ (ר' ע' 15 שו' 2-9 לפרו').

 

  1. בכל הקשור לגרסת השוטר להשתלשלות האמורה, הרי שמהתיאור הראשוני בדו"ח הפעולה שנערך על ידי השוטר במועד האמור (צורף כנספח א' לכתב ההגנה) עולה מהסיפא של תיאור זה כי המז"פ שהוזמן למקום הודיע שיגיע רק בהמשך על רקע "עומס באירועים" ומיד לאחר מכן צוין "עזבנו דווח". השעה "10:20:58" צוינה כשעת סיום האירוע.

 

מהעדכון שנערך בדו"ח בשעה "11:56" באותו מועד (עדכון שהובא תחת הכותרת "נספח מס. 1") צוין שוב כי המז"פ מסר שבשל עומס אירועים הוא לא יוכל להגיע בשעות הקרובות, וכן כי עיכוב זה "נמסר לבעלים" כשבהמשך צוין: "ולכן עזבנו את במקום כשהבעלים עזבו".      

 

עדכון נוסף שנערך בדו"ח התייחס לשעה "12:44" (הובא תחת הכותרת "נספח מס. 2") כלל כבר את התיאור הבא: "בעלי הרכבים קיבלו אחריות על הרכבים עד להגעתו של איש מז"פ. לציין כי הרכבים לא רשומים במסוף כגנובים ובעלים מסרו כי לא בטוח שיגיעו להגיש תלונה".

 

מעדותו של השוטר בדיון הקד"מ שהתקיים ביום 12/1/16, ביקש האחרון, בין היתר, להבהיר הוא העביר את האחריות ברכבים לידי הנוכחים במקום על רקע הצורך שלו להתפנות לאירועים אחרים, וכי במועד עזיבתו את המקום הנוכחים "היו שם". השוטר ציין בנוסף כי "בסביבות אחת עשרה וחצי, שתיים עשרה" יצרה איתו קשר היומנאית אשר טפלה בתלונת התובע 1 ויוסף על גניבת הרכבים, כאשר לטענת השוטר הוא מסר לה שהעביר להם את האחריות (ר' ע' 2 שו' 22-26 לפרו').

 

במסגרת חקירתו הראשית של השוטר בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 11/1/18, אישר האחרון כי מסר לנוכחים שהמז"פ יגיע באיחור, וכן את זאת שהחלה כלפיו מסכת לחצים מצד הנוכחים על רקע עיכוב זה. השוטר העיד כי מאחר והתעורר צורך לעזוב את המקום בעקבות אירועים אחרים שבהם היה צריך לטפל: "הודעתי להם [לנוכחים] שאני עוזב והם צריכים לקחת אחריות, הודעתי להם. וזהו." (ר' ע' 25 שו' 7-9 לפרו'). בהתייחס לטענת הנוכחים כי הוא גירש אותם מהמקום, שלל השוטר את טענתם זו, בהבהירו כי רק 'הרחיק' אותם מהמקום (ר' ע' 25 שו' 11 לפרו').

 

באשר להעדר התיעוד בדיווח הראשון בדו"ח הפעולה שערך אודות ההבהרה הנטענת בעניין האחריות של הנוכחים להמתין למז"פ, השיב השוטר כי מסר להם את הדברים "בעל-פה" (ר' ע' 26 שו' 21-25 לפרו'). באשר לבחירתו לכלול תוספות (תחת עדכונים 1 ו-2) שמצא לכלול בדו"ח בשלב מאוחר יותר כאמור, העיד השוטר כי הדבר נעשה על רקע רצונו "לחדד" את העניין (ר' ע' 26 שו' 35; ע' 27 שו' 3 לפרו').  

 

השוטר חזר מספר פעמים על כך שעל-פי הנוהל אותו כינה "נוהל הרגיל", מועברת האחריות על רכב לבעלים או לגורם אחר בעל זיקה רלוונטית על רקע זאת שהמשטרה אינה יכולה להישאר כ"שומרת" על הרכבים (ר' ע' 25 שו' 3 ושו' 28-29; ע' 26 שו' 33-35; ע' 27 שו' 3-4 לפרו'). כן, ידע השוטר בעדותו לומר כי כיום יש בנמצא נוהל "חדש" על פיו גוררים את הרכבים למשטרה, אולם לא ידע לומר מתי נוהל נכנס לתוקף (ר' ע' 25 שו' 22; ע' 27 שו' 22-23 לפרו'). 

 

  1. לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול העדויות הרלוונטיות לעניין פרק הזמן שבמחלוקת כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי בכל הקשור להשתלשלות העניינים שלאחר בדיקת החבלן וההמתנה לטכנאי במז"פ, יש לאמץ את גרסת התביעה לפיה עזיבת התובע 1 ויוסף את מקום הימצאות הרכבים הייתה רק לאחר שנאמר להם על ידי השוטר שייצור עם יוסף קשר לכשתסתיים בדיקת המז"פ, כאשר היה ברור לאחרונים שהשוטרים לא יעזבו את המקום עד לאחר ביצוע בדיקת המז"פ האמורה ועדכונם על כך.

 

עדויות התובע 1, דרור ובפרט עדותו של יוסף נמצאו בעיני מהימנות, ולא מצאתי כי קיימת בהם מגמה של הסתרה או של הגזמה, כאשר עיקרי עדותם תואמים את תוכן תלונותיהם של התובע 1 ויוסף בזמן אמת, וניכר היה העדים מתארים את השתלשלות העניינים כהווייתה. הסתירות עליהן הצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו גם בעניין גרסאות עדי התביעה באשר לפרק זמן זה, לא רק שלא נמצאו בעיני כסתירות שיש בהם לקעקע את אמינות העדויות אלא שדווקא חלק מאי הדיוקים או ההתאמות בפרטים לא מהותיים, מחזקות את זאת שהעדים תיארו את ההשתלשלות כהווייתה. ויודגש, כי גרסתם זו אף משתלבת עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, לפיהם אין זה אכן סביר שהם בחרו שלא להשגיח ולנטוש רכביהם עד לבואו של המז"פ, הן משום ששיוועו כבר לקבלת הרכבים חזרה כמו גם העדר ההיגיון מצד התובע 1 להותיר את רכבו ללא השגחה נוכח זאת שעולה - אף מגרסת השוטר עצמו - שהתובע 1 ביקש וקיבל את אישורו (של השוטר) לפתוח את מנעול ארגז רכבו על מנת לוודא בו כי ציוד העבודה שלו מצוי שם (ר' ע' 27 שו' 9-16 לפרו'). 

 

מן העבר השני קשה ליתן כל אמון בגרסת השוטר לפיה הוא העביר לנוכחים את האחריות על הרכבים עד לבואו של המז"פ. הקושי העיקרי לאימוץ גרסה זו הינו הסתירה המהותית שבין התיעוד הראשון בדו"ח הפעולה לבין הדיווחים המאוחרים וגרסתו בבית המשפט, כפי שעמדתי עליהם לעיל. קשה במיוחד להתעלם מהצל הכבד שמוטל על האותנטיות של תוכן העדכונים בדו"ח הפעולה (במסגרת נספחים 1 ו-2 כאמור) נוכח סמיכות הזמנים שבין מועד עריכת העדכונים ובין מועד התייצבות התובע 1 ויוסף בתחנת המשטרה (ר' נ/2 ונ/4) והבירור המקדים שנעשה ושבו נכללה השיחה שיזמה היומנאית שטיפלה בפנייתם - שיחה שהשוטר כאמור הודה בקיומה (ר' ע' 2 שו' 25-26 לפרו').

 

 

ב.2.   אחריות המשטרה להיעלמות הרכבים ממקום איתורם:

 

  1. אפנה עתה לבחינת שאלת אחריותה של המשטרה על רקע קביעותיי האמורות לעיל.

 

  1. המשטרה, בדומה לרשויות ביצועיות אחרות של המדינה, חבה בחובת זהירות כלפי הציבור במסגרת הפעלת סמכויותיה ומילוי תפקידיה השונים לאכיפת החוק. בתוך כך נקבע כי:

 

"המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: 'מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (ר' ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ו-3 אח', פ"ד נח (5) 167, 181). 

 

  1. אמנם בית המשפט העליון עמד בע"א 1678/01 האמור גם על כך שקביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, כשיש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. יחד עם זאת, נקבע באותה נשימה כי שיקולים אלה ונוספים אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה כשהם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. כן, הוסיף בית המשפט כי יש לראות את העילות הנזיקיות ככאלה שבאות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית.

 

  1. באם לזקק ולמקד את בחינת שאלת האחריות של המשטרה בנסיבות המקרה שבפניי ועל בסיס קביעותיי העובדתיות לעיל, הרי שהשאלה הטעונה הכרעה הינה האם בבחירת השוטרים לעזוב את מקום הימצאות הרכבים בידיעה כי התובע 1 ושאר הנוכחים כבר אינם במקום, הפרה המשטרה את חובתה באופן המקים אחריות נזיקית? יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

 

בחינת התנהלות השוטרים במקרה דנן, אינה יכולה לטעמי להותיר כל ספק בעניין הפרת חובת הזהירות המוטלת. מקום בו השוטר היה מודע היטב לכך שעזיבתו את מקום הימצאות הרכבים תביא לידי כך שהם ייוותרו ללא כל השגחה, ובפרט מקום בו עסקינן ברכבים שנפרצו זמן קצר קודם לכן – היה בכל אלה כדי להבין כי אותם רכבים הינם "מועדים לפורענות", וניתן וצריך היה לצפות את רמת ההסתברות לגניבתם פעם נוספת שהייתה רמת הסתברות גבוהה בנסיבות.  

 

לא נעלמה מעיני ואיני ממעיטה בטענה של השוטר כי צרכים מבצעיים אחרים הביאו לידי כך שהוא נאלץ להתפנות מהמקום לטובת טיפול בהם. ואולם, גם בהינתן צורך זה, היה על השוטר בנסיבות המקרה, לכל הפחות, ליידע את בעלי הרכבים בצעד זה, ובפרט בשעה שהוא היה מודע גם מודע היטב למפלס הלחץ שלהם לקבל לידיהם את הרכבים, מפלס לחץ אשר הביא אותו לגרסתו הוא, לפעול להרחקתם. ודוק, על אף שעלה מעדותו של השוטר כי כיום קיים נוהל חדש לפיו יש לגרור את הרכב לחניון מיוחד (ר' ע' 27 שו' 22-23 לפרו'), לא הוברר מחומר הראיות מתי נכנס לתוקפו אותו נוהל.     

 

עוד אוסיף ואטעים כי חובה זו של השוטר לוודא כי הרכבים לא נותרים ללא בעלים והשגחה, קמה בנסיבות לא רק כלפי בעלי הרכבים כי אם חובה שאף נובעת מטעמים ביטחוניים, נוכח האפשרות כי ייעשה ברכבים אלה שימוש על ידי גורמים עוינים. זאת בפרט בשעה שזמן קצר טרם העזיבה בוצעה כאמור בדיקה לרכבים על ידי חבלן משטרה – בדיקה שכל תכליתה לשיטת הנתבעת הייתה בדיוק לשלול סיכון שכזה.   

 

  1. לא נעלמה מעיני בנוסף טענת הנתבעת לעניין ניתוק הקשר הסיבתי (טענה עליה שבה וחזרה בסיכומיה) על רקע זאת שגורם זר בדמות הגורם "שנטל את הרכבים מהמקום" ניתק את הקשר הסיבתי ועל כן לא ניתן לראותה כאחראית לקרות הנזק. לא מצאתי לקבל טענה זו. אמנם, אין מחלוקת כי גניבת הרכבים הינה הסיבה המכרעת לנזק, אולם המשטרה, שתפקידה להגן בין היתר על רכוש תושבי המדינה אמורה לצפות שמחדל של אחד משוטריה – אשר מביא לידי בכך שרכבים שנפרצו כבר וממתינים להשלמת בדיקת מז"פ נותרים בלא השגחה בשטח פתוח וללא עדכון בעליהם אודות עזיבת השטח – עשוי להביא להתקיימות מצב בו גורם עברייני ינצל את הנסיבות לגניבתם של אותם רכבים.

 

  1. בכל הקשור לטענת האשם התורם, הרי שלאור אימוץ גרסת התביעה, נשמט הקרקע תחת טענה זו שעה שהיא מוקדה בסיכומי הנתבעת בעניין העברת האחריות לידיהם. אף באשר לאשם התורם שמקורו בטענה כי התובע 1 לא פעל לפריקת הציוד מרכבו, הרי שאין רלוונטיות לטענה זו מקום בו עלה כאמור מחומר הראיות כי במקום איתור הרכב לאחר גניבתו הראשונה, הציוד היה קיים ברכב כאשר פריקת אותו ציוד כבר לא הייתה רלוונטית מבחינת התובע 1 שכן הוא לא היה אמור לצפות בנקודת זמן זו שרכבו ייגנב בשנית.

 

  1. לאור כל האמור, הנני מוצאת לקבוע כי התנהלות הנתבעת אשר הביאה בסופו של יום להותרת הרכבים במקום איתורם ללא פיקוח והשגחה וללא יידוע הבעלים על עזיבת השוטרים את המקום – עולה כדי התרשלות והיא שאפשרה את גנבת הרכבים בשנית.

 

 

ב.3.   שאלת הנזק:

 

  1. לאור מסקנתי האמורה בעניין אחריות הנתבעת, אפנה עתה לבחינת שאלת נזקיהם של התובעים.

 

  1. התובעים 1 ו-3, עתרו כאמור מלבד לפיצוי בגין שווי הרכב - 7,000 ₪, גם לפיצוי נפרד בגין מחסן הזיווד שהותקן על גבי הרכב - 67,000 ₪ (על-פי חוות הדעת של השמאי פידל חגי) וכן לפיצוי בגין הציוד שהיה בו ושהוערך (בחוות הדעת של השמאי יוסי פלש) בסך כולל של 80,608 ₪. התובע 2 עתר כאמור לפיצוי בגין רכבו בסך 8,816 ₪ כאשר מחוות הדעת של השמאי מטענו, עולה כי המדובר למעשה בעלויות התיקון של הרכב על רקע הנזקים שנמצאו בו לאחר שנמצא בסופו של יום כאמור נטוש.

 

  1. בסיכומי ב"כ התובעים בעניין הנזק, ביקש האחרון להפנות להסכמה שהתגבשה בין השמאים מטעם הצדדים ושהושגה באשר לגובה הנזק לרכבים .בנוסף, נטען כי הושגה הסכמה גם לעניין שווי הציוד שהיה ברכב התובעים 1 ו-3 ואשר הוערך בהסכמה בסך של 39,500 ₪.

 

  1. ב"כ הנתבעת אישר בסיכומיו כי התגבשו בין הצדדים הסכמות לעניין הנזק (ובתוך כך הפנה להודעת ב"כ התובעים שהוגשה ביום 16/5/17), אם כי השווי המוסכם בסך 39,500 ₪ מגלם בתוכו גם את שוויו של הארגז ועל רקע זאת הוא (כמו גם באת הכח הקודמת לו), לא התבקש לזמן את השמאים.    

 

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין הנזק, הרי שלאור ההסכמה בעניין שווי הרכבים עצמם יש לקבוע את הזכאות לפיצוי על בסיס ההסכמות בין הצדדים בנדון. מאחר ולא הובררה מטענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו החלוקה של הפיצוי, יש לבכר בעניין זה את הסכומים אשר נטענו על ידי ב"כ התובעים.

 

  1. בכל הקשור למחלוקת בין הצדדים בעניין היכללות רכיב הציוד בלבד או רכיב הציוד והארגז יחדיו במסגרת הפיצוי המוסכם בסך 39,500 ₪, בחרתי לבכר את גרסת התובעים בנדון. עיון בחוות הדעת של שמאי הנתבעת מעלה כי שווי הציוד שהוערך על ידו מסתכם בסך של 32,110 ₪ בעוד ששווי הארגז הוערך בסך של 19,000 ₪. הדעת נותנת כי מקום בו כוונת הצדדים הייתה שההסכמה בעניין הסך של 39,500 ₪ תכלול הן את הציוד והן את הארגז – סביר כי פיצוי כולל זה לא היה פוחת מסך של 51,110 ₪ (הסך הכולל של שווי הציוד והארגז לפי חוות דעת שמאי הנתבעת). על כן יש לראות את הסך של 39,500 ₪ כמגלם את ההסכמה לעניין הציוד בלבד.

 

  1. יחד עם זאת, באשר לפיצוי שיש לפסוק בגין הארגז, מצאתי כי יש לבססו על חוות הדעת של שמאי הנתבעת (19,000 ₪), וזאת לאור הנימוקים שהובאו על ידו בעניין זה וששוכנעתי כי יש לקבלם ובכלל זה - העדר האינדיקציה בחוות הדעת של התובעים בעניין טיב הארגז; אופן ההתחקות אחר בניית "הארגז הווירטואלי" מצד שמאי הנתבעים מקום בו לא היו בנמצא כאמור נתונים רלוונטיים וכן הסבירות שמצאתי בביצוע ההפחתה שמקורה בבלאי הארגז על רכיביו בהתחשב במשך השימוש שנעשה בו.

 

 

  • סוף-דבר:

 

  1. לאור כל האמור ועל בסיס קביעותיי לעיל הנני מוצאת את זכאותם של התובעים לסכומים הבאים:

 

  • הפיצוי הכולל לו זכאים התובעים 1 ו-3 מאת הנתבעת יעמוד על סך של 65,500 ₪ לפי הפירוט הבא: פיצוי בגין הרכב בסך 7,000 ₪; פיצוי בגין שווי הציוד בסך 39,500 ₪ ופיצוי בגין שווי הארגז בסך 19,000 ₪ לסכומים אלו יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה ממועד האירוע (15/1/10) ועד היום.  

 

  • הפיצוי הכולל לו זכאי התובע 2 מאת הנתבעת יסתכם בפיצוי בגין הרכב בסך של 8,816 ₪ . לסכום זה יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה ממועד האירוע ועד היום. יובהר כי מעבר לסכום זה, לא מצאתי לפסוק לתובעים כל פיצוי נוסף ובכלל זה הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לו עתר.

 

  • בנוסף תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ וכן בהוצאות משפט שהוצאו בפועל.

 

                זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

 

 

 

ניתן היום,  ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.

                                                                                                                         

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ