השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד
- בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופטת איריס ארבל-אסל) מיום 28.12.15, שדחה את תביעת המערערת (להלן: האשה) לחייב את המשיב (להלן: הבעל) בפיצוי כספי בגין אי-מתן גט.
רקע עובדתי וקביעות בית משפט קמא
- הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בשנת 1972, ונולדו להם שלושה ילדים.
- בשנת 1993, לאחר כעשרים שנות נישואין, עלו יחסי הצדדים על שרטון - לטענת האשה עקב בעיות בתפקודו המיני של הבעל ואלימותו כלפיה. באותה שנה פנתה האשה לבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית, ולדבריה עשתה כן בתקווה שהרבנים ישפיעו על הבעל "להיטיב את דרכיו".
- בשנת 1994, הגיעה האשה למסקנה כי אין דרך לשקם את חיי הנישואים - ופנתה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין. פסק הדין בתביעה זו ניתן במחצית שנת 1995 ונפסק כי "האשה לא הוכיחה עילה לחייב את הבעל בגירושין. אך לאור המצב ביניהם, ביה"ד ממליץ שינהלו מו"מ ויגיעו לידי הסכם" [ההדגשות - כאן ובהמשך - אינן במקור, אלא אם יצוין אחרת].
- המשא ומתן בין הצדדים כשל, ועל כן הגישו הצדדים תביעות לבית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין בתביעות אלו ניתן בתחילת שנת 1998. בית המשפט הצהיר כי הבעל שותף בחלקים שווים יחד עם האשה בכל הכספים, החסכונות וכיוצא באלה מיום נישואי הצדדים ועד "מועד הקרע" - אותו קבע ליום 31.12.93. בקשת הבעל כי האשה תהוון את כספי הפנסיה שלה ותיתן לו את חלקו באופן מידי נדחתה, ונקבע כי הכספים יחולקו רק עם מימוש הזכויות. כמו כן, ניתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים של הצדדים.
- בסוף שנת 1999 פנתה האשה, זו הפעם השניה, בתביעת גירושין נגד הבעל - כשהיא טוענת שמזה שש שנים חדלו הצדדים להוות זוג (לרבות אי-קיום יחסי אישות) וכי היא סובלת מאלימות הבעל נגדה.
בסמוך לכך רכשה האשה את מחצית חלקו של הבעל בדירת המגורים, והשניים סיימו את מגוריהם המשותפים.
- בחודש מרץ 2000 התקיימו בבית הדין הרבני שני דיונים בתביעת הגירושין - בראשון נחקרו בני הזוג, בין היתר, אודות יחסי האישות ביניהם; ובשני נשמעה דעתו של בנם הקטין (דאז) של הזוג בעניין יחסי הצדדים - זאת לבקשת הבעל. בסוף הדיון האחרון ניתנה החלטה כדלקמן:
"הואיל והצדדים עומדים בפני ביצוע פירוק השיתוף ויעברו לגור בנפרד והבעל מקווה עדיין שאולי הפירוד יוליד תקוות. ביה"ד נותן לצדדים
פסק זמן של שלושה חודשים, ואם לאחר מכן תהיה פניה מאחד הצדדים, נשוב לדון ביניהם. ואם עד שישה חודשים לא תהיה פניה ייסגר התיק
ע"י המזכירות."
משהאשה לא פנתה לבית הדין הרבני בתקופה האמורה, נסגר התיק בהתאם להחלטה זו.
- בחודש יוני 2001 פנה בא כוח הבעל (דאז) אל בא כוח האשה (דאז) במכתב, שלא הוצג כראיה. בתגובה מטעם האשה נכתב כי "לא ברור לי מה בדיוק חפץ מרשך. אם רצונו להתגרש, יואיל נא לומר זאת במפורש ואני אעביר בקשה זו לידיעת הגב' ק.מ.". ובתשובה לכך נכתב כי "מרשי כמובן מעוניין להתגרש, אבל אני מצפה שמרשתך תכבד את הפסיקה של ביהמ"ש לעניין איזון הזכויות. בכל מקרה, שעון החול מתקתק ומועד פירעונה של מרשתך יגיע ביום מהימים. לא חבל שתמתין שנים כה רבות לחינם?".
להתכתבות זו לא היה המשך, ולא הושגה התקדמות כלשהי בקשר עם גירושי הצדדים.
- רק כעשור לאחר מכן, בחודש אפריל 2010, פנתה האשה - זו הפעם השלישית - לבית דין הרבני בתביעת גירושין, בה טענה כי הצדדים מתגוררים בנפרד כעשר שנים וכי הבעל מסרב לבקשותיה החוזרות ונשנות למתן גט - כאשר מצב שכזה מקשה עליה.
בחודש יולי 2010 התקיים דיון ראשון בתביעה, אליו לא התייצב הבעל. הדיון הבא התקיים בחודש ינואר 2011. בדיון זה סירב, תחילה, הבעל לתת גט ועמד על כך שהאשה "תיתן לו מה שמגיע לו". לבסוף, הסכים הבעל לתת גט "בלי שום תנאי" ביום 2.3.10 - יום השנה לנישואי הצדדים זה לזה - ואכן במועד זה סודר גט בין הצדדים.
- על בסיס עובדות אלה - ובעיקרן כי לא ניתן פסק דין של בית דין רבני המחייב ו/או ממליץ לתת גט - קבע בית משפט קמא כי על האשה נטל ראייתי כבד להוכיח תביעתה בגין "סרבנות גט" - עוולה המתגבשת כאשר בן הזוג הבין כי האשה נחושה, איתנה ונחרצת בדעתה לסיים את הנישואין, והיה עליו לצפות כי סירובו לדרישה להתגרש עלול להסב לבת הזוג נזק.
- בענייננו, קבע בית משפט קמא כי "לא התרשמתי כי התובעת הייתה נחושה, איתנה ונחרצת בדעתה לאורך כל הדרך לקבל גט מהנתבע". בית משפט קמא ציין כי תחילה רצתה האשה שלום בית, ורק לאחר מכן הגישה תביעת גירושין - אשר נדחתה על ידי בית הדין הרבני. על פסק דין זה לא הוגש כל ערעור והצדדים ניסו לפעול למימושו בדרך של ניהול משא ומתן, כשהם ממשיכים להתגורר יחד תחת קורת גג אחת.
חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1999, פנתה האשה בפעם השניה בתביעת גירושין - אשר נמחקה מחמת חוסר מעש של האשה. בית משפט קמא קבע כי בהקשר זה אין לקבל את טענות האשה לפיה "איבדה אמון" בבית הדין הרבני - וכי "על בן הזוג שברצונו בגירושין לעשות כל לאל ידו ולמצות את ההליך בערכאה המוסמכת, בד"ר, לו הסמכות הייחודית לדון בתביעות גירושין". עוד הודגש כי נכון לאותה עת, כאשר הצדדים עדיין גרו יחד בדירתם, לא ניתן לומר שהנישואין הגיעו אל קצם דה פקטו - וכי דרישתו של הנתבע, בתקופה זו, לשלום בית עולה בגדר עוולה.
בית משפט קמא ציין גם כי האשה הייתה יכולה לפנות לבית הדין הרבני בשנת 2001, לאחר פרידת הצדדים בפועל - ובהתאם להסכמת הבעל לגירושין, כעולה ממכתבי בא כוחו, "אך משלא עשתה כן, מחזק הדבר את המסקנה לפיה לא אצה דרכה לגירושין וכי לא גילתה עניין בגירושין בעת הזו".
- בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הטענה לפיה פנתה, באופן אישי, במהלך כל השנים אל הבעל על מנת שייתן לה גט לא הוכחה - אף לא בעדויות שנשמעו בפניו. משכך "גילתה כי לא אצה דרכה לקבל גט מבעלה עד לשנת 2010, עת פתחה תיק לתביעת גירושין".
ביחס לתביעת הגירושין השלישית - והאחרונה - קבע בית משפט קמא כי יש לקבל את טענת הבעל לפיה נעדר מהדיון הראשון מחמת אי-המצאה של ההזמנה כדין, כתוצאה ממעבר מקום מגורים. בנוסף קבע כי בדיון השני (על אף האפשרות כי תחילה ביקש להתנות את הגט בקבלת כספים) הסכים לבסוף הבעל לתת גט בתאריך ספציפי וקרוב - 2 במרץ - הסכמה "העולה בגדר הסבירות", ואכן במועד האמור הצדדים התגרשו.
- עוד ציין בית משפט קמא כי גם התביעה שבפניו הוגשה רק כשלוש שנים לאחר הגירושים (כשהאשה טוענת בסיכומי התשובה כי לא הייתה מודעת לזכותה להגישה קודם לכן).
- בנוסף, העיר בית משפט קמא כי האשה לא פירטה ולא כימתה את רכיבי הנזקים שנגרמו לה ואף לא צירפה אסמכתאות רפואיות מספקות לכך, "בנוסף לכל האמור לעיל, לפיו לאורך כל השנים לא פעלה התובעת למען קידום נושא הגט".
על כן, פסק בית משפט קמא כי "לאחר בחינת מכלול הטעמים והראיות שהובאו לעיל, לא נחה דעתי כי במקרה שבפנינו הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת תביעת רשלנות הנתבע כלפי התובעת, וכי הנתבע עונה להגדרת "סרבן גט"".
טענות הצדדים בערעור
- בערעור נטען כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי "לא אצה דרכה" לקבל את הגט ומשהטיל את האחריות על האשה לפנות שוב לבית הדין הרבני כתנאי לקבלת תביעתה - תוך התעלמות מכל אשר עבר עליה שם: "התעללות", "סבל רב", "חקירה כה משפילה עד כי היא יכולה להיחשב כהטרדה מינית" [לשון הערעור]. כמו כן, נטען כי סירובו של הבעל לתת גט, ברצונו "שלום בית" כביכול, היה בחוסר תום לב מוחלט - ומשכך יש להטיל את האחריות על כתפי הבעל.
עוד חזרה האשה וטענה כי לאורך השנים פנו בשמה אנשים שונים לבעל בבקשה לקדם את מתן הגט - וזה סירב לעשות כן, אלא אם ישולמו לו 200,000 ₪. בהקשר זה נטען כי שגה בית משפט קמא "כשהתעלם מהודאותיו של הבעל ומהראיות על רשלנותו" - הן במסגרת ההתכתבויות בשנת 2001 והן כעולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני בשנת 2011.
- בנוסף, נטען בערעור כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי "לו הייתה התובעת פונה אל בד"ר קודם לכן היה מפעיל את כליו והיה מסדר גט בין הצדדים קודם לכן" - זאת כ"היפותזה שאין לה שום בסיס בראיות... ושאין לה אחיזה גם במציאות המשפטית הידועה". בהקשר זה הודגש כי גם בשנת 2011 לא "סידר" בית הדין הרבני גט בין הצדדים, אלא הצליח "בסוף" להשיג את הסכמת הבעל למתן הגט.
- עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי על האשה היה לפרט ולכמת את הנזק שנגרם - נזק שאך משיקולי אגרה הועמד על סך של 400,000 ₪, בלבד.
- כמו כן, נטען בערעור כי עולה שפסק הדין נכתב טרם הגשת סיכומי התשובה של האשה, כאשר תאריכי הגשת אותם סיכומים הוספו ברגע האחרון, ומשכך שלא הייתה להם השפעה על כתיבת פסק הדין - וזאת באופן שאין לקבלו.
- מנגד, טען הבעל כי פסק דינו של בית משפט קמא נכון וצודק, וכי מטרת תביעת האשה לחמוק מקיום חובתה לשלם כספים לבעל - עם התקרב מועד יציאתה של האשה לפנסיה.
הבעל הדגיש כי - בניגוד לנטען על ידי האשה בערעור - עיקר פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על שיקולי מהימנות: מחד - אי-האמון שנתן במערערת, בעדים מטעמה ובטענותיה, ובעיקרן כי בכל הזמנים אכן חפצה להתגרש. מאידך, נתן בית משפט קמא אמון בגרסת המשיב ובטענותיו - ובעיקרן כי חזר ופנה לאשה בעניין הסדרת הגירושין ביניהם וכי הסכים לגירושין עם נקיטת הליכים להסדרתם בבית הדין הרבני. עוד הודגש כי אכן סבר בתחילת הדרך כי יש לנסות ולהגיע לשלום בית, וכי מעולם לא ניתן פסק דין המחייבו להתגרש מהאשה. בהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום כי בית משפט שלערעור יתערב בממצאים עובדתיים אלה.
- עוד ציין הבעל כי יש לדחות מכל וכל את טענותיה של האשה בעניין ההליכים כפי שהתנהלו בבית הדין הרבני - אשר כסמכות שיפוטית מוסמכת נדרשה לעניינים האישיים שבין בעלי הדין, ובכללם תפקודו הפיזי של הבעל עצמו, בדלתיים סגורות ובצנעה.
כמו כן, אין כל רלוונטיות לטיעונים הכלליים והסטטיסטיים בעניין אופן פעילות בית הדין הרבני בשנים אלה או אחרות - ובכל מקרה אין בכך כדי להשליך על אופן התנהלותו של המשיב כאן.
בנוסף, ביקש הבעל לדחות את הטענות האשה בעניין "הודאותיו" כביכול - כי הוא "סרבן גט" או כי פעל בצורה המהווה סחטנות.
- בעניין האחרון שנטען בערעור, הדגיש הבעל כי פסק הדין כולל התייחסות מפורשת לסיכומי התשובה של האשה - משכך ברור כי בית משפט קמא קרא את כלל כתבי הטענות של שני הצדדים, ויפה עשה שנתן את פסק דינו בסמוך לאחר מכן.
דיון והכרעה
- מזה כשתיים עשרה שנה מוכרת בשיטתנו האפשרות לתבוע בנזיקין, בעיקר בעוולת הרשלנות, בגין סרבנות גט של צד אחד לנישואים כנגד משנהו (אשה או גבר).
רובם המכריע של פסקי הדין בעניין זה ניתנו בבתי המשפט לענייני משפחה, מספר קטן של פסקי דין ניתן בבתי המשפט המחוזיים (ראו: עמ"ש (חיפה) 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש', מיום 6.10.11; עמ"ש (ת"א) 46631-05-11 פלונית נ' פלוני - להלן: פרשת פלונית; עמ"ש (ת"א) 28869-01-15 ד.מ נ' מ.מ, מיום 14.6.16), וככל הנראה טרם ניתן פסק דין בעניין זה לגופו בבית המשפט העליון (וראו המצוין בהקשר זה ב-בע"מ 7557/15 פלונית נ' פלוני (15.12.15), וכן ראו הספרות המשפטית המאוזכרת שם).
- בפרשת פלונית דן מותב זה בהרחבה ב"שאלת הקורלציה והיחס שבין החלטות בית הדין הרבני, לבין הפסיקה של בתי המשפט האזרחיים, בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט" [פיסקה 24 לפרשת פלונית]. וכך קבענו שם:
"בסופו של יום, הכרעה אודות חיוב בגט אם לאו, לרבות קבלת
תביעת גירושין או דחייתה, מוקנית לבית הדין הרבני. דהיינו, לכאורה, עצם קיום סרבנות, יכול ותהא מותנית בקביעת בית הדין וכגישות
שהובאו לעיל, אך בתוספת כי גם עמדה "ניטראלית" של בית הדין,
לא חוסמת את דרכו של בית המשפט להידרש להכרעה בשאלה זאת.
שונים הדברים מעת שעמדת בית הדין הפוכה. מעת שנקבע כי לא קיימת סרבנות מצד בן זוג, הכיצד מבוקש כי בית המשפט יפסוק בניגוד לכך.
מנגד, ניתן לכאורה, להרחיב את הגישה השלישית, באופן של "נתק"
בין קביעת בית הדין לחוד, ובחינת בית המשפט לחוד.
הנה כי כן, סבורני כי קיימים שיקולים לכאן ולכאן, וכשיש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי אין אני נצרך להכרעה ואשאיר זאת לעת מצוא, הגם שדעתי נוטה לכיוון של "כיבוד" קביעת
בית הדין, הגם שבמקרים חריגים, יכול ובית המשפט ימצא לנכון להורות בניגוד לאותה הוראה של בית הדין, וזאת כאמור, במקרים בהם קיימת "זעקה" בנושא הסרבנות, שאין להתעלם הימנה." [שם, פיסקה 33]
עוד קבענו שם כי יש מקום להתחשב בשאלה האם התובע או התובעת נהגו "בנחישות ובתקיפות
בהליכים בבית הדין הרבני לקראת השגת גט" [שם, פיסקה 37].
לא למותר להפנות לדברי כב' השופט זילברטל ב-בע"מ 3151/14 פלוני נ' פלונית (5.11.15):
"בתי המשפט לענייני משפחה, הדנים בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט בשנים האחרונות, התלבטו בסוגיה זו, אך, ככל הנראה, הגישה המנחה שהתקבלה על-ידם היא זו שמאפשרת לקבל את התביעה (מכוח עוולת הרשלנות) גם ללא "חיוב בגט" על-ידי בית הדין הרבני."
- כפי שציין בית משפט קמא, בענייננו לא ניתן פסק דין של בית דין רבני המחייב ו/או ממליץ לבעל לתת גט: בתביעת הגירושין הראשונה פסק בית הדיר הרבני כי "האשה לא הוכיחה עילה לחייב את הבעל בגירושין" והמליץ כי הצדדים ינהלו משא ומתן ביניהם; תביעת הגירושין השניה נסגרה מחמת חוסר מעש - אי-פניית הצדדים לאורך תקופה של שישה חודשים; ותביעת הגירושין השלישית הסתיימה בהסכמתו של הבעל למתן גט, "בלי שום תנאי" - וזה אכן ניתן כאמור.
- משכך, יש לבחון את הנסיבות הפרטניות של המקרה, כאשר על האשה - היא התובעת שעליה נטל השכנוע - להראות כי פעלה "בנחישות ובתקיפות בהליכים בבית הדין הרבני לקראת השגת גט".
ודוק: אף אם ניתן אמון בטענותיה העובדתיות של האשה בדבר היחס אותו קיבלה בבית הדין הרבני - טענות אשר לא הוכחו, למעשה - לא ניתן לקבל את טיעונה בפן המשפטי. ברי לכל, כי בית הדין הרבני הוא הערכאה השיפוטית המוסמכת היחידה למתן גט בין הצדדים, בני זוג יהודים הנשואים כדמו"י. אם הייתה לאשה טענה כלשהי כנגד התנהלות בית הדין הרבני הייתה יכולה לפעול כנדרש בעניין זה.
יתר על כן, אם וככל שפעל בית הדין הרבני שלא כדין - ואיננו קובעים כך, שכן פשיטא שאין מנוס לעיתים מלהיכנס במסגרת תיקי המעמד האישי אף לענייני יחסי האישות של הצדדים (באופן הראוי לכך) - לא ניתן "לפקוד את עוונו" של בית הדין הרבני על הבעל, ולראות בו "סרבן גט" בנסיבות העניין, משהאשה היא שנמנעה מלפעול בערכאה המוסמכת לשם מתן גט במשך תקופה כה ארוכה.
- בהקשר זה נוסיף כי אין מקום גם לטיעוניה של המערערת בעניין התנהלות בתי דין רבניים באופן כללי - תוך הפנייה לנתונים סטטיסטיים כאלה או אחרים, הנכללים במאמר כלשהו (מאמר שאף לא צורף כדין כראיה, לא בבית משפט קמא ולא בבית משפט זה).
- עוד ביסס בית משפט קמא את קביעתו כי האשה היא שנמנעה מלפעול לשם מתן גט - משדחה, בהיעדר הוכחה, את טענתה כי פנתה במהלך כל השנים אל הבעל בבקשה כאמור. מסקנה זו נקבעה על בסיס התרשמות הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה, ואין כל מקום להתערבותנו בעניין זה (וראו, למשל, ע"א 1278/15 מחמוד עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.8.16), וסיכום ההלכה בספר "הערעור האזרחי", חמי בן-נון וטל חבקין, מהדורה שלישית (2012), פרק 14: אמות-המידה לביקורת ערעורית - ובפרט עמ' 489-474).
זהו אף הדין ביחס ל"הודאות" ו"הראיות" שביקשה האשה למצוא לרשלנותו של הבעל באי-מתן גט. בעניין זה נוסיף ונציין שני אלה: ראשית, כי אף אם ניתן למצוא במכתבי בא כוח הבעל בשנת 2001 משום רמז לסירוב למתן גט בהיעדר הסדר כספי כרצונו, הרי שאין בכך כדי לגבור על אי-קיום חובתה של האשה לפעול בבית הדין הרבני לשם מתן (וכפיית) גט, כאמור לעיל; ושנית, בעניין דברי הבעל בבית הדין הרבני בשנת 2011, לפיו על האשה לתת לו כספים - הרי שבסופו של אותו דיון ממש הסכים הבעל למתן גט ובתאריך ספציפי קרוב (בו אכן סודר הגט בין הצדדים), ומכאן שאין כל נפקות לדברים שאמר קודם לכן באותו דיון.
ודוק: בסופו של יום, ההכרעה אם אכן מדובר ב"סרבנות גט" אם לאו, נעוצה בהתרשמות הערכאה הדיונית מהתנהלות כל אחד מהצדדים. לא מדובר רק אודות הפניות לבית הדין הרבני, אלא גם בכל הקשור לפניות של אחד מהצדדים למשנהו בכל הקשור לגירושין וכך גם תגובת הצד האחר. במקרה דנן, עולה כי כל הנושא הרכושי וכך גם הנושאים האחרים, למעט הגירושין עצמם, הוסדרו בין הצדדים כאשר - כפי שקבע בית משפט קמא - לא הוכח על ידי האשה שאכן מדובר בהתנהלות רשלנית של הבעל, עד שניתן לראות בו כ"סרבן גט" בכל הקשור לעוולה הנזיקית.
- באשר לטענה האחרונה שבערעור, בדבר מועד כתיבת פסק דינו של בית משפט קמא - הרי שאין חולק כי פסק הדין מאזכר לגופם של דברים את סיכומי התשובה של האשה [פיסקה 58 לפסק דין קמא], ומשכך ברי לכל כי נחתם לאחר שבית משפט קמא עיין בהם לגופם.
- אשר על כן, הערעור נדחה (ומשכך איננו נדרשים לשאלות הקשורות בגובה הנזק והוכחתו).
המערערת תשלם למשיב סך של 10,000 שכ"ט עו"ד.
המזכירות תעביר את הסכום הנ"ל מתוך הפיקדון למשיב, באמצעות באת-כוחו, ואת היתרה תחזיר למערערת, באמצעות באת-כוחה.
|
ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
אב"ד
|
השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים.
|
ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ
|
השופט חגי ברנר:
אני מסכים.
הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016.
|
ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
אב"ד
|
|
ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ
|
|
חגי ברנר, שופט
|