1. הנאשמת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה התשכ"א- 1961.
2. על פי עובדות כתב האישום בתאריך 16.4.11, בשעה 06:35 או בסמוך לכך, נהגה הנאשמת ברכב פרטי בכביש 40, מכיוון צפון לדרום מבלי להבחין כלל ברוכב אופניים - גיא תמרי ז"ל (להלן: "המנוח") שרכב אותה עת על אופניו בכיוון נסיעת הנאשמת על הכביש, בצמוד לפס ההפרדה הצהוב של השול הימני. בהגיעה עם הרכב לק"מ ה 267.2 לדרום, כשהיא בסמוך לפס ההפרדה הצהוב של השול הימני, ובמהירות של לא פחות מ 90 קמ"ש, פגעה עם החזית הקדמית של הרכב במנוח.
3. כתוצאה מהתאונה הועף המנוח על הכביש ונגרמו לו חבלות גוף קשות שהביאו למותו במקום. הנאשמת, אף שפגעה במנוח, המשיכה בנסיעתה עם הרכב, איבדה שליטה, והתנגשה במעקה הבטיחות עד שנעצרה במרחק של כ 180 מ' מהמקום.
4. על פי כתב האישום, רשלנותה של הנאשמת מתבטאת בכך שנהגה ברכב, אף שהייתה ערה מעל 20 שעות ועבדה במהלך הלילה, לא הייתה ערנית למתרחש בדרך ולא הבחינה במנוח כלל, לא עשתה דבר כדי למנוע את התרחשות התאונה קרי, לא בלמה, לא צפרה ולא סטתה עם הרכב ולא נהגה כפי שנהג סביר מן היישוב היה נוהג בנסיבות העניין.
5. כפי שכבר צוין בהכרעת הדין, תחילה כפרה הנאשמת במיוחס לה, אולם בהמשך חזרה בה מכפירתה והורשעה על סמך הודאתה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, שלא במסגרת הסדר טיעון (עמ' 12 ש' 21). בדיון שהתקיים ב- 24.4.12 ביקש ב"כ הנאשמת לחזור מההודאה, ביהמ"ש התיר לנאשמת לחזור בה מהודאתה, הורה על ביטול הכרעת הדין והתיק נקבע להוכחות.
לאחר ניהול ההוכחות, הנאשמת הורשעה ונשלחה לקבלת תסקיר.
6. בטיעוניה לעונש מסרה התביעה, כי מדיניות הענישה בתיקים מהסוג הזה ובנסיבות אלו היא בין 10 ל-18 חודשי מאסר, אולם לאור הנסיבות שבתיק הנוכחי, תוך שהיא לוקחת בחשבון את עברה התעבורתי של הנאשמת, נסיבותיה האישיות שמפורטות בתסקיר, וכן לאור הקשיים אותם חוות הנאשמת במהלך המשפט ותחווה במהלך המאסר, עותרת המאשימה להטלת עונש של מאסר שבין 12 ל- 15 חודשי מאחורי סורג ובריח, פסילה למשך מספר שנים במספר דו ספרתי, פיצוי, קנס ומאסר ופסילה על תנאי, תוך שהיא מציינת כי נסיבות התאונה מצביעות על רשלנות ברף גבוה וכי בהכרעת הדין לא הייתה כל קביעה שהייתה רשלנות תורמת מצידו של המנוח. בנוגע לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, לטענת התביעה איננה נופלת במקרים חריגים שבית משפט עליון הכיר בהם לצורך הטלת עונש של מאסר בעבודות שירות.
7. מטעם התביעה העיד אביו של המנוח, מר שי תמרי, אשר סיפר על הכאב אותו הוא חווה מאז אובדן בנו, ועל תחושותיו בעקבות האובדן של בנו.
כן העיד מטעם התביעה מנהל ומאמן מועדון הרכיבה בו רכב המנוח, מר ויקטור קיטאי, סיפר אודות מקצועיות הרכיבה של המנוח וכי המנוח היה רוכב אחראי שהוא סמך עליו בכל מה שקשור להיבטים מקצועיים ובטיחותיים.
הוגשה גם הצהרת נפגעת מטעם אשתו של המנוח.
8. ב"כ הנאשמת מבקש להסתפק במאסר בעבודות שירות.
בטיעוניו לעונש התמקד ב"כ הנאשמת ברשלנות שהייתה לטענתו למנוח בנסיבות התאונה וכי המנוח נקט בחוסר זהירות קיצוני.
הנאשמת עצמה הביעה בפניי את מצבה האישי, את נסיבות חייה ואת הנזק הקשה שייגרם לה ולבתה, היה וייגזר דינה למאסר בפועל.
ביום 27.4.14 היגש ב"כ הנאשמת חוו"ד פסיכולוגית אודות בתה של הנאשמת וביום 11.5.14 הגיש בקשה להוספת טיעון עובדתי - נסיבות אישיות בו טען, כי בעלה של המבקשת הינו תושב ארעי בארץ ומעמדו כפוף לנישואיו עם הנאשמת וכי הובהר לנאשמת ע"י משרד הפנים כי אם תאלץ לרצות עונש מאסר בפועל, אזי תישלל זכותו של בעלה לחיות בארץ.
הצדדים הגישו לעיון בית המשפט פסקי דין התומכים בטענותיהם.
יש לציין כי אמנם ניתן ללמוד רבות מפסקי הדין שהוגשו ע"י הצדדים לגבי מתחם הענישה הראוי בעבירה של גרם מוות ברשלנות, אך יש לסייג ולומר כי כל מקרה הוא ייחודי ולכל מקרה יש את הנסיבות הייחודיות לו וכך גם במקרה שלפנינו.
9. הצדדים אינם חולקים כי מדובר בנאשמת נורמטיבית ואף לא חולקים על הטלת עונש מאסר. עיקר המחלוקת בין הצדדים האם מן הראוי כי הנאשמת תרצה מאסר בין כתלי בית הסוהר כעתירתה של התביעה או שתקופה זו תהיה ברת המרה בעבודות שירות כטיעוני ב"כ הנאשמת.
10. בהתאם להוראות סעיף 40 ג(א) לחוק העונשין, בקביעת מתחם העונש ההולם מעשה העבירה שביצע הנאשם יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
11. בבואי לבחון את רמת הענישה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, יש להזכיר כי העיקרון המנחה בענישה הינו עיקרון ההלימה, יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.