א.מבוא
1.התובעת ילידת 16.10.88 נפגעה בתאונה מיום 14.6.11 עת נתקלה בשרשרת ברזל שנתלתה בכניסה למתחם שבשליטת הנתבעים 2-4.
2. התובעת נפגעה בעיקר בכף ידה השמאלית וכן בסנטרה.
3.הנתבעת 1 הינה הרשות העירונית אשר בתחומה מצויים המקרקעין נשוא התובענה.
4.הנתבעים 2-4 הינם הבעלים ו/או המחזיקים של המקרקעין, מפעילי החניון התחום בשרשרת ומעסיק השומר האמון על הורדת והרמת השרשרת.
ב.האחריות
5.לשם בחינת אחריות הנתבעים יש לבחון האם הם חבים חובת זהירות לתובעת והאם התרשלו.
חובת הזהירות המושגית:
"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש" ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' פ"ד לז (3), 757 14.7.83.
דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 11.2.85, וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 9.11.82 מפי כבוד השופט ברק:
"קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ".
חובת זהירות קונקרטית:
"קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.
במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.
בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני."
ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1) 113 (פורסם בנבו 9.11.82)
דומה כי אין צורך להרחיב בדבר האחריות המושגית שחבות רשויות מקומיות ובעלי מקרקעין
למבקרים בשטחם.
6.להלן אבחן את סוגיית האחריות בהתחשב הן בעובדות והן בגרסאות הצדדים.
7.הוברר מעבר לכל ספק כי הנתבעים 2-4 היו הבעלים של המתחם לרבות החניון (ראה תצהירו של מר אילן ליברמן בסע' 11).
אין ספק כי הנתבעים 2-4 הציבו שומר, מר רוסו, בכניסה לחניון בכדי לשלוט על כניסת הרכבים.
השומר עשה שימוש בשרשרת שהייתה במקום לשם פתיחת וסגירת הכניסה לחניון.
8.התובעת נפלה עת נתקלה בשרשרת הנ"ל.
9.ראשית יצויין כי השומר העיד כי לא הורו לו להזהיר הולכי רגל אלא תפקידו התמצה במניעת ובהתרת כניסת כלי רכב לחניון (ראה עדותו בח"נ בעמ' 16 שורות 8-10 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.17).
10.הדברים אף עומדים בניגוד לתצהירו של מר ליברמן, הנתבע 2, אשר משום מה לא טרח להתייצב לדיון ההוכחות ולא נחקר על תצהירו.
11.לכתב התביעה ולתצהיר התובעת צורפו תצלומים של מקום התאונה.
12.הכניסה והשרשרת צולמו מזוויות שונות.
באמצעה של השרשרת קשורה שקית ניילון שנועדה לשמש כהתראה, כסימון, להבלטת השרשרת (ראה עדותו של מר רוסו).
13.דא עקא ולא ניתן להבחין בשרשרת הנ"ל בכל זווית ראייה ובתנאי תאורה שונים ועל שום כך לא בכדי נקשרה שקית הניילון.
ברם, קשירת השקית הינה אלתור חובבני שאינו מספק את ההתראה המתאימה והראויה.
14.ניתן היה לצפות כי אדם המבקש להיכנס רגלית למקום (או כלי רכב) ייתקל בשרשרת בלעדי השקית ואיתה.
15.השקית שקופה וכשהשרשרת בגובה נמוך הקרוב לפני הקרקע ניתן לחשוד שזו שקית אקראית המונחת על הרצפה.
16.בחינת הצילומים מעלה כי השרשרת והשקית, אשר לא ברור האם היתה קשורה אליה לפני התאונה (ראה עדותו של רוסו בעמ' 18 שורות 2-3 לפרוטוקול הדיון) מהוות מפגע.
17. ויודגש, הוכח באופן נחרץ, גם עפ"י עדותה של התובעת וגם עפ"י עדות השומר, כי התאונה אכן התרחשה, במועד הנטען במקום הנטען ותוך כדי התקלות בשרשרת.
18.אמנם נתגלתה סתירה בין גרסת התובעת כפי שמשתקפת מכתב התביעה, מתצהירה ומעדותה לפיה ההתקלות ארעה בכניסה למתחם לעומת גרסת השומר לפיה ההתקלות ארעה ביציאה מן המתחם אך איני מוצא בכך כדי לשנות את פני הדברים, לעניין קרות התאונה, המפגע והאחריות.
19.יחד עם זאת, אני מקבל את גרסת השומר, לפיה התאונה ארעה בזמן שהתובעת הייתה בדרכה לצאת מן החניה לכיוון רכבה וזאת על יסוד הצהרת התובעת בתביעה שהגישה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי תאונה, מיום 13/9/11, בפרק 3, שם.
20.יוצא אפוא, כי הנתבעים 2-4 הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת והתרשלו עת לא עשו שימוש במחסום חלף השרשרת ו/או הבליטו את השרשת בדרך אחרת, הן על השרשרת עצמה והן ע"י אזהרה בשילוט או ע"י השומר וכן בהותרת השרשרת בגובה נמוך בקרבת הקרקע.
21.פציעתה של התובעת נובעת מן ההתקלות ואלמלא ההתקלות לא היתה נפגעת, לאמור, קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות, המפגע והנזק.
22.לפיכך, הנתבעים 2-4 אחראים לנזקיה של התובעת.
23.אשר לנתבעת 1, הרי שעסקינן ברשות מקומית. שוכנעתי כי הבעלים במקרקעין הינה של הנתבעים 2-4 או מי מטעמם.
לעירייה זכות חכירה אך זו נועדה לשם כריית מנהרות מתחת לפני הקרקע.
בכל מקרה השרשרת הונחה בשטח הפרטי ולא על מדרכה שבשליטת הנתבעת 1.
24.לא מצאתי רלוונטיות לפסה"ד בעניין ת"א 38186-10-12, ד.ח.ר. נ' עיריית נתניה, עליו נסמכת התובעת שכן העובדות שנדונו שם שונות.
שם היה מעבר פתוח לציבור ושימש את כל עוברי האורח ואילו במקרה שלפניי המעבר היה סגור בשרשרת ונועד לכניסת כלי רכב בעיקרו. במקרה שלפניי סבורני כי אין להטיל אחריות על העירייה, שכן הדבר אינו מחויב נוכח הנסיבות ואינו בר ביצוע בהתחשב במספר המקרים הדומים ברחבי העיר ויכולת העירייה לפקח, למנוע ולהסיר מפגעים כגון דא.
25.לפיכך, התביעה כנגד הנתבעת 1, העיריה, נדחית.
ג. אשם תורם
26. הן מן הצילומים והן מעדות השומר, עולה כי ניתן היה להימנע ממעבר במקום המפגע.
27. יתר על כן, התאונה ארעה עת חזרה התובעת לכיוון רכבה, קרי, לאחר שכבר חצתה פעם
אחת את שרשרת הברזל והייתה מודעת לקיומה.
28. לפיכך ונוכח החובה הבסיסית של אדם להסתכל ולהיזהר באשר הוא צועד, אני מייחס
לתובעת אשם תורם בשיעור של 20%.
ד.הנכות הרפואית
29.המומחים הרפואיים מטעם הצדדים מסכימים על קיומה של נכות צמיתה בשיעור של 10%.
הנכות הינה בגין הפגיעה בשורש כף יד שמאל.
30.הצדדים חלוקים בדבר היוותרותה של נכות רפואית בגין הצלקת בסנטר.
31.הצלקת מצויה בחלק התחתון של הסנטר, אינה בולטת למראה ונראית רק ממבט מתחת לסנטר.
32.המשמעות היחידה של הצלקת הינה אסתטית.
בנסיבות העניין, בהתחשב בגודל הצלקת, מיקומה, ומצבה לרבות הנראות שלה איני מוצא לייחס לצלקת אחוזי נכות אך קיומה ישוקלל בקביעת הפיצוי בגין כאב וסבל.
ה.הנכות התפקודית
33. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.
קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.
בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (08/06/95) נקבע כדלהלן:
"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."
בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12/10/78) נפסק:
"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".
34.כאמור לעיל, אין לצלקת משמעות תפקודית.
35.הפגיעה בשורש כף היד הותירה מגבלות כלשהן לתובעת.
36.ההגבלות הינן קלות והיד אינה היד הדומיננטית של התובעת.
עם זאת, נותרו מגבלות אשר עשויות לפגוע בתפקודה של התובעת בחיי היום יום וייתכן אף בעבודתה אם תחליף מקום עבודה.
37.בהתחשב בנתונים שהובאו, בהעדר טיפולים, או תלונות, אני מוצא את נכותה התפקודית בשיעור של 5%.
ו.גריעה מן השכר
38.אין בהכרח קורלציה בין שיעור הנכות התפקודית לגריעה מן השכר.
39.במקרה דנן, אישור המחלה שניתן לתובעת הינו למשך חודשיים ימים.
בתקופה זו לא קיבלה התובעת שכר, לכן בהתייחס להפסדי שכר בעבר, יש לפצות את התובעת בגין חודשיים בשכרה דאז בתוספת הפרשי ריבית ובסה"כ בסכום של (3709 משוערך ל3813) 2X 3813 ₪ =7626 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה=7873 ₪.
40.לאחר מכן התובעת למדה במכללת אורנים תואר בחינוך במשך 4 שנים וכיום עובדת כמורה, ולא הוכיחה הפסדים מה גם ושכרה הושבח עם השנים.
מצבה הרפואי לא מנע ממנה ללמוד, להתקבל לעבודה בהוראה ולהתקדם לתפקיד של מורה מחנכת.
41.אשר לפגיעה בכושר ההשתכרות והפסדים לעתיד הרי שמלבד עדות התובעת לא הוצגו ראיות ולא הובאו עדים מהם ניתן ללמוד על פגיעה אפשרית בכושר ההשתכרות במקצועה של התובעת.
42.אף על פי כן, ייתכן כי התובעת לא תעבוד בהוראה בכל שנות עבודתה ולו מן האפשרות שתעבוד במקצוע אחר בו תהא השפעה לנכותה, סבורני כי יש לחשב את הפסדי השכר לעתיד במכפלת השכר הממוצע במשק (בהתחשב באפשרות התובעת להשביח את שכרה נוכח גילה והוותק המקצועי) במקדם ההיוון עד גיל 67 ובמחצית מן החישוב האקטוארי, ובסה"כ בסכום של 135,785/2=67,892 ובמעוגל 68,000 ₪.
43. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שיגרמו לתובעת בעתיד, יגרמו לה גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורה באופן התואם לירידה בכושר השתכרותה.
לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובעת בגין הפסדי פנסיה בסך של 12% מהפסדי השכר (ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) ובסך כולל של 9105₪ .
ז. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:
44. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:
"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."
45. התובעת טוענת כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים במיוחד הוצאות מוגברות בתחום הקוסמטיקה להסתרת הצלקות, נסיעות, משככי כאבים אי לכך היא עותרת לפצותה בגין הוצאות אלו לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ₪.
46. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה. הנתבעות טוענות כי התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה כלל וכלל ויתרה מכך הוצאות אלו מכוסות באמצעות קופות החולים מכח חוק בריאות ממלכתי.
47. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה התובעת מלוא ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה.
48. במקרה דנן נוכח הנתונים וטענות הצדדים אני קובע על דרך האומדנא פיצוי בסך 5000 ₪ ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות וקוסמטיות להן נזקקה ותיזקק התובעת.
ח. עזרת צד ג' בעבר ולעתיד:
49. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקידו הגופני של הנתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני ביהמ"ש, והעזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו". (ד. קציר פיצויים בשל נזק גוף עמ 792).
50. התובעת טוענת כי השבר בכף היד שהצריך גבס ולאחר מכן טיפול אינטנסיבי מצריך עזרה מוגברת. כמו כן טוענת כי נכותה מגבילה את תפקודה במשק הבית, ועל כן נזקקה ותיזקק בעתיד לעזרת צד ג' בסך של 150,000 ₪ . לעומתה טוענת הנתבעות כי לא הוכח כי התובעת נזקקה או קיבלה עזרה כלל. לטענת הנתבעות מדובר בהגבלה קלה בלבד שלא תצריך אף עזרה בעתיד ואין לפסוק לתובעת כל פיצוי בראש נזק זה או לחילופין בגובה 500 ₪ בלבד.
51. אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקקה התובעת לסיוע מוגבר מסויים כלשהו לנוכח כאביה ולנוכח היותה נתונה בגבס. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829).
ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)
אי לכך אני פוסק בראש נזק זה פיצוי לעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪.
ט. כאב וסבל
52. בענייננו מדובר בתובעת ילידת 1988 אשר נפגעה בתאונה שגרמה לה שבר ביד והגבלות תנועה וכן לצלקת בפניה. בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובעת ובהתחשב בגילה אני פוסק סך של 60,000₪ .
י. סוף דבר
סה"כ הנזק 152,105 ₪, בהפחתת האשם התורם = 121,684 ₪.
53. אני מחייב את הנתבעת 2-4 לשלם לתובעת את הסך של 121,684 ₪, מהם יש להפחית את דמי התאונה שקיבלה התובעת מן המוסד לביטוח לאומי, אם קיבלה.
54. הנתבעות 2-4 יישאו בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 28,500 ₪.
הנתבעות 2-4 יישאו בשכר טרחת המומחה מטעם התובעת וכן בשכר טרחת המומחה מטעם הנתבעת 1. התובעת תישא בהוצאות ושכר טרחת ב"כ הנתבעת 1 בסכום כולל של 28,500 ₪.
55. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת תקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ג' חשוון תשע"ח, 23 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
