ח' ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי

רקע עובדתי:

1. ביום 4.11.2000 חווה התובע תאונה. בעקבות התאונה פנה אל הנתבע בחודש יוני שנת 2001 או בסמוך לכך בתביעות לקבלת קצבאות נכות כללית, ניידות ושירותים מיוחדים (להלן גם: "שר"מ").

2. לצורך בחינת זכאותו של התובע לתשלום גמלאות צורפו נתוני שכר ממעבידו (נתונים עדכניים עד לחודש מאי שנת 2001).

3. על פי נתוני השכר שהועברו לנתבע, נכון לחודש מאי שנת 2001 עמד שכרו של התובע על סך של 24,000 ₪. מתוך הנחה כי לא חלה ירידה בשכרו- כאמור בטופס ההחלטה בעניין הנכות הכללית- לא אושרה לתובע זכאות לגמלת נכות כללית. עם זאת, נמצא זכאי לגמלת שר"מ מאחר ששכרו נכון לחודש מאי 2001 לא עלה על פי חמש מהשכר הממוצע במשק (נכון לאותו מועד עמד השכר הממוצע במשק על סך כ- 6,900 ₪).

4. בעקבות התאונה הנ"ל התובע הגיש גם תביעת נזיקין כנגד עיריית ת"א ואח' (ת"א 1577/03). להליך זה צורף לימים המל"ל כתובע נוסף (מכוח עילת השיבוב שקמה לו כנגד המזיקים בגין אותן גמלאות ששילם ועתיד היה לשלם לתובע בעקבות התאונה) וכתב התביעה תוקן בהתאם, תוך שהוא כולל בתוכו שני תובעים, הם בעלי הדין כאן.

5. הוכח, כי במקביל לתביעת הנזיקין שניהלו התובע והמל"ל יחד בבית המשפט המחוזי, ניהל התובע הליך גישור מול המזיק ללא ידיעה ועדכון של המל"ל. בסיומו של הליך הגישור, הגיעו הצדדים להליך להסדר פשרה (ביום 13.6.07), בנפרד וללא עדכון המל"ל, כאשר לאחר מכן נותר המל"ל כתובע יחיד בתיק.

6. נכון למועד בו הגיע התובע להסדר הפשרה בתביעתו מול המזיק שולמו ועתידות היו להשתלם לו כל אותן גמלאות שנכללו בתביעת מל"ל אותה העת, קרי גמלת שר"מ וניידות.

7. במסגרת הסדר הפשרה נוכו מסך פיצויי התובע גמלאות מל"ל בגין שר"מ וניידות בלבד. בשלב מסוים תוקנו גמלאות המל"ל שעמדו לשיבוב והועמדו ע"ס 1,623,694 ₪.

8. בחודש יולי שנת 2010 פוטר התובע מעבודתו, ולקראת סוף אותה השנה הגיש שוב תביעה לקצבת נכות כללית. תביעתו התקבלה (בנוסף לגמלת הניידות ושר"מ).

9. בחודש מרץ שנת 2011 הודע לתובע לראשונה על שלילת זכאותו לקצבת השר"מ, וזאת החל מחודש מרץ 2004 ועד לסוף ספטמבר 2010, מאחר שעד לאותו המועד לא נלקחה בחשבון העובדה שהתובע השתכר בכל אותה תקופה ועד לחודש ספט' 2010 מעבר לפי חמישה השכר הממוצע במשק- עובדה אשר שוללת זכאות על פי חוק לגמלת שר"ם.

10. בפועל, החל מחודש מרץ 2011 מקזז הנתבע מקצבת הנכות הכללית של התובע כספים עד לגובה החוב (סך כל חובו- 313,000 ₪ בקרוב).

11. ביום 10.9.12 הגיעו המוסד לביטוח לאומי והמזיקים להסדר פשרה ולפיו ישולם למוסד לביטוח לאומי סך כולל של 1,467,500 ₪. מן המסמכים שצורפו לתיק המוצגים עולה כי הפשרה כללה בתוכה סילוק כל תביעות המל"ל לרבות גמלת הנכות הכללית, השר"מ והניידות.

12. בעקבות פניית התובע לוועדה לניכוי חובות, ביום 10.8.14 הודע לתובע כי הוחלט לבטל 30% מחובו (הופחת סך של 79,355 ₪ מתוך 264,517 ₪ שנותרו מחובו המקורי של התובע).

     

    אלה עיקר העובדות הנדרשות להכרעה בתובענה זו.

     

13. טענתו העיקרית של התובע כנגד הנתבע הינה כי נוכח התנהלותו המרושלת של האחרון יצא מופסד כלכלית כתוצאה מהתאונה: מחד גיסא קוזזו אקטוארית כל גמלאות השר"מ והניידות מפיצוייו כנגד המזיקים ומאידך גיסא מקוזזות גמלאות השר"מ לעבר בשנית על ידי המל"ל אשר זכה בתביעתו כנגד המזיקים לשיפוי בגין אותן גמלאות ממש.

    הסעדים המבוקשים בתביעה: להורות כי התובע פטור מלהשיב לנתבע כל תשלום מכוח הטענה לפיה שולמו לו תשלומי שר"מ ביתר; ככל שכבר קוזזו מהגמלה המגיעה לתובע כדין כספים כלשהם- על הנתבע להשיבם לתובע (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין) רכיב זה הוערך ע"י התובע (נכון למועד הגשת התביעה) ע"ס של 30,000 ₪.

     

     

    טענות הצדדים:

    טענות התובע:

14. התובע יצא קירח מכאן ומכאן, שעה שהפרשי גמלת השר"מ (אשר שולמה ביתר כטענת הנתבע) קוזזה ממנו פעמיים- פעם אחת בחישוב הפיצויים שהשתלמו לו ופעם נוספת בהמשך עת עשה המל"ל בכספי התובע כבתוך שלו וקיזז שוב את אותם הכספים שכבר קוזזו במסגרת הליך הנזיקין.

15. טענת הנתבע כי התובע עדיין יצא מורווח, שכן קיבל יותר מ-100% נזקו בשל גמלת הנכות הכללית שהחלה להשתלם לו מאוחר יותר ולא נוכתה- אינה נכונה. מעבר לכך, יש בה פגם מוסרי שאינו עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות ותום הלב המצופה מן הנתבע.

16. המצב אליו נקלע התובע מבטא נזק שנגרם לו ללא כל אשם תורם מצדו- המל"ל כשל והתרשל כלפי התובע עת לא הצליב ולא שקלל את נתוני השתכרותו בפועל ערב אישור תביעת השר"מ שהגיש והמשיך ולא עשה כן משך עשור.

17. יש לזקוף לחובת הנתבע את הימנעותו מלהביא פקיד תביעות שידע להסביר מידיעתו שלו אילו הליכי בדיקה ואישור הייתה צריכה לעבור פנייתו של התובע לשר"מ וככל שיש הסבר מניח את הדעת להתרשלות המוסד- ליתן לגביו פרטים.

18. הנתונים העולים מטופס "שירותים מיוחדים" סותרים את גרסתו של מר שדמי לפיה רק במועד הגשת הבקשה נתוני שכרו של התובע נבדקו ולא במועד אישורה בפועל לאחר הבדיקה.

19. אין על בעל דין כל חובה לשתף את רעהו (תובע לצדו או נתבע) בהליכי פשרה המתקיימים עם מי מהצדדים, ובמקרה שלפנינו לא נטען כי שיתוף כזה היה מוביל לתוצאה אחרת.

20. לא נטענה כלפי התובע טענת הסתרה או תרמית. אדרבא, מר שדמי הודה כי דווקא דחיית התביעה לנכות כללית היה בה כשלעצמה בכדי ליצור מצג אצל התובע ולטעת בו את ההבנה כי זכאותו לגמלה נבחנת ע"י המוסד בין היתר בשים לב לנתוני הכנסתו.

21. הנתבע אינו יכול לטעון במקרה דנן טענת קיזוז מאחר שאין המדובר כאן בטענת קיזוז של חוב מול חוב אלא בטעות של הנתבע אשר יצרה חוב אל מול טענה עקרונית לחוב שהיה יכול להיווצר (לו אכן הנתבע היה צודק בטענת הזקיפה), לא ניתן אפוא לטעון טענת קיזוז שכן המדובר בחוב שכלל לא נוצר.

22. באשר לטענת הנתבע כי התובע קיבל יותר מ-100% מנזקו- כאשר הנתבע מחליט לעשות שימוש בזכות הזקיפה עליו הנטל להראות כי התובע בהכרח כבר קיבל פיצוי בגין אותו הנזק שכעת בנוסף הוא מקבל גמלאות שלא נוכו לו. בנוסף לכך על הנתבע לעמוד בחובת תום הלב.

23. סוגיית שכרו הגבוה של התובע והעדרה של נכות תפקודית – עמד במרכז חישוב סכום הפשרה. מנגד עם פיטוריו של התובע בשנת 2010 נתונים אלו השתנו באחת. התובע לא עבד כלל במשך תקופה ארוכה. כיום עובד התובע באדמיניסטרציה בחברה השייכת לאביו ומשתכר כ-1,000 ₪. מן הצד השני של המשוואה נוספה לתובע קצבת נכות כללית בשיעור חודשי של 2,627 ₪. מנתונים אלו עולה כי התובע יצא מופסד בפועל.

24. סמיכות הזמנים בין המועד בו התחייב התובע לא לפנות לנתבע לקבלת קצבת נכות כללית לבין מועד פיטוריו של התובע- היא סמיכות זמנים מקרית בלבד.

25. על מנת שהנתבע יוכל להפעיל את זכות הזקיפה עליו להוכיח כי הגמלה אותה הוא רוצה לזקוף בהכרח קשורה לתאונה, אחרת לא ניתן להפחיתה מהפיצוי.

26. התובע לא ראה בפנייתו לוועדת ההנחות את מיצוי זכות הטיעון מטעמו. אין בעצם הפנייה לוועדה זו משום ייחוד עילה או בחירה בברירת דין והתובע אף לא נדרש ע"י מאן דהוא לחתום על מסמך ויתור כלשהו.

     

    טענות הנתבע:

27. לאחר שהנפגע סיים את תביעתו מול המעוול בפסק דין, תוך ניכוי גמלאות מל"ל שהיו ידועות באותה עת- אין הוא זכאי לבוא לאחר מכן בדרישה כלשהי כלפי מל"ל להחזר כספים שנוכו בזמנו, וזאת גם אם המל"ל שופה בגינם, במידה שחל שינוי וסכום הגמלאות קטן.

28. כל אחת מהתביעות שמוגשות במשולש היחסים- ניזוק-מזיק-מל"ל נבחנת נכון למועד התנהלותן ומתן פסק הדין בעניינן ואין מקום לטענה של עשיית עושר ולא במשפט על בסיס שינויים מאוחרים למועד סיום התביעות. קל וחומר במצב שבו תביעת הנפגע מסתיימת בפשרה תוך לקיחת סיכון מחושב לגבי שינויים עתידיים בזכאות הנפגע במל"ל.

29. בפסק הדין בעניין רוזנקרנס נקבע כי בפני פקיד המל"ל עמדו מלוא הפרטים הנדרשים בתיק וזאת בניגוד גמור לנסיבות ענייננו, בהן התובע לא פעל לעדכון שכרו מול הנתבע בסמוך למועד אישור תביעתו לשר"מ ובכל מקרה בפני פקיד התביעות עמד מידע לא עדכני שהועבר לו ע"י התובע ואשר היווה בסיס להחלטתו- החלטה שהייתה יכולה להתברר כנכונה אלמלא המידע שהוצג ע"י התובע לא היה משתנה כחודש לאחר מכן.

30. בנוסף, בשלב מאוחר יותר בחר התובע למדר את הנתבע מהסכם הפשרה שערך מול המזיק, ובכך למעשה לקח סיכון כי בהמשך יחולו שינויים בשיעור זכאותו במל"ל.

31. משעה שהנתבע לא נטל חלק בהליך הגישור בין הצדדים, ממילא לא יכול היה לצפות כי לתובע יגרם נזק.

32. עילתו האמתית של התובע היא כלפי שיקול דעת הוועדה לביטול חובות אשר בפניה פרס התובע את מלוא טענותיו, לרבות הטענה כי הטעות שארעה היא כולה באשמת המל"ל, ובכל זאת החליטה הוועדה לוותר לו על חלק מהחוב ולא על כולו. התובע לא פעל למיצוי זכות הערעור שעמדה לו בביה"ד לעבודה (ולא ברור מדוע).

33. מכל מקום התובע יצא נשכר מטעויות המל"ל- מחד לא הופחת משיעור הניכוי סך של כ-300,000 ₪ ששולמו לו שלא כדין אך מאידך גם לא נוסף סך של כ-400,000 ₪ ששולם לו כדין כבר אז, אך כאמור בשל טעות לא נכלל מלכתחילה בתביעת השיבוב.

34. יסוד הנזק אף הוא לא הוכח- ראשית כלל לא ברור מהו סכום הגמלאות שנוכה במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיע התובע. התובע לא הביא כל ראיה בעניין ויתכן שנוכה סכום נמוך מזה הנטען על ידו שכן כשמדובר בהסכם פשרה ההנחה היא שהצדדים לקחו בחשבון שתמונת הגמלאות תמיד דינמית.

35. נוסח הסכם הפשרה זועק נוכח חוסר תום ליבם של התובע והמעוולות אשר עשו יד אחת על מנת לנסות למנוע מהמל"ל לקבל את השיפוי המלא המגיע לו מכוח החוק.

36. לו היו שני הצדדים תמי לב- היו מבצעים ניכוי רעיוני של קצבת הנכות הכללית החל מיוני 2010 ומקפיאים סכום נוסף למטרה זו.

     

    העדויות:

    בתיק התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעו התובע בעצמו ומר יהונתן שדמי, עו"ד במחלקת השיבוב בלשכה המשפטית של הנתבע.

    סיכום עדותו של התובע:

37. התובע לא ידע להשיב מדוע בכתב הקבלה והשחרור (נספח ד' למוצגי התובע) הוכנס סעיף לפיו התובע התחייב כי לא יגיש תביעה למל"ל לקבלת גמלת נכות כללית עד ליום 1.6.10.

    לדבריו, הוא לא חשב על מה יקבל בעתיד מפני אינו בקיא במלוא בגמלאות הקיימות, ולכן לא לקח בחשבון שבעתיד יחל לקבל נכות כללית.

38. מדבריו עולה כי לא תכנן לפרוש בגיל 40 ולתבוע נכות כללית.

39. שלל כי הוצגה בפניו אפשרות לניכוי רעיוני. לא זכור לו האם במסגרת המו"מ שהתנהל בינו לבין הנתבעות עלתה השאלה האם לא ראוי להקפיא בצד סכום שיבטיח את האפשרות שבה יחל לקבל קצבה נוספת.

40. הסיבה לפיטוריו באופן פורמלי הייתה על רקע אי סדרים, אולם ציין כי הרבה חודשים לפני כן היו סימנים. תחילה שכר עו"ד אולם לאחר מכן החליט לסיים את תפקידו בצורה שקטה.

    התייחס לקטע שצורף לתצהירו (סומן נ/2) וציין כי סיום העסקה בשל אי סדרים הוא מעין שם קוד לחב' אמריקאיות כדי לפטר מנהל שלא ניתן לפטרו מכל מיני סיבות אחרות. התובע ציין כי היה לו קשה ולא היו לו הרבה אנשים שיכלו לחלוק עמו את הנסיעות שעלותן הייתה גבוהה.

41. כאשר נשאל מדוע המתין עד סוף השנה על מנת להגיש תביעת מל"ל ציין כי חשב לתומו שימשיך לעבוד שם. כמו כן, היה עסוק בענייניו האישיים ולא יודע מתי בדיוק הבין שהוא יכול לתבוע נכות כללית.

42. ציין כי בגישור שנערך בין מל"ל לבין הנתבעות נכח פעם אחת בישיבה, בה גישר עו"ד הורוביץ. לא ידוע לו שהגישור הנוסף היה לפני עו"ד הורוביץ.

    לא זכור לו מכתב מיום 15.12.11 שבו המגשר מציע הצעת גישור.

43. כאשר נשאל מנין ההנחה בסע' 8 לתצהירו כי המזיקים לא עודכנו על החוב שהקים המל"ל בגין תשלום מוטעה של השר"ם- ציין כי נראה לו הגיוני שבאותו הזמן- לו היו מעדכנים אז לא היו מבקשים ממנו את הכסף.

     

    סקירת עדותו של מר שדמי:

44. מעדותו עולה כי הוא עובד אצל הנתבע החל ממאי 2011.

45. מר שדמי הסביר מה היה חלקו של הנתבע בטעות שארעה- הנתבע לקח בחשבון את הטענות שהתובע העלה בפניו במסגרת הוועדה לביטול חובות ובמסגרת זו הוא שקל גם את פעילותו, החלטותיו ומעשיו במסגרת השיקולים של הוועדה לביטול חובות.

46. בדרך כלל הוועדה לביטול חובות שוקלת שיקולים סוציואקונומיים בריאותיים ורואה בפניה את החומר.

47. מקור התקלה מצדו של הנתבע נובע מכך שהנתבע לא מבצע בדיקה יום יומית ואף לא בדיקה שבועית לגבי כל גמלה וגמלה שהוא משלם- לגבי הכנסות התובע במקרה זה. הבדיקות נערכות בנקודות ציון מסוימות- כמו למשך במקרה זה, הבדיקה נערכה כשהתובע הגיש פעם נוספת תביעה לנכות כללית (כעבור 10 שנים).

48. לדבריו, הטעות של המל"ל הייתה שיתכן והיה יכול לבדוק בתקופה מוקדמת יותר, האם הכנסותיו של התובע היו גבוהות יותר.

49. מר שדמי לא ידע לומר כיצד פקידי התביעות בחנו את התביעה הראשונה לנכות כללית, קרי אילו בדיקות נעשו בעניין, הוא בקיא בחוק ולא בנושא של איך הפקיד בוחן את התביעות.

50. לדבריו של מר שדמי, בטרם התובע החל לקבל קצבת שר"ם, פקיד התביעות שקל בין היתר את שכרו של התובע. מר שדמי מסתמך בעדותו על השערה כי הפקיד בדק את הנתונים וידע מה הוא עושה.

51. מר שדמי אישר כי במועד הגשת התביעה הפקיד בדק את אשר בדק ונתן החלטה על סמך החומר בפניו. לאחר מכן לא התבצעה בדיקה.

52. לא ידע לומר מה קורה אם נכה מקבל גמלת נכות כללית ובנק' זמן מסוימת מקבל סכום העולה על הסכום המותר. ציין כי אינו מכיר את המערכת.

53. מדבריו עולה כי חובה על המבוטח לעדכן את המל"ל באם יש שינוי בהכנסותיו וכיוב'. לא ידע לומר מה קורה אם התובע מדווח למח' גבייה ולא למח' נכות כללית, קרי האם יש סנכרון בין מערכות.

    ציין כי למיטב ידיעתו בשנת 2001 לא נדרש מהתובע להעביר מידע מעודכן לגבי הכנסותיו. כיום (במשך 5 או 6 השנים האחרונות) קיימת הערה בטופס התביעה למוסד שעל המבוטחים לעדכן הכנסותיהם ככל שיש שינוי. אולם ציין כי התובע הוא לא זה שעיצב וגיבש את נהלי העבודה של המל"ל.

54. אישר כי במכתב הדחיה שקיבל התובע יש כדי ליצור רושם אצל הנכה הסביר שתביעתו לגמלה מהמוסד נבדקת בין השאר בשים לב לנתוני שכרו.

55. באשר להליך שנוהל בין המל"ל לבין המזיקים- ציין כי זכור לו כי ביולי 2012 הייתה הצעה של בית המשפט ובסופו של יום עו"ד בן צבי העביר את ההמלצה למפקח על התיק כמסמך פנימי ואז התקבלה החלטה.

56. לדברי מר שדמי, נכון למועד בו התנהל הליך השיבוב בשנת 2012- הוא ידע וחישב את אותם סכומים שהתובע החזיר למל"ל. ציין כי ביום 15.7.12 עו"ד בן צבי פנה במכתב לעו"ד יוניק וצירף את פירוט התשלומים, נכות כללית שר"ם וניידות, קרי הכל נלקח בחשבון כולל חובו של התובע והסכום מבטא זאת.

57. לדבריו, עו"ד שייצג את ביטוח לאומי לא מבקש עדכון על בסיס יומי/ שבועי.

58. מר שדמי ציין כי לא נדרש ממל"ל לעדכן את התובע באשר להסדר שהם מבקשים להגיע אליו מול המזיקים.

59. באשר לסעיף 9 לתצהירו של מר שדמי המציג נתונים עובדתיים- מספריים בכל הנוגע לניכוי גמלאות מל"ל- מר שדמי ציין כי הגרעון נוצר מפני שהתובע קיבל יותר מנזקיו. וכי הפשרה של המזיקים מול המל"ל ממילא מגלמת אי קבלה של מלוא הסכום.

60. ציין כי תגמולי הנכות הכללית שהתובע קיבל הם בעקבות התאונה ברמת הליך שיבוב. אולם לצורך זכאות לנכות כללית לא בודקים קשר לתאונה, ואין לקשור בין הדברים.

     

    דיון והכרעה:

61. ראשית אסלק מדרך את טענת התובע כי הנתבע לא יכול לתבוע חוב "שהתיישן" כטענתו.

    הלכה היא ש"הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעות וגמלאות שמשלם המוסד ולא על חוב בדמי ביטוח שמבקש המוסד לגבות" (דיון (ארצי) לה/22-0 המוסד לביטוח לאומי - דבורה כרמלי, פ"ד ו(1) 371 (1975)).

    יצוין כי חלוף הזמן עשוי לאפשר למבוטח לטעון כי אין לאפשר למוסד לביטוח לאומי לנקוט הליך של גביה באמצעות קיזוז מגמלאות, בשל שיהוי מנהלי (עבל(ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי נ' לבנה חג'ג' (פורסם בנבו: 1.4.2015)).

62. מכל מקום, קצבת השר"מ שולמה לתובע שלא כדין במשך שנים רבות, מיוני 2001 עד למרץ שנת 2011. עם זאת, החוב הוקם רק החל ממרץ 2004 ולכן כבר בשלב הקמת החוב "ויתר" הנתבע על סך של כ-105,273 ₪ כאשר מאוחר יותר ולאחר דיון בוועדה לבחינת ביטול חובות בוטל סכום נוסף של כ-79,355. כפי שאראה להלן לא ויתר המל"ל על דבר.

63. מעיון בטופס תביעה לשירותים מיוחדים שהוגש ע"י התובע במאי/יוני 2001 צוין בתיבת של הכנסות הנכה כי גובה השכר נכון ליום 1.6.01 עומד על סך 24,500 ₪ (קרי משכורת חודש מאי 2001). לראיה, זהו אף השכר החודשי האחרון שהופיע בטבלת השכר שצירף התובע לטופס תביעה לקצבת שר"מ ונכות כללית. בניגוד לטענת התובע, ובהינתן כי נכון לשנת 2001 גובה השכר הממוצע במשק עמד על סך 6,964 ₪, הרי שמן הנתונים שסיפק התובע במסגרת טבלת השכר שצירף נראה כי גובה שכרו עד מאי 2001 לא חצה את מכפלת השכר הממוצע במשק פי חמישה (כך למשל שכר חודש אפריל 2001 שעמד ע"ס 34,322- שהוא למעשה השכר הגבוה ביותר המצוי בטבלה הנ"ל אינו מגיע לפי חמישה מהשכר הממוצע במשק דאז). ודוק, לא ניתן לדלות מטופס 106 לשנת 2001 את הנתונים הרלוונטיים לכל חודש וחודש- הסכומים בטופס 106 משקפים את גובה ההשתכרות על פני השנה כולה ולכן אין בידי לקבוע כי במועד הגשת בקשת השר"מ עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע מעבר לחימוש השכר הממוצע במשק.

64. אין חולק כי ערב אישור הבקשה לשר"מ (12/2001) עמד שכרו של התובע על שיעור הגבוה פי חמישה מן השכר הממוצע במשק.

    אכן, ישנו פער בין נתוני השכר נכון למועד הגשת הבקשה לבין נתוני השכר נכון למועד אישור הבקשה.

65. בראש טופס השר"מ צוין כי תאריך ההחלטה הוא 17.10.01, ובתחתית הטופס ישנה חתימה של פקידת התביעות ולידה מופיע תאריך 19.12.01. מטיעוניי התובע עולה שהדעת נותנת כי נתוני השכר של התובע יבחנו/נבחנו גם בסמוך למועד אישור הבקשה. דעתי שונה. התובע נדרש לצרף אישורים לתביעתו לרבות אישורי שכר ומההחלטה לאשר את תביעתו לשר"מ עולה כי פקיד התביעות בדק את המסמכים שהוגשו לו על ידי התובע. לא הוכח כי נעשה דבר מעבר לכך.

    שאלה אחרת היא האם היה יכול ו/או צריך הנתבע לבדוק את הנתונים בסמוך לפני אישור התביעה. על כך בהמשך.

66. בהקשר זה יצוין כי מעדותו של מר שדמי לא ניתן ללמוד למעשה דבר באשר לאופן ולמועד בהם נבדקים הנתונים הרלוונטיים ע"י פקיד התביעות, ונראה כי מר שדמי ניזון בעיקר ממסמכים שהונחו בפניו ותו לא. מוטב היה כי יעיד פקיד התביעות שטיפל בתביעת התובע או פקיד תביעות אחר היודע על בוריים את הליכי אישור התביעה.

67. חרף העובדה כי אין בידינו די נתונים על מנת להכריע כיצד ומתי בוחן פקיד התביעות את הנתונים שבפניו, המסקנה המתקבלת על הדעת היא כי במועד אישור הבקשה פקיד התביעות הסתמך על הנתונים שהובאו בפניו ע"י התובע, קרי עד למאי 2001, ולא פנה לערוך בדיקה מחודשת במועד הסמוך לאישור התביעה. ככל הנראה האישור ע"י פקיד התביעות המתין עד לאחר בדיקת התובע ע"י אחות ורופא באוג' ובספט' 2001 (מועדים שצוינו בטופס השר"מ).

    האמור לעיל מקבל משנה תוקף משעה שהחל מחודש יוני 2001 ואילך שכרו החודשי של התובע גדל משמעותית וחצה את חימוש השכר הממוצע במשק. על כן, אין חולק כי לו פקיד התביעות היה מודע בזמן אמת לשינוי המשמעותי שחל בשכרו- היה ממהר לדחות את תביעת השר"מ.

68. כאמור, במקרה דנן הטעות התגלתה רק כעבור 10 שנים למן המועד בו החלה גמלת השר"מ להשתלם לתובע. מעדותו של מר שדמי עולה כי הטעות התגלתה במועד הנ"ל מאחר שהתובע הגיש תביעה לנכות כללית בשנת 2010, והמוסד נוהג לבצע בדיקות לגבי כל גמלה וגמלה שהוא משלם "אחת לצמתים מסוימים".

    אף מר שדמי ציין בעדותו כי הטעות באה לידי ביטוי בכך שהמוסד יכול היה לבדוק בתקופה מוקדמת יותר את הכנסותיו של התובע.

    ככל הנראה פקיד התביעות הסתמך על הנתונים שהובאו לו בטבלה ע"י התובע ותו לא, קרי עד למאי שנת 2001 ולא פנה לבחון את הנתונים שוב בסמוך למועד אישור הבקשה.

    אין חולק כי מאחר שהתובע היה בזמנו בגדר שכיר- הרי שהנתונים בדבר גובה השתכרותו היו מצויים בידי הנתבע לאורך כל התקופה.

69. מעיון בטענות התובע עולה כי יש צדק בטענותיו כי בעת שהנתבע חישב את קצבאות העבר לצורך הליך השיבוב מול המעוולות, נלקחו בחשבון קצבאות השר"מ, הניידות והנכות כללית- ברוטו, ללא ניכויי החובות המבוצעים בפועל ע"ס כ-1,887 ₪ מדי חודש- כפי שמשתקף מאישור על תשלומי קצבאות לפי פרק ביטוח נכות לשנת 2011. נראה כי גם בחישוב ההיוון נקלע המל"ל לכלל טעות וחישב את קצבת השר"מ ברוטו. טענה זו נתמכת הן בפירוט התשלומים ששולמו לתובע והועבר לעיון ב"כ המעוולות ואף בחוות הדעת האקטוארית מטעם המל"ל מיום 15.7.12 אשר הוגשה במסגרת מגעים לפשרה של המל"ל מול המעוולות בתיק הנזיקין. גם מכתבו של ב"כ המל"ל לב"כ המעוולות מיום 15.7.2012 המפרט את סך גמלאות המל"ל תומך במסקנה זו. קרי, מן המסמכים עולה כי המל"ל דרש מהמעוולות שיפוי מלא בגין גמלאות הנכות הכללית, הניידות והשר"מ לעבר ולעתיד, קודם שהגיע עמן להסדר פשרה. דרישה זו באה בשנת 2012, מועד בו היה ידוע למל"ל מניה וביה כי התובע לא זכאי כלל לגמלת השר"מ ואף יתרה מכך- החל בחיוב התובע בהחזרת החוב. מדוע, אם כן, דרש המל"ל מן המעוולות שיפוי בגין גמלאות השר"מ שבהן כבר חויב התובע ואף בגין גמלאות לעתיד לפי חוות דעת אקטוארית? על כך לא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת.

70. בענייננו, כאמור בקשר לתאונה דנן, התובע ניהל תביעת נזיקין אל מול המזיקים ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שהמוסד לביטוח לאומי לא היה צד לו.

    התובע טוען בהקשר זה כי לא היה חייב בחובת הגילוי כלפי הנתבע בכל הנוגע להליכי הפשרה בתביעתו אך מנגד טוען כי הנתבע ממילא שופה במסגרת הליכי פשרה שניהל מול המעוולים, בגין אותה קצבת שר"מ שלימים נשללה מן התובע.

    אין בידי לקבל טענה זו של התובע במלואה, ככל שיש בה כדי לנקותו מאחריות ולפחות חלקית לשנעשה. משעה שבחר במודע לא לכלול את המוסד לביטוח לאומי במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיע אל מול המזיקים- הוא אינו יכול להלין על השלכותיו. ודוק, לא מן הנמנע כי לו הנתבע היה צד להליכים שהובילו להסכם הפשרה, אזי עניינו של התובע היה נבחן לעומק בצורה מחודשת, כך שתתקבל מלוא התמונה באשר לנתוניו של התובע ולסכום גמלאותיו שהשתלמו ועתידים להשתלם. כך גם היה מקבל התובע יותר מן המעוולים אשר עמדו על ניכוי כל גמלאותיו מסך הנזק.

71. על פי ההלכה הפסוקה אין בכוחו של הסכם פשרה שנערך בין ניזוק למזיק לכבול את ידיו של צד שלישי שלא היה צד לאותו הסכם (וראו לעניין זה ב: רע"א 1518/11 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית ר"ג, (פורסם בנבו, 23.10.11), ע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון, פ"ד טז 7 (1962); ע"א 463/63 מצבעה ואפשרה לטכסטיל קשת נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יח 524 (1964); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 (2003)). בענייננו כאמור, המוסד לא היה צד להסכם הפשרה ועל כן איננו חב במערכת הסיכונים והסיכויים הכרוכים באותו הסכם. עם זאת, אין הדבר אומר כי הנתבע יכול להתעלם מזכויותיו של התובע ולקפחו תוך גבייה כפולה של גמלאות.

72. בכל הנוגע לסכום הנזק שהוסכם עליו במסגרת הסכם הפשרה בין התובע לבין המעוולות, אין ספק כי המעוולות עמדו על ניכוי מלוא גמלאות המל"ל שהיו ידועות לעת ההיא (ניידות ושר"מ) ולא הסכימו לוותר ולו על חלק מניכוי זה. הנחתי מתבססת על ניסיון החיים בתביעות מעין אלה במסגרתן מבוצע ניכוי מלא של הגמלאות מצד אחד, תוך ניהול מו"מ על סכום הנזק ("מלמעלה") מן הצד השני. הנחתי מבוססת על טענות המעוולים בתביעות נזיקין כי הם צפויים לשיבוב מהמל"ל ועל כן אין סיבה להפחית מסכום הניכוי מקום בו הם יידרשו בעתיד להשיבו במלואו למל"ל. הנחה זו מקבלת משנה תוקף בעניינו של התובע מקום בו, מחד גיסא, תביעת השיבוב כבר נוהלה על ידי המל"ל כנגד המעוולות ובהסכם הפשרה מול התובע נקבו המעוולות במפורש בגמלאות המל"ל והשר"מ ככאלה המקוזזות מסך פיצוייו ומאידך גיסא בעובדה כי המל"ל לא היה שותף להליך הגישור שבין התובע למעוולות ועל כן גם לא ניתן היה לנהל מו"מ משולש שיכול היה להביא להסכמה הדדית על ניכוי מופחת של גמלאות התובע.

73. בפועל, תביעת השיבוב של מל"ל כנגד המעוולות הסתיימה בפשרה ע"ס כולל של 1,467,500 ₪ תוך שהיא כוללת סילוק כל תביעות המל"ל כנגד המעוולות, משמע את גמלת הניידות, השר"מ וגם את גמלת הנכות הכללית.

    הנתבע הדגיש כי סכום הפשרה במסגרת תביעת השיבוב אינו מתייחס לגמלה ספציפית כזו או אחרת ששולמה או תשולם לתובע אלא נגזר מסכום הגמלאות שהיה ידוע לצדדים באותה העת. והרי אותה עת דרש המל"ל מהנתבעות שיפוי על מלוא גמלאות הש"רמ, הניידות והנכות הכללית. אם הנתבע בחר להתפשר על סכום נמוך מסך הגמלאות הכולל, הרי שזהו סיכון מחושב שאותו נטל ובוודאי שאין לזקוף אותו לחובת התובע.

    ודוק, הדעת נותנת כי נוכח הנתונים המובאים בחוו"ד האקטוארית כפי שנערכה בסמוך להסכם הפשרה בין הנתבע למעוולות ומשעה שאין חולק כי הסכם הפשרה הנ"ל נחתם כשנתיים לאחר שהתובע החל לקבל את קצבת הנכות הכללית- כי המל"ל לקח בחשבון אף נתון זה בשעתו. אינני מקבל את טענת הנתבע כי במסגרת הסכם הפשרה ויתר על סכומי נכבדים שיכול היה לקבל לו היתה מנוהלת תביעת השיבוב. תביעתו של התובע בגין התאונה לא היתה תביעת פלת"ד כי אם תביעת נזיקין הכפופה לשאלת חבות ואשם תורם ומשאלה ככל הנראה שוקללו במסגרת הסכם הפשרה בין התובע לבין המעוולות, לא ניתן היה להתעלם מנתון זה במסגרת ההסכם שבין המעוולות לבין המל"ל. מכל מקום הנתבע לא הביא כל עד לעניין זה ואף לא לעניין המסכת העובדתית אשר קדמה לחתימת הסכם הפשרה בין הנתבע לבין המעוולות (מה נדרש מהמעוולות, על מה ויתר הנתבע וכיוב' עובדות).

     

     

     

    מסקנות:

74. בעת החלטת הנתבע להעניק לתובע גמלת שר"מ כבר השתכר התובע סכומים אשר שללו ממנו את הזכאות לגמלת השר"מ. חרף זאת, לא בדק המל"ל בעת אישור התביעה את מצבו הכלכלי של התובע לעת הנדונה ונסמך אך על הנתונים שסופקו כחצי שנה קודם לכן במסגרת מסמכי התביעה.

    לא מצאתי מקום לדון בשאלת התרשלות הנתבע בפן זה של התובענה משאראה להלן כי הנתבע קיפח את התובע מקום בו גבה ממנו חוב עליו כבר קיבל שיפוי מהמעוולות. עם זאת פטור בלא כלום אין: למרבה הצער לא הביא הנתבע כל ראיה לעניין שגרת העבודה במחלקות השונות, יחסי הגומלין ביניהן, העברת נתונים בין המחלקות וכיוצא באלה עובדות רלבנטיות, לסתירת טענות התובע. התובע שעבד בכל אותה תקופה דווח על ידי מעבידיו לביטוח הלאומי, נתוני שכרו היו ידועים לפחות לאחת ממחלקות הביטוח הלאומי והדעת נותנת כי הנתבע יכול היה לדעת וצריך היה לדעת על נתונים אלה קודם שאישר את תביעתו לש"רמ כחצי שנה לאחר שהוגשה. עבור חודשים בלתי מבוטלים מיום הגשת התביעה ועד אישורה מטיל על הנתבע חובה לבדוק את הנתונים העדכניים של התובע, מניה וביה לעת שלא חלה חובה חוקית על התובע לעדכן את הנתבע בדבר שינוי כזה או אחר בהכנסותיו. זאת לא הוכח שנעשה וממילא הוכח כי זוכה בגמלה חרף הכנסתו הגבוהה. בכך כשל הנתבע.

75. בעת חתימת הסכם הפשרה בין התובע לבין המעוולות, נוכו מסך נזקיו של התובע מלוא גמלאות הניידות והשר"מ שקיבל בעבר והיה אמור לקבל בעתיד.

76. קודם חתימת הסכם הפשרה בין הנתבע למעוולות, כבר ידע הנתבע על ביטול זכאותו של התובע לגמלת השר"מ, החל לגבות את החוב בגין גמלאות העבר מהתובע ובנשימה אחת דרש מהמעוולות שיפוי מלא גם בגין גמלת השר"מ שנשללה מהתובע ואף תוך היוונה לעתיד.

77. עם מצב דברים זה לא ניתן להשלים. גם אם נראה במצב זה כעשיית עושר שלא במשפט או לכל הפחות התרשלות מצד הנתבע (הפעם תוך אי התאמה בין מחלקת השר"מ למחלקה המשפטית), אין ספק כי התובע ניזוק ויש להשיב את המצב לקדמותו. לדידי במצב דברים זה יש להעדיף את אינטרס התובע- הניזוק, על אינטרס הנתבע- המל"ל (אם בכלל קיים בנסיבות אלה אינטרס כלשהו). התובע כבר פרע את חובו עת קוזזו מפיצוייו גמלאות השר"מ לעבר ולעתיד ואין כל סיבה שיחויב להשיבן פעם שנייה לנתבע, אשר שיבב את המעוולות בגין סכומים אלה ממש, תוך חתימה על הסכם המסלק מולן את כל תביעותיו.

     

     

    סוף דבר:

78. הוכח כי מסך נזקו של התובע קוזזו במלואן גמלאות השר"מ לעבר ולעתיד.

79. הוכח כי המל"ל שיבב את המעוולות גם בגין גמלאות השר"מ לעבר ולעתיד.

80. התובע קופח על ידי המל"ל אשר דרש הימנו החזר גמלאות עליהן כבר קיבל החזר מהמעוולות.

81. התובע תרם לטעות שנוצרה על ידי מידור המל"ל מהליכי הפשרה שניהל מול המעוולות ועל כן נכון לחייבו באשם תורם בשיעור לא גדול אותו אני מעריך במכלול הנסיבות ב-10%. אציין כי קשה להעריך מה היה קורה לו שותף המל"ל בהליכי הגישור אולם בהחלט סביר להניח כי אם היה משתתף בהליך היה מתוודע לעיסוקי התובע, הכנסותיו ולחישוב הפסדיו, מהלך אשר עשוי היה להאיר "נורה אדומה" בכל הנוגע לזכאותו של התובע לגמלת השר"מ.

82. אשר על כן אני פוסק כי התובע לא חב לנתבע דבר בגין גמלאות השר"מ (למעט 10% מערכן כאמור לעיל) ויש להורות על החזרת הסכומים שנגבו מהתובע בגין החוב האמור (בהפחתה של 10%) ולהוסיף עליהם ריבית והצמדה כדין מאמצע התקופה ועד היום, תוך הפסקת גביית החוב לאלתר.

83. הנתבע יישא בשכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ נוספים. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

     

    ניתן היום, ל' תשרי תשע"ח, 20 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.