מזונות ילדה

לפנינו ערעור וערעור־נגד על פסק דין הניתן ע"י כבוד בית הדין הרבני האזורי תל־אביב מיום א' מנ"א תשט"ו תיק מס. 3923/טז, לפיו חויב המערער־המשיב לשלם להמשיבה־המערערת למזונות בתם [צ'], סך 45 ל"י לחודש. בלבד, החל מיום מתן פסק הדין.

ואלו הן העובדות אשר יש לנו עניין בהם לצורך דיון זה.

המתדיינים הם זוג שהתגרש ביום ד' סיון תשט"ו, ולהם בת משותפת, בשם [צ'], לפני מתן הגט, ביום ו' אייר תשט"ו, סודר הסכם־ביניהם־בעל־פה, ע"י בית הדין הנ"ל, ובפרטי־כל בתאריך הנ"ל, נאמר בין היתר:־

"כן הוא מתחייב בקגא"ס כי עם סידור הג"פ הוא מתחייב לשלם למזונות הבת עד הגיעה לגיל 18 שנה."

בית הדין פסק על האב לשלם לאם הילדה עבור בתם סך 35 ל"י לחודש, למשך שנה, ועל הבת להיפגש עם אביה.

בינתיים הוגשה תביעה לבית הדין ע"י האב, היות והבת לא נפגשת אתו – לפי דבריו, והואיל ובשעת הדיונים בעניין זה נאמר במפורש – כך הוא טוען – כי במקרה שבתו לא תיפגש אתו לא יהיה חייב בתשלום כלשהו. ולכן הוא דורש לבטל את חיוב התשלומים אשר עליו.

בית הדין ביום כ"ט כסלו תשט"ו הוציא פס"ד בנדון זה "שעל הבת [צ'] לבוא למקום עבודתו של אביה בכדי להתראות אתו שש פעמים בשנה..." "על הבת לאפשר להתראות אתה כשהאב יבוא אליה להיפגש אתה שש פעמים בשנה."

כעבור תקופת השנה מיום שקבע בית הדין את שיעור דמי המזונות אשר על האב לשלם למזונות בתו, הגישה האם תביעה לבית הדין לקבוע את סכום דמי המזונות ל־100 ל"י לחדש.

בית הדין העלה את שיעור דמי המזונות ל־45 ל"י החל מיום א' מנ"א תשט"ז, ובית הדין הזהיר את הבת שאם לא תקיים את פסק הדין להיפגש עם אביה ידון בית הדין בקשר להפסקת תשלום המזונות.

על פסק־דין זה הוגש ערעור ע"י שני הצדדים.

טענות המערער־המשיב בכתב־הערעור הן:

לפי ידיעות שהגיעו אליו, הבת [צ'] עובדת ומרוויחה את כל הדרוש למחייתה, הבת נמצאת בקיבוץ, מקבלת שם את כל מזונותיה, צרכיה, ומלבושיה כו' אשר לפי"ז הוא טוען כי פקע חיובו מלשלם לה מזונות.

זאת ועוד: בפסק הדין נקבע בין היתר כי בתם [צ'] חייבת להיפגש עם אביה ועל האב לשלם סכום מסוים למזונותיה למשך שנה. הבת סירבה ועדיין היא מסרבת להיפגש עמו, לפיכך אין עליו חיוב לשלם מזונות עבור בתם כ"ז שהבת לא תמלא חובותיה כלפי אביה.

נוסף על זה בא – לפני בית הדין האזורי – בטענת "לאו בעל דברים דידי את" היינו, "התביעה צריכה לבוא בשם [צ'] שהיא הבת", והתובעת [פלונית] אינה יכולה לתבוע בשמה; המשיבה־מערערת מכחישה שהבת עובדת, הבת לומדת ואינה משתכרת אף פרוטה אחת. כמו־כן היא מכחישה טענת המערער שהבת לא נפגשת אתו. הבת איננה מסרבת להיפגש עם אביה, והיא מוכנה להמשיך ולהיפגש אתו בהתאם להוראות פסק הדין.

היא טוענת (א) המערער־המשיב הוא איש אמיד והוא יכול בקלות לשלם עבור כלכלת בתו סך 100 ל"י לחודש; (ב) פסק הדין הקודם בעניין קביעת שיעור דמי המזונות ניתן לשנה אחת ותקופתו נסתיימה ביום ו' אייר תשט"ז. היא דרשה בתביעתה לחייב את המערער־המשיב להמשיך את המזונות ולהגדילם מיום שפג תקפו של פסק הדין, אולם בפסק הדין כתוב כי חיוב המזונות בסך 45 ל"י הוא מ"היום" כלומר מיום מתן פס"ד שהוא א' מנ"א, באופן זה נשאר חלל ריק של שלשה חדשים ללא מזונות לבת. והיא מבקשת לתקן את פסק הדין ולפסוק שהמזונות יחולו מיום ו' אייר תשט"ז.

והנה בדבר טענת המערער־המשיב "לאו בעל דברים דידי את", אמנם לפי מה שכתבו בפרטיכל בנוגע להתחייבותו במזונות בתו, וכפי שצוטט לעיל, היה מקום דיון בטענה זו, בהתחשב שהבת – שההתחייבות היא כלפיה – היא קרובה לגיל שבע־עשרה שנה, אולם בפסק הדין נמצא שינוי קל לכאורה, מהנאמר בפרטיכל, אבל כוחו יפה להכריע את גורל טענה זו.

בפסק הדין נאמר:

"הבעל מתחייב לשלם לאשתו למזונות הבת עד הגיעה לגיל 18 שנה."