אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שאה קוהי נ' להגאני ואח'

שאה קוהי נ' להגאני ואח'

תאריך פרסום : 06/09/2017 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
45459-04-14,45742-04-14
28/08/2017
בפני השופט:
רונן אילן

- נגד -
התובעים:
1. בתיק 45459-04-14: יוסי שאהקוהי ע"י ב"כ עוה"ד שרון סגל
2. בתיק 45742-04-14: שרה להגאני
3. מנסור להגאני ע"ב ב"כ עוה"ד אילן ג'ורג'י

הנתבעים :
1. בתיק 45459-04-14: שרה להגאני
2. מנסור להגאני ע"י ב"כ עוה"ד אילן ג'ורג'י
3. מנשה להגאני
4. בתיק 45742-04-14: יוסי שאהקוהי
5. מירב שאהקוהי ע"י ב"כ עוה"ד שרון סגל

פסק דין
 

 

לפני סכסוך שכנים שעיקרו סכסוך על תפיסת חלקים בחצר המשותפת ומחלוקות באשר לשימוש בחצר לחנייה.

הצדדים מתגוררים כולם, זה מעל זה, בבית משותף בן שני קומות. בבניין כולו 12 דירות אך הבניין כולל 3 כניסות והדירות נבנו בטור, כך שלמעשה הצדדים כמעט לבדם עושים שימוש בחצר הבניין הצמודה לדירותיהם, אף שזו משותפת לכלל בעלי הדירות בבניין.

בין הצדדים נתגלעו מחלוקות קשות בכל הנוגע לשימוש בחצר הבניין, ובייחוד כאשר כל צד מבקש לעשות שימוש בחצר לצורכי חנייה. על רקע מחלוקות אלו עתרו הצדדים יחדיו לצווים המורים לצד שכנגד לסלק ידיו מחלקים בחצר המשותפת. טענות התובע מתמקדות בחלקים מהחצר אשר לשיטתו "סופחו" לדירת הנתבעים כגינה וכחצר פרטית; בעוד טענות הנתבעים מתמקדות בחלק אחר של החצר המשותפת ואשר לשיטתם הם "סופח" לדירת התובע כמחסן וכן בטענות לבנייה בגג הבניין ולפגיעה בפרטיות על רקע הצבת מצלמות.

כל הניסיונות להביא את השכנים הניצים לכדי הסדר עלו בתוהו ולא נותר אלא להכריע במחלוקות. במוקד ההכרעה איפה, טענות הדדיות להשתלטות על חלקים ברכוש המשותף וטענות להסכמה שניתנה לכזו השתלטות לפני שנים רבות וחוסר תום לב בניסיונות להתעלם מזו הרשות שניתנה.

העובדות

  1. הצדדים מתגוררים בבניין ברחוב אחד העם 51 ברמת גן (להלן: "הבניין"), אשר רשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 196 בגוש 6142. הבניין בנוי בטור וכולל 12 דירות הנפרשות על פני 2 קומות ו- 3 כניסות נפרדות.

  2. בפינה הדרומית של הבניין בנויות זו מעל זו 2 דירות.

    הנתבעים 1 ו- 2, שרה להגאני ומנסור להגאני, הינם החוכרים של הדירה בקומת הקרקע בפינה הדרומית של הבניין (גוש 6142; חלקה 196; תת חלקה 1; להלן: "דירת להגאני") ומתגוררים בדירתם מזה כיובל שנים. הנתבע 3, מנשה להגאני (להלן: "מנשה") הינו בנם של הנתבעים 1 ו- 2.

    לשם הנוחות יכונו להלן מנסור להגאני, שרה להגאני ומנשה ביחד: "הנתבעים".

    התובע, יוסי שאהקוהי (להלן: "יוסי"), והנתבעת בתביעה הנוספת, מירה שאהקוהי, הינם החוכרים של הדירה בקומת הראשונה בפינה הדרומית של הבניין (גוש 6142; חלקה 196; תת חלקה 3; להלן: "דירת שאהקוהי") ומתגוררים בדירתם מזה כשני עשורים.

    לשם הנוחות יכונו להלן יוסי ומירה שאהקוהי ביחד: "התובעים".

    הן לדירת להגאני והן לדירת שאהקוהי 1/12 חלקים ברכוש המשותף של הבניין. בתקנון הבניין (נספח 1 לתביעת שאהקוהי) מצוין בסעיף 2 כי לדירת שאהקוהי, היא דירה 3 בבניין, צמודים גם חלקים בגג הבניין. למעט אזכור זה, אין כל הצמדות הרשומות בלשכת רישום המקרקעין.

  3. הבניין, כאמור, הינו בניין טורי המשתרע על 2 קומות בעוד דירות הצדדים ממוקמות זו מעל זו בקצה הדרומי של הבניין.

    בחזית המזרחית של הבניין, מול דירות הצדדים, רחבת בטון המשמשת לחניה (להלן: "הרחבה בחזית").

    בעורף הבניין, בצד המערבי שלו, חצר אחורית (להלן: "החצר האחורית"). בחצר האחורית סככה גדולה (להלן: "הסככה") וחדר בנוי, אשר מוחזקים על ידי משפ' להגאני ומשמשים אותם כמחסן, כחדר כביסה וכיו"ב.

    בצד הדרומי של הבניין, סמוך לדירות הצדדים, חצר גדולה אשר חצויה באמצעות גדר (להלן: "החצר הדרומית"). בחלקה העורפי של החצר הדרומית – גינה אותה מטפחת משפ' להגאני (להלן: "הגינה"). יתרת החצר הדרומית, בחלקה הקדמי, משמשת אף היא לחניית רכבים (להלן: "החניה").

  4. במהלך 2013, או בסמוך לכך, החלו להתגלע מחלוקות בין הצדדים על רקע השימוש בחצר הבניין לחנית רכבים. מחלוקות אלו הלכו והסלימו, הצדדים לא השכילו להגיע לעמק השווה, וכך הועברה ההכרעה לבית המשפט.

    טענות הצדדים

  5. ההליכים המשפטיים בין הצדדים נפתחו בתביעה שהגיש יוסי כנגד הנתבעים.

    בתביעה זו עותר יוסי לחיוב הנתבעים בפיני השטחים שתפסו בחצר האחורית (הסככה), בפינוי שטחים שתפסו בחצר הדרומית (הגינה), וכן בחיוב מנשה בתשלום פיצוי בסך של 80,000 ₪.

    לטענת יוסי, תפסו הנתבעים והשתלטו על חלקים ברכוש המשותף של הבניין ובלא היתר והם מחזיקים בהם ועושים בהם שימוש בלעדי. כך ביחס לחלק בחצר האחורית בו נבנו הסככה וחדר נוסף המשמש כחדר כביסה. כך ביחס לחלק האחורי בחצר הדרומית, שגודר ומשמש את הנתבעים כגינה. אפילו ביתרת החצר הדרומית אותה לא תפסו, טוען יוסי, מגביל מנשה את השימוש לצרכי חניית רכבים אף שהוא עצמו כלל איננו דר בבניין, חוסם את רכבו של יוסי חדשות לבקרים ומונע שימוש מיתר דיירי הבניין. עוד טוען יוסי כי מנשה עצמו מטריד אותו ואת בני משפחתו למרות שכלל איננו מתגורר בבניין, מגיש תלונות סרק ומנסה להלך עליהם אימים.

    נוכח כל זאת, טוען יוסי שיש להורות לנתבעים לפנות את כל החלקים ברכוש המשותף של הבניין אותם תפסו, לחדול מלמנוע מיוסי שימוש בחלקים אלו ובפרט בחצר הדרומית המשמשת לחניה, וכן טוען יוסי שיש לחייב את מנשה בתשלום פיצוי של 80,000 ₪ על הנזק שגרם לו.

  6. הנתבעים בתגובה, טוענים שאין לטענות יוסי כל בסיס.

    הנתבעים פותחים בהדגשת גילם המבוגר של מנסור ושרה להגאני (שניהם כבר הגיעו לגבורות) וכן מדגישים את מצבם הרפואי והכלכלי הקשה.

    הנתבעים מודים בתפיסת החצר האחורית שבעורף הבניין, בה נבנו הסככה והחדר, אך טוענים שתפיסה זו נעשתה לפני למעלה מ- 45 שנה ובהסכמה מלאה של כל בעלי הדירות בבניין, ולכן אין כל יסוד לניסיון להורות להם לסלק ידם מהחצר האחורית או לפנות את הסככה והחדר.

    הנתבעים כופרים בטענה לתפיסת חלקים נוספים של הרכוש המשותף וטוענים כי את הגינה, המהווה חלק מהחצר הדרומית, הם מטפחים לרווחת כלל דיירי הבניין וביתרת החצר הדרומית, החניה, אין הם עושים כל שימוש ייחודי וודאי שלא תפסו חלקים ממנה. דווקא יוסי, טוענים הנתבעים, בנה בלא היתר מחסן בחלק החצר הדרומית המיועד לחניה ומנסה לתפוס חלק ממנה. עוד הם טוענים שיוסי השתלט בעצמו על חלקים מהרכוש המשותף בבניית פרגולה והרחבת דירתו בחלל הגג.

    נוכח זאת, טוענים הנתבעים שאין כל בסיס לתביעה ויש לדחותה.

  7. הנתבעים עצמם הגישו תביעה כנגד התובעים, יוסי ומירה שאהקוהי, ובמסגרתה הם עותרים לצו שיחייב בהסרת בנייה לא חוקית.

    לטענת הנתבעים, בעוד מלינים נגדם כי השתלטו על חלקים ברכוש המשותף של הבניין, ביצעו דווקא התובעים בנייה לא חוקית של מחסן בפאתי החניה בחצר הדרומית וכן בצעו בנייה בחלל גג הבניין. עוד מלינים הנתבעים על הצבת מצלמות הפוגעות בפרטיותם, וכל זאת, לטענתם, בניסיון להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית שבצעו התובעים ולגרום לנתבעים לוותר על זכויותיהם.

    הנתבעים עותרים לפיכך לצו שיחייב את התובעים להרוס את המחסן שבנו, להרוס את הבנייה שבצעו בגג הבניין, ולהסיר את המצלמות שהציבו.

  8. התובעים, בתגובתם לתביעת הנתבעים, מכחישים את כל הטענות. לשיטתם, מדובר בסך הכל בניסיון לא ראוי להפעיל עליהם לחץ נוכח התביעה שהגישו. התובעים מוסיפים ומציינים שאת המצלמות הציבו בלית ברירה לאחר שנפלו קרבן לתקיפה ולפגיעה ברכושם.

     

    ההליך והראיות

  9. ההליכים בין הצדדים נפתחו בתביעה אשר הגיש יוסי ביום 7.5.13 למפקחת על בתים משותפים (תיק מספר 198/13) ונמשכו בתביעה שהגישו הנתבעים עצמם ביום 13.8.13, אף היא בפני המפקחת על בתים משותפים (תיק מספר 369/13). בהחלטה מיום 3.3.14 נקבע שבירור התביעות יועבר לבית משפט זה.

  10. במקביל לבירור שתי תביעות אלו, הוגשו שתי תביעות נוספות על רקע אותו סכסוך בין הצדדים.

    בתביעה האחת (תיק מספר 33844-02-14) תבעו הנתבעים, שרה ומנסור להגאני, פיצויים בסך של 999,460 ₪ בטענה לנזקים שנגרמו לדירתם כתוצאה ממעשי התובעים. תביעה זו נמחקה בהחלטה מיום 31.8.14 נוכח אי תשלום אגרת בית המשפט ולאחר דחיית בקשה לפטור מאגרה.

    בתביעה השנייה (תיק מספר 31638-07-14) תבעה לינור להגאני (נכדתם של מנסור ושרה להגאני) את יוסי ואת שני בניו, אדיר וניר שאהקוהי, בתביעה לפיצוי בסך של 18,411 ₪ בטענה לנזקים שהסבו למכוניתה. בירור תביעה זו הסתיים בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ביום 10.5.15.

  11. כך נותרו לבירור טענות הצדדים בשתי התביעות כאמור. במהלך בירור זה נעשו ניסיונות רבים להביא את הצדדים להסדר, אשר יכלול הסדרה מוסכמת של השימוש ברכוש המשותף ויפתור את סכסוך השכנים שביניהם. כך, במסגרת ניסיונות אלו, הסכימו הצדדים בדיון שהתקיים ביום 17.2.15 כי ימונה מודד כמומחה מטעם בית המשפט, אשר יערוך תשריט של הבניין. על יסוד הסכמה זו מונה מר טובי פרי כמומחה וביום 10.5.15 הוגש לתיק בית המשפט תשריט הבניין אותו ערך המודד.

    למרבה הצער, גם ניסיונות להביא את הצדדים להסדר על בסיס תשריט הבניין לא צלחו ולא נותר מנוס מפני הכרעה במחלוקות.

  12. התובעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם. התובעים אף הגישו מטעמם תצהיר של בנם, אדיר שאהקוהי, ברם במהלך הדיון הודיעו שהם מוותרים על עדותו (עמ' 16; ש' 27 בפרוט').

    הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירו של מנשה. אף הנתבעים הגישו בנוסף גם תצהירים של הנתבעים עצמם, ברם במהלך הדיון הודיעו שהם מוותרים על עדותם (עמ' 24; ש' 2 בפרוט').

    בתום החקירות ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.

    דיון

  13. מצוקת החניה – היא זו שעומדת בשרשי סכסוך שכנים זה.

    מזה שנים שהצורך במציאת פתרון לחניית מכונית ברשות הפרט הוכר כדחוף ודוחק. ככורח מציאות נוכח השימוש המתרחב ברכב פרטי. כך בכלל. כך שבעתיים בבתים משותפים. כך שבעים ושבעה כאשר בחלוף השנים מסתבר שלא די במקום חניה בודד כדי ליתן פתרון לחנייה. וכך גם במקרה דנא.

     

     

    בבחינת התנהלות הצדדים, טיעוניהם והשתלשלות האירועים, ברי הדבר שהרצון לאפשר חניית רכבים סדורה וקבועה בצמוד לדירות ממש, הוא הוא שהביא לפרוץ המחלוקות ולהליכים משפטיים. כך יוסי, אשר מייחס לנתבעים השתלטות על שטחים משותפים ומניעת אפשרות השימוש שלו ושל בני משפחתו בחצר הבניין לחניית רכבים (למשל סעיפים 3 – 5 בתצהיר יוסי).

    כך גם מנשה, אשר טוען שכל הסכסוכים בין הצדדים החלו כאשר עברו יוסי ובני משפחתו להתגורר בבניין, ונוכח ניסיונות להשתלט על חלקים ברכוש המשותף לצורך חניית רכבים (למשל סעיף 10 בתצהיר מנשה).

    וכך טוענים הצדדים ומתעקשים להאשים זה את זה באחריות לסכסוך, כאשר אל מול הבניין ממש חניון גדול ופתוח, ורק נוכח ההתעקשות לחנות את רכביהם דווקא בחצר הבניין ובצמוד לבניין.

    מלכתחילה ברור היה בעליל, גם לצדדים עצמם, כי רק הסדר המבוסס על הסכמה עשוי להביא מזור ליחסי השכנות שהתערערו, ולהביא רווחה אישית לכל המעורבים. וניסיונות רבים נעשו להביא להסכמה שכזו. ניסיונות הכוללים רעיונות מהקופסה כמו גם כאלו שמחוץ לקופסה. אך לשווא. למרבה הצער, לא השכילו הצדדים להגיע להסדר ואין מנוס מהכרעה במחלוקות לפי דין, אפילו ייקוב את ההר.

  14. מאחר ובליבת המחלוקות עומדות הטענות בכל הנוגע לשימוש ברכוש המשותף לצורך חניית רכבים, יש איפה להבהיר את מערכת הזכויות של הצדדים בקשר עם הרכוש המשותף של הבניין וליתן הוראות מתאימות, כך שיתאפשר לכלל הצדדים שימוש סביר והוגן ברכוש המשותף ולרבות לצורך חנייה.

  15. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהבניין רשום כבית משותף ועל מערך הזכויות שבין בעלי הדירות בבניין חל תקנון מוסכם (נספח 1 לכתב התביעה אשר הגיש יוסי). אין גם מחלוקת על כך שלכל אחד מהצדדים, יוסי ומירה שאהקוהי מזה; מנסור ושרה להגאני מזה – 1/12 חלקים מהרכוש המשותף של הבניין.

    "הרכוש המשותף" בבניין כולל את מרחב הקרקע הסובב את הבניין כולו וממילא שכולל את מרחב הקרקע הגובל בדירות הצדדים בחזית הבניין, באגפו הדרומי, ובעורף הבניין. כך גם מתואר בתשריט שערך המודד.

  16. כאשר עסקינן ברכוש משותף בבית משותף, נתונה לכל דייר בבית המשותף הזכות לעשות בו שימוש רגיל וסביר.

    לפי סעיף 31(א) (1) בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), באין קביעה אחרת של בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים, רשאי כל דייר בבית המשותף להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר. אמנם, הוראה זו הוחרגה מההוראות החלות על בתים משותפים (סעיף 56 (א) בחוק המקרקעין), ברם הוחלה זה מכבר בפסיקה כהוראה המשקפת ומסדירה את השימוש ברכוש המשותף. כך איפה נקבע כי "כל שימוש מותר גם בלי החלטה של האסיפה הכללית, ובלבד שהוא רגיל וסביר לפי תנאי המקום וזמן ואינו מונע שימוש דומה מאחרים" (ע"א 549/73 אנטוני ו-הלן וינטרס, ואח' נ' אלוני זמורה פ"ד כח (1) 645, 649).

  17. טענתו הראשונה של יוסי מתייחסת לחצר האחורית – אותה חצר בעורף הבניין בה נבנתה הסככה.

    • לטענת יוסי, "תפסו" הנתבעים את החצר האחורית, בנו בה סככה וחדר, ולמעשה סיפחו אותם לדירת להגאני ללא הרשאה, ולכן הוא עותר לצו המורה להם לסלק כל בנייה שעשו בחצר האחורית, כולל הסככה והחדר, ולהשיב החזקה בה לכלל דיירי הבניין.

      הנתבעים אינם מכחישים את בניית הסככה והחדר בחצר האחורית ואף לא את הטענה שהם לבדם עושים בה שימוש, אך טוענים שהסככה נבנתה לפני למעלה מ- 45 שנה באישור והסכמת כלל דיירי הבניין דאז, כולל אותו דייר שהתגורר בדירת שאהקוהי לפני שנרכשה על ידי התובעים.

    • מהראיות אשר הוצגו מתברר כי אי אז, לפני שנים רבות, נבנו בחצר האחורית, צמוד לדירת להגאני, סככה וחדר. אלו, גם לגרסת הנתבעים, נמצאים "בבעלותם" והשימוש בהם הוא שלהם לבדם (עדות מנשה בעמ' 18; ש' 12 – 24 בפרוט'). עוד מתברר כי לשם הגעה ישירה לחצר האחורית הוצבה בחצר הדרומית, כמטר מקיר הבניין, גדר התוחמת שביל גישה. שביל המוליך במישרין לחצר האחורית. בקצה השביל הוצב שער נעול, אשר את מפתחותיו מחזיקים הנתבעים ולטענתם הם גם מסרו את המפתחות לדיירים שבקשו זאת, שכן השביל מאפשר מעבר יחיד לבלוני גז המוצבים בחצר האחורית ומשמשים דיירים נוספים בבניין (עדות מנשה בעמ' 18; ש' 27 בפרוט').

      כך הובהר, כי הלכה למעשה "סופחה" החצר האחורית לדירת להגאני. אותה סככה שנבנתה בחצר האחורית, אותו "חדר כביסה, ואותו שביל גישה התחום בשער, נועדו לוודא שהנתבעים לבדם יעשו שימוש בחצר האחורית.

      על פניו איפה, הבנייה שבוצעה בחצר האחורית כאמור והתנהלות הנתבעים, מבטאים ניסיון לתפוס ולהבטיח שימוש בלעדי בחלק מהרכוש המשותף.

    • לטענת הנתבעים, אותו סיפוח של החצר האחורית נעשה לפני כ- 45 שנים בהסכמה של כלל דיירי הבניין.

      סעיף 7 בתקנון הבניין (נספח א' לכתב התביעה) מחיל על בעלי הדירות בבניין את הוראות התקנון המצוי, בתוספת לחוק המקרקעין, וסעיף 5 בתקנון המצוי מקנה לאסיפה הכללית את סמכות קביעת דרכי הניהול והשימוש ברכוש המשותף. כיוון שהבניין דנא כולל אגפים וכניסות נפרדות, אף מובהר בתקנון שבכל הנוגע לרכוש המשותף תהייה נציגות אחת לכלל דיירי הבניין (סע' 3 (ד) בתקנון).

      כיוון שהנתבעים טוענים להסכמה שניתנה להם לסיפוח החצר האחורית וגריעתה מהרכוש המשותף, עליהם רבץ הנטל להוכיח הסכמה שכזו. ודוק, שתיקה רבת שנים או אי התנגדות של דיירים אינן שוות ערך להסכמה ואין בהן די. בהתאם להלכה הפסוקה, אין די בהעדר התנגדות ואין די בהסכמה משתמעת. יש צורך בהסכמה מפורשת, ועל הנתבעים מוטל נטל הראיה להוכיח כי השיגו את ההסכמות הפוזיטיביות הנדרשות ברוב הקבוע בחוק (רע"א 259/99 חברת פליציה ראובן נ' סופיוב פ"ד נה (3) 385, 402; ע"א 5043/96 גלמן נ' הררי-רפול פ"ד נד(3) 389, 394).

    • הנתבעים לא הביאו ולו רמז לראיה שכזו. רמז לאותה הסכמה של נציגות הבניין לסיפוח החצר האחורית לשטח דירת להגאני. לבנייה והשתלטות על החצר האחורית באופן כזה ששולל מיתר דיירי הבניין כל אפשרות לשימוש בחצר האחורית ואפילו מחייב אותם לבקש(!) מהנתבעים מפתח, כדי שיוכלו לגשת לבלוני הגז שבחצר האחורית.

      לא זו בלבד שהנתבעים השתלטו על החצר האחורית, הנתבעים הציבו גדר ושער נעול אשר חסם את הגישה לחלק זה של החצר האחורית והואילו להסכים למסור מפתח לשער לצורך גישה לתשתיות שבאותו חלק של החצר רק "בהמלצת בית המשפט" (עמ' 4; ש' 17 בפרוט').

    • לפיכך, יש ממש בטענות יוסי ביחס לשימוש שעושים הנתבעים בחצר האחורית ואין ממש בניסיון הנתבעים להנציח את סיפוח החצר האחורית לדירתם, ניסיון שכולו מבוסס על אי התנגדות אקטיבית של יתר הדיירים ולא על הסכמה. אין מנוס מקבלת טענת יוסי שלפיה השתלטו הנתבעים על החצר האחורית בלא שטרחו כלל לבקש או לקבל את הסכמת נציגות הבניין, תוך ניצול שתיקת יתר דיירי הבניין וחוסר רצונם להתעמת על רקע זה.

      על הנתבעים לפיכך להסיר כל בנייה שבנו בחצר האחורית, לפרק את הסככה וחדר הכביסה, לפרק את השער המגביל את הגישה לחצר האחורית, ולהסיר כל סממן של סיפוח ושימוש ייחודי בחצר האחורית.

  18. טענתו השנייה של יוסי מתייחסת לאותו חלק בחצר הדרומית של הבניין, אשר גודר בידי הנתבעים ומשמש כגינה.

    • לטענת יוסי, "תפסו" הנתבעים גם את חלקה העורפי של החצר הדרומית, גידרו את החלק שתפסו, הקימו בקטע המגודר גינה וזו הפכה אף היא להיות חלק מדירת להגאני. יוסי עותר לפיכך לצו המורה לנתבעים לסלק כל בנייה שעשו בגינה ולהשיב החזקה בה לכלל דיירי הבניין.

      הנתבעים מכחישים את הטענה לפיה הם תפסו את החלק העורפי של החצר הדרומית או ספחו אותו. לגרסתם, לפני כ- 40 שנה החלו הנתבעים לטפח את אותו חלק מהחצר הדרומית ולגדל בו צמחיה, אך זאת עשו כדי להיפטר ממזיקים שונים שהיו בחצר זו, לרווחת כלל דיירי הבניין ולא מתוך כוונה לספח את אותו חלק לדירת להגאני.

    • אין למעשה מחלוקת, וכך גם עולה מהראיות אשר הוצגו, כי באותו חלק בחצר הדרומית הוקמה ומטופחת מזה שנים רבות גינה. אין גם מחלוקת על כך שהנתבעים לבדם הקימו ומטפחים את אותה הגינה. טיפוחה של חצר משותפת כגינה, כזו המשפרת את סביבת הבניין ומייפה את חזותו, עשויה להיטיב עם כלל דיירי הבניין ועשויה גם להיות שימוש רגיל וסביר ברכוש משותף.

      דא עקא, שהנתבעים לא הסתפקו בטיפוח גינת נוי בחצר הדרומית. הנתבעים הציבו גדר רשת הכוללת יריעות פלסטיק (כעולה מהתמונות שהוצגו – למשל התמונות הצבעוניות שנסרקו כחלק מבקשה שהוגשה ביום 8.11.15) ומחלקת את החצר הדרומית לשני חלקים נפרדים לחלוטין (כמסומן גם במפת המדידה שערך המומחה). כאשר לאותה גדר מתווספים הגדר התוחמת את שביל המעבר הצמוד לבניין ושער שהוצב בכניסה לאותה "גינה", הרי שמתברר שלא בטיפוח חצר משותפת עסקינן, אלא בסיפוח חלק מהחצר והפיכתו לגינה המשמשת את הנתבעים לבדם.

      כך התייחס מנשה לחלק זה של החצר הדרומית בעדותו (עמ' 19; ש' 6 – 9 בפרוט'):

      ש.האם אתה עושה שימוש בלעדי בשטח הזה?

      ת.לא. זה שטח פתוח ולא סגור יש תמונות.

      ש.האם שאר הדיירים משתמשים בשטח הזה?

      ת.האמת שלא ראיתי אין להם מה לעשות שם.

      כך איפה מתברר שפיהם וליבם של הנתבעים אינם שווים בהתייחסותם לחלק זה של החצר הדרומית. הנתבעים לא הציגו כל אישור שקבלו לתחימת חלק זה של החצר הדרומית או לטיפוחה של גינה בחלק זה של הרכוש המשותף. ולא בכדי לא הוצג כזה אישור ולא נטען לקיומו, שכן כזה אישור כלל לא התבקש וממילא שלא ניתן.

      הנתבעים אף לא בקשו לטפח גינה לרווחת כלל הדיירים, אלא גידרו חלק מהחצר והפכו אותו לחלק מדירתם. הרי להם לבדם גישה ישירה ונוחה לגינה מדירתם הצמודה ולהם לבדם האינטרס לגדר ולהציב שער שימנע כל מעבר לגינה. טיפוח של גינה בחצר משותפת דבר אחד הוא; וגידור חלק מהחצר כך שמעשית לא ייעשה בו שימוש של איש זולת הנתבעים דבר אחר לחלוטין הוא.

    • גם לסיפוח הגינה אין כל בסיס בדין ואין בו אלא ביטוי נוסף להשתלטות על רכוש משותף. לפיכך, על הנתבעים להסיר את הגדר המחלקת את החצר הדרומית ויוצרת גבולות לאותה "גינה" שהקימו, הן בחלק החוצה את החצר הדרומית לשניים והן בחלק התוחם את שביל המעבר הצמוד לבניין. ככל שבאותה גינה הוצבו מתקנים נוספים של הנתבעים, עליהם גם להסירם ולפנותם.

  19. לצד הטענות המתייחסות לסיפוח חלקים מהרכוש המשותף, עתר יוסי לחיוב מנשה בפיצוי.

    לפי גרסת יוסי, חדשות לבקרים נוהג מנשה לחסום את רכבו כשזה חונה בחצר הדרומית, ומונע ממנו את האפשרות לצאת לעבודתו. חסימות אלו, טוען יוסי, לעיתים מוסרות כשיוסי מבקש להזמין משטרה ולעיתים נותרות זמן ממושך והביאו להפסדי הכנסות ופגיעה במוניטין שלו. עוד טוען יוסי לנוהג של מנשה להגיש נגדו תלונות סרק למשטרת ישראל.

    התנהלות זו מהווה, לשיטת יוסי, הטרדה אשר הסבה לו נזק שאותו הוא תובע ממנשה. יוסי טוען לנזק בסך 20,000 ₪ בגין הפסד ימי עבודה; לנזק בסך 20,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות; לנזק בסך 20,000 ₪ בגין הפסד הכנסות; ולפיצוי נוסף בסך 20,000 ₪ בגין עגמת נפש.

    בכתב ההגנה המתוקן (סעיף 18) הוכחשה הטענה ונטען שדווקא יוסי, נוהג להחנות את רכבו באופן כזה שנחסמת הכניסה לחצר הדרומית ונמנעת האפשרות לעשות בה שימוש לחניה של הנתבעים.

    דא עקא, שמדו"ח פעולה של המשטרה מיום 21.4.14, אותו צירפו הנתבעים עצמם לכתב ההגנה, מתואר מקרה בו נאלץ יוסי להזמין משטרה מאחר ומנשה עצמו חסם ברכבו את רכב יוסי. לטענת הנתבעים, מראה דו"ח הפעולה כי יוסי בקש לנהוג ברכבו כשהוא במצב של שכרות, אולם לא שאלה זו עומדת למבחן. לא כשירותו של יוסי לנהוג נבחנת אלא השאלה אם אכן חסם מנשה את רכבו של יוסי באופן המונע ממנו נסיעה.

    למעשה, למרות ההכחשה הגורפת בכתב ההגנה המתוקן ובתצהירו, אישר מנשה בעדותו את הטענה (עמ' 22; ש' 13 – 16 בפרוט'):

    "הסוואנה עומדת בצורה כזו והוא בא עם רכב מסוג ברלינגו הוא לא נכנס לתוך החניה והשאיר לי טיפה מקום להיכנס כך שרבע מהאוטו היה במדרכה הוא חסם את כל החניה. כמעט חלק מהאוטו שלי היה בחוץ הוא לא רצה לזוז אז עזבתי את הרכב שלי והלכתי. למחרת הוא הזיז את הרכב שלו קדימה ואז הזמין ניידת כדי להתלונן שאני חוסם."

    התברר איפה, שמנשה כעס על האופן בו החנה יוסי את רכבו וסבר שיוסי חוסם את הכניסה לחניה בחצר הדרומית. בכעסו, החנה מנשה את רכבו כך שנחסמה מיוסי אפשרות היציאה עם רכבו. אפשרות זו ניתנה ליוסי רק לאחר שנאלץ להזמין משטרה.

    בהתאם לסעיף 44 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), "מטרד ליחיד" עלול להיווצר, בין היתר, כאשר אדם משתמש במקרקעין התפוסים על ידיו "באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם". כדי שהפרעה שכזו תיחשב למטרד, עליה להיות מוחשית ומהותית ולא קלת ערך וחולפת. לא ניתן לקבוע אמות מידה אבסולוטיות שיהיו ישימות לכל מקרה, אלא שכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ובהערכת מידת הפגיעה לפי דעתו של המסתכל האובייקטיבי (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ פ"ד ל (3) 785, 795).

    ביישום הוראות אלו, אין ולא יכול להיות ספק שחסימת רכבו של אחר ביודעין, בכוונה, ובזדון – מהווה מטרד. שימוש במקרקעין כולל את האפשרות לכניסה ויציאה מהם. חסימת רכב חונה של אדם, מתוך מודעות מלאה לכך שנוכח החסימה לא יוכל אותו אדם לצאת עם רכבו, מונעת יציאה מהמקרקעין וממילא שגורמת להפרעה של ממש לשימוש סביר של אדם אחר במקרקעין שלו. התנהגות שכזו איננה אלא בריונות שיש להוקיע בכל פה.

    וזה זה אשר עשה מנשה. בכעסו על השימוש שעשה יוסי בחניה, מאחר וסבר שהשימוש איננו הולם ומונע ממנו עצמו את הכניסה לחצר הדרומית לצורך חניה, בחר מנשה לפעול בבריונות ולחסום את רכבו של יוסי. כך לכל הפחות במקרה אחד שהוכח בפני כאמור.

    יוסי עותר לחיוב מנשה בפיצויים, אך לפי הוראות סעיף 44 בפקודה "לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". יוסי טוען לנזק ישיר בהפסדי הכנסות והוצאות, ברם לא הביא ולו ראשית ראיה לנזק שכזה. יוסי גם לא טרח לפרט כיצד נגרם אותו הנזק וכיצד הוא שם את הנזק ומגיע לסכומים הנטענים. בהיעדר ראיות, אין מקום לפסיקת פיצויים על נזק ישיר וכל שניתן הוא לחייב בפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה. פיצוי שכזה יהיה מוצדק נוכח החובה להוקיע את התנהגות מנשה ולהגיב לבריונות ולאלימות. אני מחייב לפיכך את מנשה בפיצוי יוסי בסך של 5,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שהסבה לו חסימת הרכב האמורה.

  20. לאחר שהתבררה תביעת יוסי, ניתן לבחון את התביעה אשר הגישו הנתבעים. תביעה זו כוללת 3 עתירות שיידונו כסדרן.

     

     

    • טענתם הראשונה של הנתבעים מתייחסת למחסן אשר בנו התובעים בחצר הדרומית.

      לפי גרסת הנתבעים, תפסו התובעים בלא כל רשות חלק מהחצר הדרומית המשותפת, ובנו בחלק זה מחסן המשמש אותם ואת משפחתם לבדם. עוד טוענים הנתבעים שבניית המחסן נעשתה בלא כל היתר כנדרש בדין.

      בבחינת טענות התובעים מתברר שאין הם כופרים כלל בטענה זו. יוסי איננו מכחיש את הטענה לתפיסת חלק מהחצר הדרומית ואיננו מכחיש את הטענה שבנה מחסן לשימושו ושימוש בני משפחתו.

      אותה מערכת כללים עליה התבסס יוסי בטענותיו כלפי הנתבעים בכל הנוגע לתפיסת שטח משותף בבניין, חלה כמובן אף על יוסי ואף על גב' מירה שאהקוהי. אף הם אינם יכולים לתפוס חלקים מהשטח המשותף, להשתלט עליהם ולעשות בהם שימוש המונע שימוש מאחרים. ברור גם שהתנהגות דומה של הנתבעים איננה מכשירה כזה מעשה, קל וחומר כאשר יוסי עתר כנגד אותם מעשים בדיוק.

      לפיכך, יש ממש בטענת הנתבעים ועל התובעים לפרק את המחסן שבנו ולפנות את השטח שתפסו מתוך החצר הדרומית.

    • טענתם השנייה של הנתבעים מתייחסת לבנייה שבצעו התובעים בגג דירתם.

      לפי גרסת הנתבעים, בנו התובעים בחלל הגג שמעל דירתם דירה נוספת וזאת עשו ללא היתר כדין ובאופן שיוצר עומס וגורם לסדקים בדירת הנתבעים.

      התובעים מצידם, כך עולה מכתבי הטענות ואף מסיכומיהם, כלל אינם מתייחסים לטענה זו ולא מציגים כל גרסה.

      על אף היעדר גרסה מצד התובעים, לא ניתן לקבל את הטענה. הנתבעים טוענים לבנייה שנעשתה בחלל הגג, ברם לא הביאו כל פירוט באשר להיקף הבנייה לה הם טוענים ולהיקף הבנייה שהם מבקש לצוות על הריסתה. הנתבעים טוענים לבנייה אשר הסבה נזק לדירת להגאני בשל העומסים שגרמה, ברם לא הביאו כל ראיה לכאלו עומסים או לכזה נזק. בסעיף 2 בתקנון הבניין (נספח 1 לכתב התביעה שהגיש יוסי) כתוב בכלל שגג המסומן בתשריט יוצמד לדירה מס' 3 – היא דירת שאהקוהי, אלא שגם לכך לא מתייחסים הנתבעים ולא מסבירים כיצד מתיישבת הטענה עם ההצמדה הכתובה בתקנון הבניין.

      כאשר עותרים הנתבעים לצו להריסת בנייה שבוצעה, עליהם היה הנטל להוכיח את כל רכיבי העילה עליהם הם מתבססים. עליהם הנטל להראות מהי בדיוק אותה בנייה אסורה שבוצעה; עליהם הנטל להראות כיצד אותה בנייה מקימה להם עילה; עליהם הנטל להראות מה נזק נגרם להם כתוצאה מאותה בנייה. הנתבעים אינם מוכיחים דבר מכל אלו ואין מנוס מהתחושה שחלק זה בתביעתם לא נועד אלא לנסות וליצור משקל נגד לטענות יוסי על השטחים שתפסו בעצמם.

      העתירה להריסת בנייה שבוצעה בגג הבניין על ידי התובעים – נדחית.

       

       

    • לטענת הנתבעים, הציבו התובעים מצלמות במקומות שונים בבניין ואלו פוגעות בפרטיותם.

      לפי גרסת הנתבעים, רושת הבניין במצלמות אשר הציבו התובעים ואלו מופנות גם לכניסת דירת להגאני. בצילומים שנתקבלו ממצלמות אלו, טוענים הנתבעים, אף נעשה שימוש פסול בניסיון לפגוע במנשה, אשר היה בהליכי פשיטת רגל, כאשר במכתב לכונס הנכסים הרשמי נטען על בסיס צילום שכזה שהוא עושה שימוש ברכב פרטי. הצבת המצלמות מהווה לפיכך, לשיטתם, מטרד ופגיעה בפרטיות.

      התובעים אינם מכחישים שהציבו מצלמות בבניין ובחצר הבניין, אך טוענים שעשו כן נוכח הסכסוך הנמשך מול הנתבעים ולאחר מספר תקריות אשר כללו תקיפתה של גב' שאהקוהי והטחת עלילות שווא בדבר נזק שנגרם לרכוש הנתבעים.

      טענה זו של הנתבעים מתבססת למעשה על הדינים האוסרים פגיעה בפרטיות. הזכות לפרטיות הוכרה זה כבר כזכות חוקתית ובסעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), אף נקבע כי צילום אדם ברשות היחיד ופרסום תמונתו ברבים באופן העלול להשפילו מהווים פגיעה בפרטיות. עוד נקבע כי הביטוי "רשות היחיד" בהקשר זה אינה מתייחדת לפרשנות הקניינית של מונח זה. "סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין" (בג"צ 6650/04 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בנתניה פ"ד סא (1) 584, פסקה 21 בפסק הדין ). בטענה לפגיעה בפרטיות יש ליישם איפה מבחנים הבוחנים את מידת ציפייתו של הפרט לפרטיות במקום בו הוא שוהה.

      במקרה דנא, הוצבו המצלמות על ידי התובעים כשהן מופנות לחצר הבניין. לרכוש המשותף שהינו מרחב ציבורי. למקום בו עושים שימוש כלל הצדדים ואף דיירים אחרים ובני משפחה אחרים. מקום אשר היווה כר פורה לשלל סכסוכים. אין איפה כל אפשרות לטעון כי מי מהנתבעים ציפה לפרטיות בחצר הבניין ואכן טענה שכזו כלל לא נטענה.

      ואפילו נמצא שיש במצלמות אלו משום פגיעה בפרטיות הנתבעים, הרי עומדת לתובעים הגנת סעיף 18 בחוק הגנת הפרטיות, ההגנה הנתונה במצב בו "הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע" ובענייננו – אבטחת התובעים ובני משפחתם על רקע סכסוכים נמשכים עם הנתבעים.

      לא מצאתי לפיכך ממש בטענה זו לפגיעה בפרטיות או בכל זכות אחרת של הנתבעים והטענה לעניין מצלמות האבטחה – נדחית.

  21. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

  22. כך ניתן לסכם:

    בכל הנוגע לתביעת יוסי (תיק מספר 45459-04-14) התברר כי הנתבעים למעשה "סיפחו" לדירתם את החצר האחורית של הבניין, אותה חצר בה בנו הנתבעים את הסככה ואף חדר המשמש אותם לבדם, "חדר כביסה", וכן הציבו גדר ושער המונעים כניסתו של כל אדם. החצר האחורית מהווה רכוש משותף של דיירי הבניין וככזו, לא הייתה לנתבעים כל רשות להשתלט עליה ולתפוס בה חזקה ולהדיר ממנה את כל יתר דיירי הבניין.

    טענת הנתבעים לפיה תפיסתה החצר האחורית נעשתה בהסכמה לפני כיובל שנים לא הוכחה, מאחר ולא הוצגה ולו ראשית ראיה להסכמה שכזו. לפיכך, על הנתבעים לפנות את החצר האחורית, לפרק ולסלק ממנה את כל חפציהם וכל בנייה שעשו, ובכלל זה להסיר ולסלק את הסככה, את חדר הכביסה ואת הגדרות המונעות מעבר לחצר האחורית.

    כך גם ביחס לאותו חלק מהחצר הדרומית אשר גודר ונתפס על ידי הנתבעים ולמעשה סופח לדירתם כגינה פרטית. אף חלק זה בחצר מהווה חלק מהשטח המשותף ולא ניתנה לנתבעים כל רשות לגדרו ולטפחו לשימושם הפרטי. כך ודאי בשים לב לרצון המשותף של כלל הצדדים לשימוש בחצר הדרומית משותפת לצרכי חניית רכבים, כאשר אותה "גינה" עשויה גם לאפשר חניית רכבים ואפשר שגם להקל על המחלוקות בכל הנוגע לחניית רכבים.

    ובנוסף, נתקבלה טענת יוסי לפיה חסם מנשה את רכבו ומנע ממנו יציאה עד שנאלץ להזעיק משטרה. בגין התנהגות בריונית זו נמצא שיש להשית על מנשה תשלום פיצויים בסך 5,000 ₪.

    בכל הנוגע לתביעת הנתבעים, נתקבלה הטענה שלפיה תפסו התובעים שלא כדין חלק מהחצר הדרומית והקימו בו מחסן לשימושם הפרטי. גם לכך לא נמצאה הצדקה ולפיכך על התובעים לפרק את המחסן ולסלק מהחצר הדרומית כל חפץ שהונח על ידם לתפיסת חלקים ממנה.

    בכל הנוגע לטענות הנתבעים באשר לבנייה בגג שמעל דירת שאהקוהי, נדחתה הטענה בהיעדר ראיה כלשהי לבנייה שבוצעה או לפגיעה הנטענת בזכויות הנתבעים בבניין. כך גם בכל הנוגע לטענות באשר להצבת מצלמות בידי התובעים, טענה שנדחתה אף היא לאחר שלא הוכחה פגיעה כלשהי בפרטיות הנתבעים או בכל זכות אחרת שלהם בגין הצבת מצלמות שכאלו, ובייחוד על רקע הדם הרע שבין הצדדים והסכסוך המתמשך והעימותים הרבים.

  23. למרבה הצער, רב הסיכוי שהכרעה בטענות השונות כאמור לא תביא להשכנת שלום בבניין ולא תביא לסיומו של אותו סכסוך שכנים אליו נקלעו הצדדים. הכרעה זו אמנם מסדירה את הטענות בכל הנוגע להשתלטות על חלקים ברכוש המשותף אך איננה מסדירה את המשך השימוש ברכוש המשותף בכלל ולצרכי חניית רכבים בפרט.

    בהתאם לסעיף 19 בחוק המקרקעין, מוסמך בית המשפט להסדיר את ההחזקה במקרקעין, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון. בהתאם לסמכות זו, ובניסיון להסדיר את השימוש ברכוש המשותף עד להסכמה אחרת, אני מורה כדלהלן:

    ראשית, כל אחד מבעלי הדין, משפחת שאהקוהי מזה ומשפ' להגאני מזה, רשאי להחנות בחצר הבניין בכל רגע נתון 2 רכבים לכל היותר. רכבים אלו עשויים להיות בבעלות ישירה של יוסי ומירה שאהקוהי מזה או של מנסור ושרה להגאני מזה, ועשויים גם להיות בבעלות מי מבני משפחתם. אין כל מניעה מפני מתן רשות לשימוש בחניה שבחצר הבניין לבני משפחה ולא מצאתי בסיס לטענת יוסי שלפיה יש למנוע שימוש שכזה מצד בנם או נכדתם של הנתבעים.

    שנית, זכות השימוש בחניה נתונה גם ביחס לרחבה שבחזית, אותו חלק מרוצף שבחזית הבניין, ונאסר על מי מהצדדים לחסום את הכניסה לחלק זה של החצר בשרשרת או בכל אמצעי אחר.

    שלישית, נאסר על הצדדים לחנות בחצר הדרומית רכב אשר מיקומו או גודלו חוסמים את הכניסה לחצר ומונעים כניסה ויציאה של רכבים נוספים.

    ולמותר מלציין שכל ההכרעה המתייחסת לשימוש בחצר הבניין מתייחסת למערכת היחסים שבין הצדדים לבדם, ואיננה קובעת דבר ביחס לזכויות או חובות יתר בעלי הדירות בבניין.

  24. סיכום:

    • ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות בתוך 30 יום את החצר האחורית, ובכלל זה לפרק ולסלק מהחצר האחורית את הסככה, את החדר, את הגדרות והשער המגבילים מעבר, וכל ציוד אחר.

    • ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות בתוך 30 יום את הגינה שטפחו בחצר הדרומית, ובכלל זה לפרק את הגדר התוחמת את הגינה מכל עבריה ולסלק כל ציוד אחר שלהם מהגינה.

    • ניתן בזאת צו המורה לתובעים לפרק בתוך 30 יום את המחסן שהקימו בחצר הדרומית, ובכלל זה לסלק ולפנות כל ציוד אחר שלהם הקשור למחסן.

    • ניתן בזאת צו המורה לכל הצדדים לעשות שימוש בחצר הבניין לצרכי חניית רכבים, כאשר בכל רגע נתון לא יחנו בחצר הבניין יותר מ- 2 רכבים של כל צד, כאשר לא יוצבו רכבים בחנייה באופן שחוסם את הכניסה והיציאה החפשית מחצר הבניין.

    • ניתן בזאת צו המורה לצדדים להימנע מהצבת חפצים קבועים בחצר הבניין, כגון מחסומים או סככות לחניה.

    • מנשה מחויב לשלם ליוסי פיצויים בסך 5,000 ₪.

    • בשים לב למכלול הטענות, בשים לב להליכים הרבים והתמשכותם, מאחר ומצאתי שדווקא טענות יוסי התקבלו ברובם המכריע בעוד שטענות הנתבעים נדחו ברובם המכריע, אני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות יוסי בגין הליכים אלו, באגרת בית המשפט ובנוסף לה גם בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

      ניתן היום, ו' אלול תשע"ז, 28 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ