עודה ואח' נ' חפץ

לפניי תביעה כספית על סך 70,000 ₪ על רקע טענות להפרת הסכם, הטעייה והתנהלות בחוסר תום לב מצד הנתבעת.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. מרבית העובדות הנחוצות לבירור הסכסוך אינן שנויות במחלוקת.

2. הנתבעת החזיקה בזכויות דיירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן – החוק) בדירה בשדרות הציונות 15 בחיפה (להלן – הנכס או הדירה).

3. כנגד הנתבעת התנהלה תביעת פינוי בת"א 32405-07-14 (להלן – תביעת הפינוי).

4. התובעים ביקשו לרכוש את זכויות הנתבעת בדירה וניהלו מו"מ לרכישת הזכויות באמצעות בתה.

   הנתבעת מסרה לתובעים כי קיימת תביעה לפינויה מהמושכר המתנהלת.

   ביום 12.2.15 נחתם "הסכם להעברת זכות דיירות מוגנת מותנה" (להלן – ההסכם), לפיו התחייבה הנתבעת להעביר את זכויותיה בדירה לתובעים תמורה תשלום דמי מפתח של 950,000 ₪. ההסכם נערך על ידי באי כוח שני הצדדים אשר מייצגים אותם גם בהליך זה.

   במסגרת ההסכם נרשם כי קיימת תביעה לפינוי ולכן הסכם זה הותנה בקבלת הסכמת הבעלים להעברת זכויות הדיירות המוגנת בדירה ודחיית תביעה הפינוי בהתאם. בהסכם נקבע מנגנון לפיו על הנתבעת לפעול לצורך קבלת הסכמת הבעלים. נקבע פרק זמן של 30 יום המאפשר לנתבעת לפנות ולקבל את הסכמת הבעלים. עוד נקבע כי היה ולא תינתן הסכמה, על הנתבעת לפנות תוך 15 יום בבקשה מתאימה לבית המשפט על מנת לאשר את ההסכם.

5. הנתבעת אמנם פנתה, באמצעות בא כוחה, לבעלים. ביום 9.3.15 הודיע ב"כ הבעלים כי הינם מסרבים לאשר את הדייר הנכנס ועומדים על טענת נטישת הדירה, כך שלנתבעת למעשה לא נותרה בה כל זכות הניתנת להעברה.

6. הנתבעת הגישה בקשה לבית הדין לשכירות שכותרתה "בקשה לפסיקת דמי מפתח לדייר מוגן מבעל בית מחזיר בהתאם לסעיף 88 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב – 1972". במסגרת בקשה זו שטחה הנתבעת את העובדות, לרבות קיומה של הצעת התובעים ותצהירים שנחתמו על ידי הצדדים וביקשה דרישה לפסוק לה דמי מפתח על פי חוק ביחס לסכום שהוצע על ידי התובעים.