החזקת ילדים - הסדרי שהות - בקשה למשמורת משותפת

בפנינו תביעת האב שעניינה קבלת משמורת משותפת על הבן [מ'].

התקבל תסקיר משירותי הרווחה הממליצים על משמורת משותפת. בית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם. בא כוח האישה חקר את העובדת הסוציאלית "ישר והפוך" וזאת בלשון המעטה.

כידוע (עיין בגטין לז, א והרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סימן ר"צ סעיף א') בית הדין הינו אביהם של יתומים, ובבית הדין הרבני הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהקשר של דיונים על משמורת והסדרי שהיה.

על בית הדין מוטלת האחריות שבמהלך הפירוד ולאחר הפירוד הפגיעה בילדים תהיה המועטה ביותר בנסיבות המצערות של פירוד ההורים.

כשיש חילוקי דעות בין הצדדים והאשמות הדדיות על מסוגלות הורית וכדומה, פונה בית הדין לאנשי המקצוע המומחים בסוגיות אלו, שבדרך כלל הם אנשי שירותי הרווחה, העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד. מומחים אלו הם כידא אריכתא (יד ארוכה = ארמית) של בית הדין. הם מבצעים את הבדיקות הנדרשות ללבן את הסוגיה שעל הפרק, בדיקה העשויה לכלול פגישה או מספר פגישות עם הילדים או חלקם, וכן עם ההורים. המומחים מגישים לבית הדין תסקיר בו מופעים עיקרי העובדות וכן המלצות של אנשי המקצוע. תסקירים אלה אינם כמובן החלטה שיפוטית אלא הם המלצה של אנשי המקצוע לבית הדין, איך לפי דעתם צריך לנהוג במקרה הנדון. בית הדין בוחן את ההמלצות בהקשר הכללי של התיק הנדון ולאחרי שמיעת הצדדים ובאי כוחם, ומחליט האם לאמץ את ההמלצות במלואן או בחלקן ובפעמים נדירות אף לדחות את אותן המלצות, הכל תוך בחינת טובתם של הילדים.

יתכן ופעמים יכתבו בתסקיר דברים שאינם לרוחם של הצדדים, ואולי אף אינם מדויקים ואף הפרשנות של העובד הסוציאלי אינה נכונה (לדברי אחד הצדדים או לשניהם), אך בית הדין עשוי להחליט לקבל את ההמלצות וזאת מתוך ראיית טובת הילד והבנה שקיום ההמלצות הוא הדבר הטוב ביותר לילד הן אם מדובר בעניין המשמורת, והן בעניין הסדרי הראיה וחינוך הילד.

ועיין בפסק דין מבית הדין הגדול בתיק 970523/9 של הדיינים הרה"ג יצחק אלמליח, הרה"ג אליהו הישריק, הרה"ג אברהם שינדלר, בעניין בורר או שירותי הרווחה שהואצלו להם סמכויות בענייני הילדים – ידא אריכתא של בית הדין ותו לא.

ואעתיק קטע מסכם בעניין שהובא בפסק הדין הנ"ל:

סיכומם של הדברים הובא בספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (חלק א, מהדורה רביעית תשס"ה – 2005 עמ' 164):

"מה לגבי תביעה להחזקת הילדים? הגישה הכללית לעניין זה היא בשלילה.

ההנמקה לכך היא כי בית המשפט הוא שיקבע את מקום החזקת הילדים בהסתמך על עקרון טובת הילד וזאת בהתעלם מכל הסכם נוגד אחר בין הצדדים. יש לזכור את הוראת סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, לפיה: 'היו הורי הקטין חיים בנפרד [...] רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהא האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין.'

מהוראה זו משתמע כי נושא החזקת הקטינים מצוי גם הוא בתחום סמכותם ההסכמית של הצדדים. ברם, בהמשך הסעיף נאמר כי 'הסכם כזה טעון אישור בית המשפט, ומשאושר, דינו לכל עניין זולת ערעור כדין החלטת בית המשפט'. בגלל הצורך באישור בית המשפט להסכם זה, ברור כי עניין זה אינו מצוי בתחום האוטונומיה המוחלטת של הצדדים, ולכן גם לא יוכלו למוסרו להכרעת בוררות." (הדגשות אינן במקור.)

הדברים הנ"ל מתוך הפסיקה המשפטית, חדים וברורים ומצטרפים לדעת הפסיקה ההלכתית בעניין זה.

העולה מכך הוא, שאין מי שבידו ה"בעלות" על "טובת הילד" ועל כל ענייני הילד, זולת בית הדין הרבני (או ביהמ"ש), גם לא האב ולא האם ולא כל "בורר" שהוא, גם אם הוסכם עליו בין הצדדים. גם כאשר בית הדין (או ביהמ"ש) מעבירים את הטיפול השוטף בעניינים אלו לידי פקידי הסעד, אין זה אלא על בסיס של סעיפים 19 ו־68 לחוק הכשרות המשפטית וגם אז מעמדם הוא כידו הארוכה של הרשות השיפוטית, הא ותו לא. אין הם באים "במקום" בית הדין (או ביהמ"ש) אלא כמסייעים להם, אך בית הדין היה ונשאר כל העת כגורם הקובע המחליט והמטפל, ובסמכותו לבטל או לאשר כל החלטה של פקיד הסעד שמונה על ידו.

כפי האמור, לכל אורך השנים בהיותם של הילדים קטינים, בית הדין הוא – והוא בלבד – האחראי הבלעדי לטובת הילד ולכל ענייניו, והוא הממונה היחיד על פי ההלכה ועל פי החוק על שמירת שלום הקטינים וטובתם. כל זאת גם אם בשטח מבוצעת העבודה על ידי פקיד סעד או כל אדם אחר. אלו יכולים לפעול רק כידו ושליחותו של בית הדין אך לא במקומו."

דברים אלו יפים ונכונים גם למקרה דידן.

כמו כן, בית הדין עבר על תגובת בא כוח האישה לתסקיר והם הם הדברים שהושמעו היום בחקירת העובדת הסוציאלית, וגם אם נקבל את הטענות של בא כוח האישה כי בתסקיר ישנם אי דיוקים וגם נפלו טעויות הן בעובדות והן בפרשנות של הדברים ששמעה העובדת הסוציאלית מהצדדים, עדיין אין בדברים אלו בכדי לשנות את התרשמות בית הדין ששני ההורים הם הורים אחראים, מטיבים עם הילד, אוהבים ונותנים לילד מעל ומעבר, ומשתפים פעולה לפחות בשנה האחרונה בכל הקשור לילד ופסקו המלחמות שהיו בעבר. בעניין זה אין חולק. גם בא כוח האישה, בא כוח האיש והעובדת הסוציאלית מסכימים ששני ההורים טובים, אחראים ומטיבים עם הילד.