1. ביום 9.10.09 בשעה 3:00 לפנות בוקר, ליד מועדון "ואן גוך" ברחוב כורש בירושלים, קופדו חייו של המנוח יצחק (איציק) מור ז"ל (להלן - המנוח), בהיותו בן 20 בלבד, כתוצאה מדקירת סכין בצווארו. בסמוך לדקירת המנוח, נדקר בחזהו אבירן סוויסה, בן דודו של המנוח (להלן - אבירן). האירוע הטראגי התרחש במהלך עימות בין צעירים, בעקבות מחלוקת של מה-בכך שהחלה בתוך המועדון. בהכרעת-דין, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, נקבע כי נאשם 1 (להלן גם - הנאשם), היה מי שדקר בסכין הן את המנוח והן את אבירן, והוא הורשע בעבירות שלהלן: הריגה - לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק); חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; החזקת סכין - לפי סעיף 186 לחוק; ותקיפה - לפי סעיף 379 לחוק. נאשם 2, אשר הואשם בכתב-האישום בעבירות הנ"ל, יחד עם נאשם 1, זוכה מן העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, זאת משנקבע כי לא נטל חלק בדקירות, וכי אין להחיל עליו אחריות לביצוע העבירות מכוח דיני השותפות. המנוח והנאשם היו חיילים בצה"ל במועד האמור, וכל אחד מהם יצא לבילוי עם חבריו במועדון. לדאבון הלב, היציאה לבילוי הסתיימה בתוצאה הטראגית של קטילת חיי המנוח ופציעתו הקשה של אבירן. לפנינו מקרה נוסף של עימות אלים שבו נעשה שימוש בסכין, אשר הביא הן למוות חסר פשר וחסר נחמה, והן לפציעה חמורה.
2. נסיבות ביצוע העבירות תוארו בהרחבה בהכרעת-הדין, ואסקור להלן את תמצית העובדות.
ביום 8.10.09 יצאו נאשם 1 ונאשם 2 יחד עם חברתו הקטינה של נאשם 2 (להלן - הקטינה), מבתיהם במעלה אדומים לבילוי במועדון בירושלים. בשלב כלשהו הגיעו השלושה למועדון "ואן-גוך" (להלן - המועדון). שני הנאשמים לגמו משקאות אלכוהוליים, הן לפני כניסתם למועדון והן במהלך שהייתם בתוכו. באותה העת בילו במועדון גם המנוח וחברתו יעל (להלן - יעל), יחד עם חברים נוספים. במהלך הבילוי במועדון נדחפה, מבלי משים, הקטינה חברתו של נאשם 2, על-ידי חברתו של המנוח, יעל; ובתגובה - דחף נאשם 2 את יעל. משדיווחה יעל למנוח על התקרית, ניגש האחרון לנאשם 2 ושאל אותו לפשר הדחיפה. לאחר חילופי דברים ביניהם, יצאו השניים מהמועדון לרחוב. נאשם 1 יצא אף הוא מהמועדון בעקבותיהם. נאשם 2 והמנוח יצאו מהמועדון כדי להמשיך את הבירור שהחל בתוכו, אודות הנסיבות שבהן דחף נאשם 2 את חברתו של המנוח. היציאה לרחוב נועדה לצורך בירור המחלוקת ויישוב ההדורים בין השניים בהידברות, ולא לשם עימות פיזי או קטטה.
לאחר היציאה לרחוב, ניגשו המנוח ונאשם 2 לסמטה סמוכה, שם שוחחו ביניהם, באווירה מתוחה אמנם, אך ללא אלימות פיזית. בה-בעת, החלו רבים מבאי המועדון להתקהל במקום, ובכללם חבריו של המנוח. בשלב כלשהו רץ נאשם 1 לרכבו, שחנה ברחוב כורש, נטל מתוכו סכין וחזר עמו לזירה. עם חזרתו לזירה, כשהסכין בכיסו, צעק נאשם 1 בקול רם לעבר המתקהלים שהוא מצויד בסכין, וכי עליהם להיזהר פן ידקור אותם. בין-השאר אמר נאשם 1 לנוכחים: "אני מצויד", "אתם תאכלו פה חורים" והצביע על כיס מכנסיו, אגב הדגמת תנועות של הכנה לשליפת סכין. הוא קרא לעבר המנוח: "איציק, אתה מכיר אותי ואתה יודע שאני לא פראייר...", והזהיר את המתקהלים שלא לפגוע בנאשם 2 באמרו: "זה חבר, אח". הוא אף איים על הנוכחים במילים: "תיכף אשתגע ואוציא את מה שיש לי בכיס", והזהירם: "הבאתי ציוד, אתם לא מכירים אותי, אתם לא יודעים מה אני מסוגל לעשות, אוהד [נאשם 2] הוא כמו אח בשבילי, מי שיריב איתו אני אתערב". הגעתו של נאשם 1 לזירה, לאחר ששב מן הרכב עם הסכין בכיסו, והאיומים האמורים שהשמיע, גרמו להתססת האווירה והציתו עימות פיזי. העימות הסלים בשעה שנאשם 1 הכה את יעל בפניה בעת שזו עמדה בינו לבין המנוח. מיד בהמשך, בעקבות קריאות וצעקות שיעל הותקפה, התפתחה תגרה בסמטה לפרק זמן של שניות ספורות והנאשמים נמלטו מהמקום לכיוון רחוב כורש. המנוח רדף אחרי נאשם 2 כשהוא מחזיק בידו אבן, שאותה ניסה להשליך לעברו; וחבריו של המנוח, ובראשם אבירן סוויסה, הצטרפו אליו למרדף אחר הנאשמים. נאשם 2 הדף את האבן מידיו של המנוח ובין השניים התפתחה תגרה. בתכוף ובמקביל התפתחה במקום תגרה נוספת, שבה היה מעורב גם אבירן, אשר פנה לתקוף את נאשם 2. במהלך האירועים האמורים, דקר נאשם 1 את המנוח בצווארו, ובתכוף לכך - דקר את אבירן בחזהו. דקירת המנוח בצוואר הייתה קטלנית. היא גרמה לחתך עמוק באורך 10 ס"מ, שעבר דרך השריר וחתך את עורק התרדמה (העורק הראשי המספק דם לראש). כתוצאה מהדקירה בצוואר, קרס המנוח לארץ ומת מאובדן דם תוך זמן קצר. דקירתו של אבירן בחזה גרמה לפגיעה בריאה, והסבה לו חבלה חמורה שהצריכה טיפול רפואי במהלך אשפוז.
נאשם 1 הורשע בביצוע העבירות הנדונות, כמי שביצע את הדקירות בפועל. נאשם 2 זוכה מהעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, משנקבע כי לא הוכח שתקיפתם של המנוח ואבירן נעשתה תוך חבירה של נאשם 2 לנאשם 1, לביצוע תקיפה - בכלל, ולדקירה באמצעות נשק קר - בפרט, אף לא חבירה ספונטאנית; וכי אין מקום להטיל עליו אחריות לביצוע הדקירות מכוח דיני השותפות.
3. הנאשם הנו יליד 1988, והיה בן 21 בעת ביצוע העבירות. הוא הבן הבכור למשפחה המונה זוג הורים ושישה ילדים. אין לחובתו עבירות קודמות ומדובר במי שתפקודו היה נורמטיבי. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם סיים 12 שנות לימוד ומחזיק בתעודת בגרות חלקית, וכי בכיתה י"א עבר ללמוד בבית-ספר תיכון מקצועי, על-רקע קשיים בלימודים. לאחר סיום לימודי התיכון, התגייס הנאשם לצה"ל ושירת כמכונאי בחיל-האוויר. על-פי חוות-הדעת ממפקדיו בצבא, היה הנאשם חייל ממושמע, תפקד באופן תקין וזכה לשבחים על מסירותו בביצוע המשימות שהוטלו עליו. לנוכח הגשת כתב-האישום, שוחרר הנאשם מהצבא. עוד עולה מהתסקיר, כי לנאשם דימוי עצמי נמוך; כי הוא נהג להיגרר אחרי חבריו ולרצות אותם; וכי שתיית אלכוהול, הן בתקופת נערותו, והן בסופי שבוע בתקופת שירותו הצבאי, היוותה עבורו דרך להתחבר לבני גילו ולהרגיש משויך בהיבט החברתי. הנאשם היה נתון במעצר מיום 20.12.09 ועד ליום 8.4.10. בהמשך, שוחרר בערבות בתנאי "מעצר בית", תחת איזוק אלקטרוני, עד למעצרו מחדש ביום 15.1.14, עם מתן הכרעת-הדין.
בשיחתו עם קצינת המבחן, הכחיש הנאשם כי דקר את המנוח או את אבירן, וטען כי רק החזיק בסכין - בדומה לגרסה שהציג בעדותו ואשר נדחתה בהכרעת-הדין. הוא אף ציין, כי בשעת האירועים היה נתון תחת השפעת אלכוהול, וכי עובדה זו פגעה בשיקול דעתו עת החליט להביא סכין לזירה. בהקשר זה הוסיף שירות המבחן, כי הנאשם מסר שבאותה תקופה עשה שימוש מוגבר באלכוהול, בין-היתר כמפלט מהתמודדות עם קשייו ועם קשיי משפחתו על-רקע מחלת אמו. שירות המבחן התרשם, כי הנאשם חש צער וכאב על התוצאות הטראגיות של המקרה והשלכותיו הקשות על משפחת המנוח, וכי ניכר שהלה אף נושא עמו רגשות אשמה על הכאב שהסב למשפחתו שלו. עוד ציין שירות המבחן, כי בתקופה הממושכת שבה שהה הנאשם בחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית", עד למתן הכרעת-הדין, נהג הלה להסתגר מרבית הזמן בחדרו והיה נתון בחרדות; וכי בתקופת מעצרו מאז הרשעתו, הוא שרוי במצוקה רגשית, מתקשה להסתגל לתנאי המעצר ואף מביע מחשבות אובדניות. בהקשר האחרון אף צוין בתסקיר, כי מדיווחי שירות בתי הסוהר עולה, שעל-רקע קשיי ההסתגלות למעצר והדיווח על מחשבות אובדנית, נבדק הנאשם על-ידי פסיכיאטר, אך מסרב לקבל טיפול תרופתי. בעקבות קשיי ההסתגלות, שוהה כיום הנאשם באגף ייחודי של בית המעצר המעניק ליווי טיפולי-תמיכתי ופיקוח אינטנסיבי. לנוכח הכחשת הנאשם את ביצוע הדקירות, התקשה שירות המבחן לבחון את הגורמים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות. עם זאת, התרשם שירות המבחן, כי העבירות בוצעו על-רקע היותו של הנאשם נתון תחת השפעת האלכוהול, כמו-גם על-רקע דפוס התנהגותו המבוסס על ניסיון לרצות את חבריו, כדי לחוש שייך ומוערך.
באשר להערכת הסיכון וסיכויי השיקום, ציין שירות המבחן, כי הנאשם גילה במהלך השנים כוחות לתפקוד תקין בדרך כלל, וכי ההתרשמות הנה מאדם בעל מערכת ערכים נורמטיבית. בכך ראה שירות המבחן גורמים לסיכויי שיקום ולהימנעות ממעורבות בפלילים בעתיד. בצד האמור, ציין שירות המבחן, כי הנאשם גדל במציאות מורכבת, על-רקע קשיים רגשיים וכלכליים של הוריו, לא קיבל מענה הולם לקשייו בלימודים ולמצוקותיו החברתיות - דבר שהביא לפגיעה בדימוי העצמי ולמפלט בשתיית אלכוהול. מנגד, הדגיש שירות המבחן את חומרת העבירות והתוצאה הטראגית של קטילת חיים; והעריך, כי מצוקתו הרגשית של הנאשם וקשייו להסתגל למעצר - מהווים גורמי סיכון להתדרדרות, הן מהבחינה הנפשית-רגשית והן בהיבט התפקודי. על-רקע האמור, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית, והמליץ על הטלת מאסר בפועל שיתחשב בגילו הצעיר ובנסיבותיו האישיות.
4. בפרשת גזר-הדין העידו בני משפחתו של המנוח, שחייהם הפכו לסיוט מתמשך.
המנוח התייתם מאמו בגיל צעיר ואביו נישא בשנית. לבני הזוג ילדים נוספים - שניים מהם משותפים. המנוח למד בגימנסיה העברית בירושלים, בהמשך השתלב בפנימייה הצבאית של חיל החימוש, ולאחר גיוסו לצה"ל שובץ, לבקשתו, ביחידה קרבית, בתפקיד של תומך לחימה, וזכה להערכת מפקדיו.
אביו של המנוח, דני מור, תיאר בעדותו את המשבר שחוו הוא ובנו המנוח עם פטירת רעייתו הראשונה, אמו של המנוח. הוא ציין, כי המנוח הצטיין בלימודיו בתיכון ובפנימייה הצבאית, ושיבח את מאבקו של בנו לשרת ביחידה קרבית, שצלח בסופו של יום, אך נגדע באבו באירוע שבו קופדו חייו. האב הוסיף וסיפר - בעדות קורעת לב - על השבר והטרגדיה במשפחה כתוצאה ממותו של המנוח. בת זוגו של האב, סופיה ממן מור, תארה את המנוח כצעיר בעל שמחת חיים, אשר זכה באהבת ובהערכת כל הסובבים אותו. היא העידה על האובדן הכבד והשבר שהביא האסון על המשפחה, על הילדים, ובפרט על האב המתקשה לתפקד. אחותו של המנוח, אווה דהן, תארה אף היא - בעדותה ובמכתב שהגישה - את דמותו האהובה של המנוח ואת שמחת החיים שקרנה ממנו, והתייחסה אף היא לשבר שפקד את בני הבית ולחלל העמוק שנותר בעקבות מותו.
5. בפרשת הטיעונים לעונש העיד מטעם הנאשם הרב יצחק בן גרא, אשר הכיר את משפחתו של הנאשם במסגרת פעילותו בפרויקט מטעם עיריית ירושלים, המיועד לנוער בסיכון. אביו של הנאשם מתנדב במסגרת הפרויקט האמור מזה כשמונה שנים, ועל-רקע האמור, הכיר העד את משפחתו של הנאשם. לדבריו, לנאשם דפוסי תפקוד נורמטיביים, ומשיחותיו עמו התרשם כי הוא מצוי במצוקה וסערת נפש כתוצאה מהאירועים הנדונים. כן העידה בפרשת גזר-הדין אמו של הנאשם, רחל בן יצחק, שציינה כי מאז הגשת כתב-האישום, ובפרט לאחר ההרשעה, ביתם "התמוטט והתרסק". אחותו של הנאשם, מלי בן יצחק, ציינה בעדותה כי לנאשם היו שאיפות לשרת בצבע קבע ולרכוש השכלה אקדמאית, וכי הוא הווה עבורה מודל לחיקוי. היא העידה, כי בני משפחתה מצטערים על התוצאה הטרגית ועל כאבם של בני משפחת המנוח, אך מאז האירועים, ובפרט לאחר ההרשעה, חדלה המשפחה מלתפקד, ובפרט על-רקע המשבר שפקד את אמו של הנאשם. עוד ציינה, כי מאז האירוע ועד להכרעת הדין הסתגר הנאשם בחדרו, ושקע בתוך עצמו; ולאחר מעצרו אף הדרדר מצבו.
6. בא-כוחה המלומד של המאשימה, עו"ד ארז פדן, ציין בפתח טיעוניו לעונש, כי אמנם המאשימה ייחסה לנאשם בכתב-האישום את האחריות הפלילית לעבירות של הריגה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה, מכוח דיני השותפות, זאת משסברה כי לא ניתן לקבוע מי מבין שני הנאשמים הוא שדקר את המנוח ואת אבירן; ואולם, משנקבע על-ידי בית-המשפט, כי הנאשם היה זה שדקר את השניים, יש לגזור את דינו על-פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין. ב"כ המאשימה הדגיש בטיעוניו לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ובפרט עבירת ההריגה. באשר לנסיבות ביצוע העבירות, הפנה ב"כ המאשימה לממצאי הכרעת-הדין, לפיהם נאשם 1 היה מי שהביא את הסכין לזירה, מי שהשמיע איומים ומי שהביא להסלמת האירוע בסמטה עד לכדי עימות פיזי. בכל הנוגע לתקרית האלימה ברח' כורש, ציין ב"כ המאשימה, כי אמנם הנאשמים היו במגמת בריחה מהזירה כאשר המנוח וחבריו רדפו אחריהם, אך כאשר החל העימות הפיזי בין המנוח לבין נאשם 2, היה זה הנאשם שהגיח לעבר המנוח מן הצד, או מאחור, ודקר אותו בצווארו, ומיד בהמשך אף נטל חלק בעימות עם אבירן ודקר גם אותו. למרות שהדקירות אירעו בתכוף האחת לשנייה, גרס ב"כ המאשימה כי יש לראות את דקירתו של המנוח ודקירתו של אבירן - לצורך הבניית הענישה - כשני אירועים נפרדים. לנוכח נסיבות ביצוע העבירות, ובהתחשב ברמת הענישה הנהוגה הנלמדת מאסופת פסקי-דין שהפנה אליה, סבר ב"כ המאשימה כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירת ההריגה נע בין 12 ל-16 שנות מאסר, וכי המתחם ההולם בגין העבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, וכן העבירות הנוספות שהנאשם הורשע בהן, נע בין שבע לעשר שנות מאסר. על-רקע העובדה שהעבירות בוצעו בסמיכות ובתכיפות זו לזו, הסכים ב"כ המאשימה כי יש מקום להורות על חפיפה מסוימת בין המתחמים, אך חפיפה חלקית בלבד, ולא מלאה. באשר לעונש המתאים בתוך מתחם הענישה ההולם, הסכים ב"כ המאשימה כי זה לא נמצא ברף העליון של המתחם, זאת בשל העובדה שמדובר בנאשם צעיר, "בגיר צעיר" על-פי הפסיקה, אשר תפקודו עד לאירוע היה נורמטיבי ותקין. הוא הציע כי בית-המשפט יקבע עונש המצוי באמצע מתחמי הענישה ההולמים.
7. הסנגור המלומד, עו"ד קובי בן-שעיה, לא הקל ראש בחומרת העבירות, בתוצאותיהן הקשות והטראגיות ובהשלכות הקשות של האירוע על משפחתו של המנוח. הוא טען בפתח דבריו, כי עמדת המאשימה באשר לנסיבות ביצוע העבירות הנה "בעייתית", כלשונו, זאת הואיל ולאורך כל ההליך המשפטי, לרבות הסיכומים, טענה המאשימה שאין לדעת מי ביצע את הדקירות וכי שני הנאשמים אחראים לביצוע העבירות מכוח דיני השותפות. עם זאת, הוא לא חלק על כך כי נקודת המוצא בענישה היא על-פי ממצאי הכרעת-הדין. באשר לנסיבות ביצוע העבירות, טען הסנגור, כי המעשים לא היו פרי תכנון מוקדם, כי נאשם 1 נקלע לסיטואציה שבה הוא ונאשם 2 היו מעטים מול רבים, כי התקיפה הייתה הדדית וכי עובר לדקירות הותקפו שני הנאשמים על-ידי המנוח וחבריו. לדבריו, יתכן שכשלונו של הנאשם באירוע נבע אף מהדימוי העצמי הנמוך שלו, הרצון לרצות את חברו נאשם 2, והעובדה שהמעורבים שתו משקאות אלכוהוליים. הוא סבר, כי הואיל ושתי הדקירות בוצעו בתכוף האחת לשנייה, באותה עת ובאותו מקום, יש לראות את המקרה כאירוע אחד, לצורך הבניית הענישה, וכי יש לגזור על הנאשם עונש אחד בגין כל העבירות שבהן הורשע. לנוכח נסיבות ביצוע העבירות, ובהתאם לאסופת פסקי-דין שהציג, גרס הסנגור, כי מתחם הענישה ההולם נע בין שנתיים לארבע שנות מאסר, וכי העונש המתאים לנאשם, בתוך מתחם הענישה ההולם, הוא שלוש שנות מאסר.
בכל הנוגע לעונש המתאים, ציין הסנגור, כי מדובר בנאשם שתפקד באורח נורמטיבי והיה גאוות משפחתו. בהקשר זה ציין, כי הנאשם סיים 12 שנות לימוד, התגייס לצבא וזכה לשבחים ולהערכת מפקדיו. כן ציין, כי הנאשם היה נתון ב"מעצר בית" תחת איזוק אלקטרוני בתקופה ממושכת של למעלה משלוש שנים וחצי, שבמהלכה הסתגר מרבית הזמן בחדרו ונקלע לחרדות ולמצוקות רגשיות; וכי מצבו הנפשי הידרדר עם מעצרו, לנוכח החרפת מצוקותיו. בהקשר האחרון אף טען, כי הליכי המשפט, תוצאותיו ומעצרו של הנאשם לאחר הכרעת-הדין, פגעו קשות במשפחתו, ובפרט מאמו הסובלת מבעיות רפואיות.
8. החמורה בעבירות שבהן הורשע הנאשם היא עבירת ההריגה - לפי סעיף 298 לחוק, שעונשה המרבי 20 שנות מאסר. נקודת המוצא בענישה, בכל הנוגע לעבירת ההריגה, היא אבדן חיים כתוצאה ממעשה אלימות. על העונש ליתן ביטוי ראוי לערך המקודש של חיי אדם, שקופדו בתקיפה ברוטאלית תוך שימוש בנשק קר; ושיקולי גמול והוקעת המעשה הנפשע, מחייבים על-כן, כשלעצמם, הטלת מאסר ממושך. על העונש להוות אף מסר הרתעתי אפקטיבי לנאשמים ולעבריינים בכוח, להוקעת האלימות שפשתה במקומותינו הגובה פגיעות בגוף ובנפש, ובעיקר זו שבה נעשה שימוש קל ונמהר בסכינים ובנשק קר במהלך עימותים ותגרות. על-רקע גלי האלימות הגואים בחברה בשנים האחרונות, ובין-השאר הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בסכינים ובנשק קר לפתרון סכסוכים, שומה על בתי-המשפט לתרום להדברת התופעה המכונה בפסיקה כ"תת-תרבות הסכין" או כ"נגע הסכינאות", שגובה קרבנות פעם אחר פעם, בתקריות אלימות, בין יזומות ובין אקראיות. תרומה שכזו חייבת לבוא בתגובה עונשית כואבת וקשה, של הטלת מאסרים לתקופה ממושכת ומשמעותית, שתיתן קדימות ועדיפות לשיקולי הגמול, ההרתעה וההגנה על ערך קדושת החיים, על-פני נסיבותיו האישיות של העבריין.ב
על הצורך להשית ענישה מחמירה, לשם מיגור מעשי אלימות בנשק קר הגורמים לקטילת חיים, עמד בית-המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסקי-דין. על רמת הענישה המחמירה הנדרשת בעבירות הריגה עמד בית-המשפט העליון בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609 (2001): "רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בביתנו וברחובותינו, הסכין נשלפת ודוקרת בשל מחלוקות של מה בכך, ואף בשל התלהטות יצרים רגעית שלא קדם לה ריב כלשהו. העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלושת העבירות שעליהן 'יהרג ולא יעבור' - הייתה כמעט לדבר יום ביומו... כאשר זה המצב אין אנו פטורים עוד מלהתוות קווים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט את הגישה המחמירה, לאמור הגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה...".
בית-המשפט העליון אף נדרש לנושאבע"פ 8314/03רג'אח נ' מדינת ישראל(7.6.05): "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר"(עמ' 3 לפסק-הדין).נ
בית-המשפט חזר על הדברים בע"פ 5464/07 רפי טגבה נ' מדינת ישראל(21.2.08), בצייננו, בעניין אותו אירוע, כדלהלן: "שוב נתקלים אנו במעשה הריגה שקשה להסבירו. סכסוך כלשהו התדרדר לאלימות, ובסופו של יום מוצא אחד המשתתפים את מותו... העובדה המצערת שאירועים כאלה, שתחילתם במריבה סתמית, וסופם במוות של אחד המשתתפים, חוזרים ומתרחשים ברחובותינו, מחייבת את בתי המשפט ליתן משקל עודף לאינטרס הציבורי ולשיקולים של גמול והרתעת הרבים".