א. א. נ' מדינת ישראל

1.כאשר התובעת סירבה לדרישת אחותה להתאשפז לצורך קבלת טיפול נפשי, ואף תקפה אותה, טלפנה האחות למשטרה והזמינה ניידת על מנת שתיקח את התובעת למוסד פסיכיאטרי. האם רשאית הייתה המשטרה לקחת את התובעת, בניגוד לרצונה, אל המוסד ושם לכפות עליה חתימה על טופס הסכמה לאשפוז באמצעות איום של מעצרה? בשאלה זו עוסק פסק דין זה.

כתב התביעה

2.בכתב התביעה המתוקן תוארה הגרסה העובדתית הבאה: ביום 15.8.2011 הסתתרה התובעת בדירת אמה ב-XXX, המצויה באותו בניין בו היא עצמה מתגוררת, לאחר שאחותה ח' (להלן: ח'), אשר ביקשה להתנכל לה על-ידי השמתה באשפוז פסיכיאטרי, הזעיקה למקום את המשטרה. שלושת השוטרים שהגיעו לדירת האם החליטו, על דעת עצמם וללא שהייתה בידיהם הוראת אשפוז, לקחת את התובעת למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל (להלן: המוסד הפסיכיאטרי). לשם כך הם אחזו בה, ולאחר שהוציאו אותה מדירת אמה, דחפו אותה לארץ והיכו אותה בידיהם וברגליהם. לאחר שהשוטרים אזקו את התובעת היא הוכנסה לניידת והוסעה למוסד הפסיכיאטרי, ושם הכריחו אותה השוטרים - תחת איום במעצר - לחתום על טופס הסכמה לאשפוז. כעשרה ימים לאחר אשפוזה במוסד, היא הופנתה לבית החולים רמב"ם, שם אובחנו שברים בצלעותיה. לאחר מכן היא הוחזרה למוסד הפסיכיאטרי, ממנו היא שוחררה רק ביום 3.10.2011.

3.התובעת טענה כי השוטרים תקפו אותה, עצרו אותה שלא כדין, וגרמו לה לשהות חודש וחצי במחלקה סגורה במוסד הפסיכיאטרי לאחר שהכריחו אותה, בניגוד לרצונה, לחתום על טופס הסכמה מרצון לאשפוזה. נטען כי מעשים אלו של השוטרים מהווים עוולות נזיקיות של תקיפה וכליאת שווא, כהגדרותיהן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה). התובעת טענה עוד כי לנתבעת אחריות שילוחית למעשי השוטרים שהצמיחו את העוולות, ולפיכך תבעה ממנה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הכאב והסבל שגרמו לה הפגיעות הגופניות ושלילת חירותה.

כתב ההגנה

4.בכתב ההגנה המתוקן פירטה הנתבעת את גרסתה להשתלשלות האירועים: בשעה 00:30 ביום 15.8.2011 הגיעו שוטרים למקום על מנת לסייע לצוות מד"א לפנות את התובעת למוסד הפסיכיאטרי, בעת שהיא השתוללה ואיימה על אחותה. בהגיעם למקום, שמעו השוטרים מהאחות ח' כי מזה מספר ימים התובעת השתוללה, שברה חפצים ואף תקפה אותה. התובעת עצמה סירבה להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה, השתוללה ואיימה על אחד מהם כי תהרוג אותו. לאור התנגדותה, ניסה השוטר לכבול אותה, אולם היא הגיבה בכוח, נשכה אותו בידו, שרטה ובעטה בו. אף לאחר שנכבלה הגיבה התובעת באלימות למאמצים להכניסה לניידת, ולבסוף הוכנסה אליה לאחר שימוש בכוח סביר. היא הוסעה התובעת לתחנת משטרת זבולון, שם הורה הקצין על הארכת מעצרה ב-24 שעות. מאחר והיא סירבה לשתף פעולה עם השוטרים והחוקרים, לא השיבה לשאלותיהם, לא יצרה עמם קשר עין וישבה כפופה עם ידיה על שערות ראשה, העבירו השוטרים את התובעת למוסד הפסיכיאטרי, שם היא אושפזה בהסכמתה עד ליום 3.10.2011.

5.הנתבעת הכחישה כי בוצעו העוולות המיוחסות לשוטרים בכתב התביעה המתוקן, והעלתה את הטיעונים הבאים:

(1)אין להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין בנסיבות המקרה;

(2)אף משיקולים של מדיניות משפטית לא יהא נכון לקבוע חבות של המדינה בגין האירוע נשוא התביעה;

(3)על הנתבעת חלה ההגנה שבסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים);

(4)לנתבעת עומדות ההגנות בתובענה על תקיפה שבסעיף 24 לפקודת הנזיקין;