תובענה לחלוקת הרכוש שנרכש בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג היא העומדת להכרעה. הנתבע טוען כי הרכוש הרשום בבעלותו שייך לו בלבד ואינו ניתן לחלוקה. האמנם?
רקע והליכים :
- הצדדים נישאו ביום 11.11.04 עת היתה התובעת נערה בת 18 והנתבע גבר בן 30. בסמוך לאחר הנישואין האישה שירתה בשרות לאומי והאיש עבד כנהג על מונית בבעלותו. בהמשך, למדה האישה **** ****, בעוד האיש למד **** *** , עסק ב*** ובנוסף עבד כ**** *****.
- חייהם המשותפים נקלעו למשבר וביום 12.9.12 הוגש כתב אישום כלפי האיש בגין נקיטת אלימות כלפי האישה בשישה מקרים הסמוכים זה לזה, כפי שיפורט בהמשך. עניין זה הסתיים בהסדר טיעון אשר קיבל תוקף של פסק דין, לאחר שהאיש הודה בשלושה מהמעשים המיוחסים לו ובהתאם לכך נגזר דינו.
- באותו יום עתרה האישה לקבלת צו הגנה כלפי האיש. הצו ניתן על ידי כב' השופטת חדד בביהמ"ש השלום באשקלון, בנוכחות אבי האשה ובהסכמת האיב.
- עוד במקביל הגישה האשה תביעת גירושין בבית הדין הרבני, ועניין זה יפורט בהמשך.
- ביום 5.11.12 הגישה האישה תביעה לחלוקת רכוש, היא התובענה מושא פסק דין זה. בכתב התביעה מגוללת מסכת של התעללות נפשית ופיזית, אשר לצידה רכישת דירת המגורים של הצדדים, שתי דירות נוספות, חנות ומשרד. האישה טוענת כי כלל הנכסים הם משותפים ועותרת לחלוקתם בין הצדדים שווה בשווה.
- ביום 24.2.13 הגיש האיש כתב הגנה בו מכחיש את כל טענותיה של האישה לגבי התנהלות חייהם המשותפים וטוען כי היא זו שניצלה אותו ויצאה מבית הוריה כשבגדיה לגופה כדי להימלט מאורח החיים הדתי. את הדירות רכש באמצעות כספים שהיו לו טרם הנישואין, את החנות והמשרד רכש באמצעות כספים שקיבל מהוריו ועל כן מדובר בנכסיו שלו, שאינם עומדים לחלוקה.
- ביום 12.6.13 הגישה האישה תביעת נזיקין בה דורשת פיצוי בגובה 300,000 ₪ בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בשל מסכת ההתעללות שסבלה מהאיש. בכתב ההגנה הכחיש האיש כלל טענותיה, בדומה לכתב ההגנה בתביעה לחלוקת רכוש.
- ביום 19.3.14 פסק בית הדין הרבני כי האיש מחוייב ליתן גט לאישה, בין השאר, בגין נקיטת אלימות כלפיה כעולה מכתב האישום ומהודאתו של האיש בחלק מן האישומים.
- ביום 21.7.13 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, בה ניתן צו לפירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת הרשומה בבעלות שני הצדדים ובנוסף מונתה מומחית מטעם ביהמ"ש להערכת שווי הנכסים הנוספים. חוות דעת המומחית הוגשו ביום 27.10.13.
- ביום 28.4.14 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, בה נקבע מנגנון להתמחרות ביחס לדירת המגורים המשותפת, הצדדים חוייבו בהגשת תצהירי רכוש ובנוסף מונה מומחה להערכת הנכות שנגרמה לאישה בגין האלימות שננקטה כנגדה.
- בו ביום (28.4.14) הגיש האיש תביעה כספית, בה דורש מהאישה לשלם לו סכום של 150,000 ₪ בגין חוב שחבה לו, וזאת על יסוד מכתב שכתבה לו בכתב ידה. בכתב הגנתה טענה האישה כי חתמה על המסמך תחת כפיה והוא נטול כל ערך.
- ביום 6.8.14 הגישה האישה תצהיר מפורט ביחס לרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים בצירוף מלוא המסמכים הרלוונטיים, לרבות זכויותיה הפנסיוניות (נספח 12). לתצהיר צירפה אף אישורי הכנסות לגבי גובה שכרה בתקופות החיים השונות (נספחים 14 – 31 לתצהיר). בחלקו האחרון של התצהיר מציינת בצער כי חששה להרות בשל מערכת היחסים המורכבת עם המשיב. בסופו של דבר הרתה בשנת 2012 אך הדבר נסתיים בהפלה.
- האיש לא הגיש תצהיר כלשהו, מסיבה שאינה ברורה. רק ביום 20.5.15 הגיש הודעה אליה צירף שני הסכמי רכישה , לגבי שניים מתוך חמשת הנכסים, ותו לא.
- ביום 22.10.14 התקיימה ישיבה בה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה האיש ירכוש מן האישה את חלקה בדירת המגורים והיא תקבל ממנו מחצית שוויה. הצדדים אף הודיעו כי ינסו להגיע להסכמה כוללת לרבות ביחס להליכים בבית הדין הרבני.
- ביום 25.11.14 הגיעו הצדדים להסכם חלקי בבית הדין הרבני לפיו יסודר הגט ביניהם, תביעת הנזיקין שהגישה האישה תימחק, התביעה כספית שהגיש האיש תימחק אף היא וביהמ"ש זה יכריע בתביעה לחלוקת הרכוש המשותף. הסכם זה אושר על ידי בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין.
- ביום 16.2.15 התקיימה ישיבה שנועדה לסייע לצדדים לסיים המחלוקות שנותרו (לבקשתם). בפתח הדיון מסרו הסכמתם לפיה האישה תקבל מהאיש 287,200 ₪ בגין חלקה בדירת המגורים המשותפת והצדדים ישקלו הצעת ביהמ"ש לגבי חלוקת שאר הנכסים. בפועל לא הגיעו לכלל הסכמה ועל כן נשמעו ההוכחות כסדרן.
- ביום 29.4.15 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה. בפתח ישיבת ההוכחות הודיעו ב"כ הצדדים כי האיש אכן העביר לאשה את הסכום המוסכם בגין מחצית שווי דירת המגורים ובכך נסתיימה המחלוקת בעניין דירה זו. המחלוקת לגבי שאר הנכסים נותרה בעינה ועל כן נשמעה עדות התובעת אשר המשכה בישיבה מיום 21.5.15, בה נשמעה גם עדות אבי הנתבע. בישיבת ההוכחות מיום 17.9.15 נשמעה עדות הנתבע.
- עם תום שמיעת העדויות ביקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב. ביום 9.11.11 הוגשו סיכומים מטעם האישה, ביום 6.1.16 הוגשו סיכומים מטעם האיש וביום 23.2.16 הוגשו סיכומי תשובה מטעם האשה. טענות הצדדים יפורטו להלן.
עיקרי טענות התובעת
בכתב התביעה עיקרי הטענות הן כדלקמן :
- האישה טוענת כי הצדדים הכירו כאשר היתה נערה בת 16, תלמידת האולפנה צ' בא', בעוד הנתבע היה גבר בן 28 שנים, התנהגותו היתה אובססיבית, לרבות הגבלתה ביציאה לטיולים שנתיים מהאולפנה. אף על פי כן הסכימה להינשא, החתונה נערכה ברבנות, אך אביה סירב להשתתף בה בשל התנגדותו לנישואין עם האיש.
- בשנתיים הראשונות לנישואין שירתה בשרות לאומי כאשר היא ממשיכה לסבול מהתנהגותו הכוחנית של הנתבע, שחקר אותה מידי יום על מעשיה במקום הימצאה, נקט נגדה אלימות מילולית ואלימות פיזית. בשל התנהגותו זו ניסתה לשים קץ לחייה בשנה השניה לנישואין, אושפזה בטיפול נמרץ, הופנתה לפסיכיאטר אך לבסוף לא ניגשה אליו.
- עוד לטענתה, בשנה השלישית לנישואין האיש החל לעבוד גם כמדריך ב' כ', אך בגד בה עם אחרת ובסמוך לכך פוטר מעבודתו ב' הכ'. להוכחת טענותיה צירפה לכתב תביעתה (נספח 1) חילופי מסרונים המפרטים את היחסים האינטימיים בין הנתבע לבין האשה האחרת. עוד לטענתה, כאשר היתה מעוניינת לחזור לקיים אורח חיים דתי מנע זאת ממנה וגרם לה לחלל שבת בניגוד לרצונה.
- בחודש מאי 2012 (בשנה השביעית לנישואין), לטענתה, גילתה התכתבות בין האיש לבין אשה עימה קיים יחסים אינטימיים מלאים, אשר קיבלו ביטוי ססגוני באמצעות הפייסבוק. בסמוך לכך אף נעלם מביתם למשך לילה שלם. לאחר שאיתרה אותו, כעס עליה עד מאוד, ואף דרש ממנה קיום יחסי מין בניגוד לרצונה.
- לטענתה, רק בחודש אוגוסט 2012 אזרה אומץ, פנתה למרכז למניעת אלימות במשפחה, וביום 11.9.12 הגישה תלונה במשטרה בגין אלימותו כלפיה. בגין תלונתה הוגש כנגדו כתב אישום בגין שישה מעשי אלימות שונים ובהם איום על חייה, משיכת שיער, בעיטות ברגלים, חבטות בראש, דרישה לקיום יחסי מין בניגוד לרצונה תוך הטרדתה והבאתה לבית עלמין על מנת להראות לה את הקבר בו תיטמן אם לא תתנהג על פי דרישותיו.
- באשר להתנהלותם הכספית, טוענת כי משך כל חייהם המשותפים עבדה והשתכרה:
בשנתיים הראשונות (2004 – 2006), במהלך השירות הלאומי גם עבדה ב***** ;
בשלוש השנים הבאות (2006 – 2009) למדה**** ב*****, את שכר הלימוד מימנה באמצעות מלגות ובמקביל עבדה כשכירה תמורת 3,000 ₪ לחודש.
באוקטובר 2009 החלה לעבוד במשרד ****, תחילה כמתמחה.
ובמאי 2012 החלה לעבוד כ*** מתחילה והיא משתכרת כ – 5,000 ₪ לחודש.
את משכורתה הפקידה בחשבון בבנק הפועלים שהיה שלה עוד טרם הנישואין. ואולם, מראשית דרכם המשותפת דרש ממנה האיש כי תיתן בידו את כרטיס הבנקט של החשבון על מנת שתוכל למשוך ממנו כספים, תוך שהוא אוסר עליה לבצע פעולות. לכתב תביעתה מצרפת דפי תנועות בחשבון הבנק שלה לשנים 2011 – 2012 (כנספח 5).
לגבי האיש, כל שידעה הוא כי ניהל חשבונו בבנק המזרחי, אך לא שיתף אותה בכל דבר ועניין הנוגע לניהול חשבון זה.
- לטענתה, במהלך חייהם המשותפים רכשו את הנכסים הבאים:
הדירה ברח' א', היא דירת המגורים המשותפת, הרשומה בבעלות שניהם ועליה שילמו משכנתא במשותף, נאשר שניהם נרשמו בה כלווים;
הדירה ברח' ב', אשר אמנם רשומה בבעלות האיש אף ההלוואה המובטחת במשכנתא ניטלה על ידי שניהם, הדירה הושכרה ודמי השכירות מימנו את החזר המשכנתא החדשי;
הדירה ברח' ג', אשר נרשמה בבעלות האיש, ללא משכנתא;
החנות ברח' ד', אשר נרשמה בבעלות האיש, ללא משכנתא;
לגבי הנכסים דלעיל צירפה לכתב התביעה נסח לשכת רישום המקרקעין והסכם משכנתא.
המשרד ברח ח' , אשר נרשם בבעלות האיש, ללא משכנתא;
מכונית הרשומה בבעלות האיש ואף שימשה אותו;
תכולת דירת המגורים המשותפת, כמפורט בנספח 11 לכתב התביעה.
- לטענתה, כלל הנכסים הללו שייכים לשניהם שווה בשווה. העובדה שהנכסים לא נרשמו בבעלותה נובעת, לשיטתה, מהתנהלותו הכוחנית של האיש כלפיה, והדבר חסר כל משמעות, על פי הוראות חוק יחסי ממון והפסיקה מכוחו. משכך, עותרת לפירוק השיתוף בכלל הנכסים המשותפים וקבלת מחצית שווים.
בסיכומיה מוסיפה התובעת את הטענות הבאות:
- מן הבחינה הראייתית מציינת כי כלל לא נחקרה נגדית אודות טענותיה בעניין אלימות הנתבע כלפיה ועל כן יש לקבל גרסתה כמוכחת.
- עוד היא טוענת כי היא הגישה תצהיר רכוש כנדרש בעוד הנתבע לא הגיש דבר ומטעם זה אין בפיו גרסה, למעט זו שבכתב ההגנה הנתמך בתצהיר.
- בנוסף מציינת כי במהלך החיים המשותפים צברה כספי פנסיה אותם פרטה בתצהירה.
- לשיטתה, הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים נמצאים בבעלותו הבלעדית:
באשר לדירות, לא הוכיח שנרכשו בכספים שהיו בידיו טרם הנישואין, הואיל ומעולם לא הוכיח מה היה בידיו עובד לנישואין ועובר לרכישת הדירות;
באשר למשרד ולחנות, לא הוכיח שנרכשו באמצעות אביו. לגבי טפסי ההפקדה שהוצגו טוענת כי לא ניתן ללמוד מהם מי ביצע את ההפקדה.
- באשר למכתבים מטעמה, לפיהם אינה חייבת לו דבר, טוענת כי חתמה עליהם בכפיה תוך ניצול חולשתה והטלת מורא כלפיה מצד האיש, לרבות החוב כביכול בגובה 150,000 ₪ לגביו הודה האיש כי לא היה ולא נברא, אלא נועד כדי לבחון נאמנותה.
- בנוסף טוענת כי לא נערך כל הסכם ממון בין הצדדים וגם מתוך כך ניתן ללמוד כי לא היתה כל כוונה להפרדת הרכוש.
- עוד טוענת כי הצדדים ניהלו רמת חיים גבוהה כעולה מכתב הערעור שהגיש האיש לבית הדין הרבני הגדול ביחס לפסק הדין של בית הדין האזורי אשר חייב אותו במתן גט ובו ציין כי מידי חודש עמדו הוצאותיה על 9,280 ₪.
- בחלק האחרון לסיכומיה (סעיפים 41 – 42) מוסיפה האישה טענה לפיה לאור הוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") יש ליתן פיצוי לבן הזוג שנפגע באלימות באמצעות חלוקת הרכוש באופן שאינו מחצה על מחצה. באשר לכספי הפנסיה טוענת כי אין ליתן לו חלק כלשהו בשל התנהגותו האלימה כלפיה.
בעניין זה טען הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה הואיל והדבר כלל לא עלה בכתב התביעה. ואמנם, עיון בכתב התביעה מעלה כי האשה לא העלתה כל טענה בעניין זה והסתפקה בדרישת מחצית מכל נכס: כך בסעיף 45 ביחס לנכסי הנדל"ן, כך בסעיף 47 המתייחס למכונית, ואף בסעיפים 50 ו – 56 המתייחסים לכלל הרכוש המשותף. בסיכומי התשובה מטעמה אין בפיה כל מענה לטענה בדבר הרחבת חזית זו, מטעמים ברורים.
כאן המקום לציין כי תביעת הפיצויים שהגישה האשה כלפי האיש בגין התנהגותו האלימה נמחקה על ידי התובעת (במסגרת ההסכם בבית הדין הרבני, בסופו סודר הגט, וככל הנראה באותו הקשר). התובעת יכולה היתה לעתור לתיקון כתב התביעה בהליך שלפנינו על ידי הוספת טענה בעניין זה, אל לא עשתה כן. במצב דברים זה, אין מקום לברר טענתה בדבר חלוקה שאינה שווה לפי סעיף 8 (2) לחוק.
עם זאת, יש מקום לברר כיצד השפיעה ההתנהלות האלימה על מאזן הכוחות בין הצדדים בכל הנוגע לרכישת נכסים במהלך החיים המשותפים, כפי שיפורט בהמשך.
עיקרי טענות הנתבע
בכתב ההגנה עיקרי הטענות הן אלה:
- האיש טוען כי האשה היא שניצלה אותו. מדובר בנערה צעירה אשר ביקשה להימלט מן החינוך החרדי שקיבלה בבית הוריה, התגוררה עימו בבית הוריו מאז היתה בת 16, חיזרה אחריו ואף הציעה לו נישואין (נספח 1 לכתב ההגנה).
- האיש מכחיש כלל טענותיה לגבי נקיטת אלימות מצידו וטוען כי הדברים כולם הם פרי תכנית שרקמה כנגדו מבעוד מועד, תוך שהוא מציין כי מדובר בבחורה מבריקה, אשר קיבלה ציון של 700 בבחינה הפסיכומטרית, ללא כל הכנה. לטענתו, עודדה אותו לרכוש נכסים, למדה ר' ח' על חשבונו, וכאשר התייצבו הדברים מבחינה כלכלית לשביעות רצונה החליטה להיפרד ממנו ולקחת את השלל. מטעם זה, בדתה מליבה סיפורי בגידה ואלימות, ובתוך כחודשיים גם הגישה תלונה במשטרה, גם גרמה להגשת כתב אישום, גם עתרה לקבלת צו הגנה וגם הגישה תביעה לקבלת חלקה ברכוש המשותף.
- האיש מכחיש מכל וכל טענות הבגידה (חרף התכתובות שצירפה האשה לכתב התביעה), ואף מכחיש את כלל טענות האלימות המיוחסות לו (חרף כתב האישום שהוגש כנגדו וגזר הדין שניתן כנגדו). בנוסף מכחיש כלל הטענות בדבר כפיית קיום יחסים אינטימיים.
- באשר להתנהלותם הכספית, טוען כי שמרו על הפרדה מוחלטת: היא ניהלה חשבון בנק נפרד אליו הפקידה את הכנסותיה הדלות ובו עשתה שימוש רק לצרכי עצמה (ביגוד, הנעלה וקוסמטיקה), כאשר לו לא היתה כל גישה לחשבון זה; בעוד הוא ניהל את חשבון הבנק שלו, הפקיד הכנסותיו ובהן מימן את כלל הוצאות התא המשפחתי, לרבות הוראות קבע.
- באשר למקורות ההכנסה שלהם, טוען כי היה בעל רכוש עוד טרם הנישואים: ביום 24.4.01 קיבל פיצוי בגין פציעה קשה בתאונת דרכים בגובה 198,657 ₪, כתוצאה מכך בחודש מאי 2002 היתה בחשבונו יתרה בגובה 226,712 ₪ ואף היה בעל מכונית אותה מכר בספטמבר 2002 תמורת 117,504 ₪ (נספח 2 לכתב ההגנה).
- הואיל והתובעת היתה מודעת לכך שצבר נכסים טרם הנישואין, חתמה על מספר מכתבים (לפני הנישואין ולאחריהם) בהם מודה בכך שהיא מוותרת על כל טענה הנוגעת לרכושו, מתוך ידיעה והבנה כי אין לה חלק בנכסים אלה (המכתבים צורפו כנספח 3 לכתב ההגנה).
בנוסף, טוען שידעה כי היו בידיו כספים טרם הנישואין וידעה כי במהלך חייהם המשותפים הוריו מעבירים לו כספים, שהם בגדר מתנה המוענקת לו בלבד. להוכחת טענתו צירף (כנספח 4 לכתב ההגנה) דפי תנועות בחשבונות הבנק שלו משנת 2002 ואילך, בצירוף מספר אישורי הפקדות. אישורי יתרות לא צורפו.
- באשר לנכסים השונים, טוען כי נרכשו באופן הבא:
הדירה ברח' א', אשר שימשה למגוריהם, אמנם רשומה בבעלות שניהם, כמו גם המשכנתא, אך נכרשה מכספיו והוא גם זה שפרע את ההלוואה המובטחת במשכנתא;
הדירה ברח' ב', נרכשה מכספיו בלבד ורשומה ;
הדירה ברח' ג', נרכשה מכספיו בלבד ורשומה בבעלותו;
החנות ברח' ד', נרכשה בעיקר מכספי הוריו ורשומה בבעלותו;
המשרד ברח' ח', נרכשה בעיקר מכספי הוריו ורשומה בבעלותו.
מכונית הרשומה בבעלות האיש ואף שימשה אותו, נרכשה באמצעות מכוניות קודמות אותן רכש באמצעות מכירת המונית שהיתה בבעלותו טרם הנישואין, ועל כן מדובר בנכס שנוצר בזכות נכס שהיה טרם הנישואין, באופן בו אין לאזנו.
תכולת דירת המגורים אף היא נרכשה באמצעות כספים שהיו לו טרם הנישואין.
לפיכך סבור כי יש לדחות התביעה ולקבוע כי כלל הנכסים הם בבעלותו.
בסיכומים מטעמו, מוסיף הנתבע את הטענות הבאות:
- הנתבע מתעלם מן העובדה שלא הגיש תצהיר מטעמו ומפנה לתצהיר הרכוש של התובעת תוך שהוא טוען כי ניתן ללמוד ממנו על כך שלמעט מימון שכר הלימוד שלה לא היו לה כספים כלשהם.
- עוד הוא טוען כי מן הנתונים שעולים מחקירתה הנגדית של התובעת ניתן להסיק שלא היתה לצדדים כל דרך לרכוש את הנכסים הרבים ללא קבלת עזרה מהוריו של האיש. לפיכך טוען כי כל חמשת הנכסים נרכשו בסיוע הוריו.
האשה טוענת כי טענה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה הואיל ובכתב ההגנה נטען כי הדירות נרכשו באמצעות כספי הנתבע ורק החנות והמשרד נרכשו באמצעות כספי הוריו של הנתבע. לפיכך, טוענת כי אין מקום לבחון טענת הנתבע לפיה גם חלק מהדירות נרכשו בסיוע הוריו. בעניין זה צודקת התובעת.
ואמנם, עיון בסעיף 19 לכתב ההגנה (בעמ' 10) מעלה כי לגבי הדירות ברח' הנ' וברח' הנ' נטען: "נרכשה מכספי הנתבע בלבד";
בעוד שלגבי החנות והמשרד נטען:
"נרכש מכספי הנתבע בלבד, כאשר חלק הארי במימון הנכס היה מכספי הורי הנתבע".
נמצא, איפוא, כי הטענה לפיה גם הדירות נרכשו בכספי אביו, היא בגדר הרחבת חזית אסורה, ועל כן אין מקום לדון בה.
- האיש סבור כי קיימת סתירה פנימית בטענות התובעת: לא ניתן לטעון להתנהלות תקינה של התא המשפחתי הכלכלי בד בבד עם טענות לגבי אלימות ואף לא ניתן לטעון לכוונת שיתוף בנכסים בד בבד עם הפרדת חשבונות הבנק.
- באשר להעדר הסכם ממון טוען כי זה לא נדרש שעה שהתובעת חתמה על המסמכים עליהם חתמה, לפיהם מוותרת על כל טענה לגבי זכויותיה ברכוש הרשום בבעלותו.
- עוד טוען כי טענותיה בדבר חיים בצל האלימות והפחד אינם מתיישבים עם העובדה שלמדה **** ***** והוסמכה כ***
- ביחס לדירה ברח' ב' טוען כי העובדה שנרשמה כלווה נוספת בבנק למשכנתאות אינה מעידה על בעלותה בדירה זו והדבר נעשה אך ורק בשל דרישת הבנק.
- עוד הוא מציין כי בד בבד עם רכישת דירת המגורים ברח' א' (בשנת 2007) נרכשה דירה נוספת ואין כל סיכוי לכך שהצדדים יכולים היו לרכוש בכוחות עצמם שתי דירות במקביל.
- הנתבע מפנה לעדות אביו לפיה את הכספים שהעביר לבנו העביר כמתנה שהיא בגדר הקדמת הירושה, המיועדת לבן בלבד ולא לרעייתו, לאחר שתיאר את התנהגותה המרוחקת והמוזרה במהלך השנים.
- ביחס למיטלטלין טוען כי התובעת לא טרחה לפרט שווים ומכל מקום מדובר במוצרים ישנים שקיבל מהוריו.
- ביחס לפנסיה טען כי התובעת לא הציגה את הדו"ח הנדרש ועל כן לא ברור מה חלקו בזכויות אלה. כאן המקום לציין כי הדו"ח צורף לתצהירי הרכוש של האישה ולא ברור על מה נסמכת טענה זו.
גדר המחלוקת
- המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לשאלת הבעלות בנכסים אשר נרכשו במהלך החיים המשותפים ונרשמו בבעלות הנתבע בלבד. התובעת טוענת כי יש להחיל את הכלל לפיו הבעלות בהם היא משותפת, בעוד הנתבע טוען כי מדובר במקרה חריג, ועל כן הנכסים נמצאים בבעלותו.
כפי שפורט לעיל בהרחבה, אין לאפשר נסיונותיהם של הצדדים להרחבת חזית:
לא את נסיון התובעת להרחבת חזית לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון;
ולא את נסיון הנתבע להרחבת חזית ביחס למקור המימון של הדירות.
עוד כפי שצויין לעיל, הואיל והצדדים הגיעו להסכמה בכל הנוגע לדירת המגורים המשותפת, בגינה קיבלה התובעת מחצית שוויה, אין מקום לשוב ולדון בה בדירה זו.
יש לברר שאלת הבעלות בשתי הדירות הנוספת, בחנות ובמשרד.
המסגרת הנורמטיבית:
- חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע מספר הוראות מרכזיות לעניין זה:
סעיף 3 שכותרתו "תחולת ההסדר" קובע:
(א) לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.
סעיף 5 שכותרתו "הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין" קובע:
"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".
סעיף 6 שכותרתו "מימוש הזכות לאיזון" קובע:
"(א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.
(ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.
(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים".
סעיף 9 שכותרתו מיום 12.11.2008"ראיות" קובע:
"ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששוויים יאוזן בין בני הזוג".
- הלכה פסוקה היא לפנינו כי עם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, נקבעה חזקה שבדין לפיה כלל הנכסים שרכשו הצדדים במהלך חייהם המשותפים, נמצאם בבעלות שניהם, כאשר שאלת אופן רישום הזכויות אינו מהווה ראיה להפרדת רכוש. זאת, מתוך קריאת הוראת סעיף 5 יחד עם הוראת סעיף 9 לחוק.
עוד נקבע כי הדרך היחידה להתנות על ההוראה האמורה היא באמצעות הסכם ממון, הטעון אישור בית המשפט, כאמור בסעיף 3 לחוק.
משכך נקבע כי נטל הוכחה מוגבר במיוחד מוטל על הטוען להפרדה ברכוש שנרכש מהלך החיים המשותפים, ללא הסכם ממון, גם אם נרשם בבעלותו בלבד.
עקרונות אלה נקבעו בבית המשפט העליון בע"א 1915/91 י' נ' י', פ"ד מט(3) 529
בית המשפט המחוזי בעמ"ש 15976-05-15 ר.ב. נ' ח.ס (נבו, 1.6.16) הדגיש כי אין כל מקום להפוך את היוצרות, כאשר הוא שב ומדגיש את חשיבות נטל ההוכחה, ואלה דבריו:
"הדרישה כי המערערת תוכיח כוונת שיתוף עומדת בניגוד לכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 5(א) לעיל ולפיו בעת פקיעת הנישואין יתחלקו נכסי בני הזוג בחלקים שווים בין השניים, ללא קשר לשאלה על שם מי רשום הרכוש ומבלי שיידרש בן הזוג להוכיח מאמץ משותף ו/או אורח חיים תקין ו/או כוונת שיתוף".
ר' גם פסק דינו של כב' השופט זגורי בתמ"ש (נצ') 16806-04-13 מ.ב נ' ג.ע (נבו, 1.6.16).
עקרון מרכזי זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, ואף הנתבע מודה בו בסעיף 38 לסיכומים מטעמו. המחלוקת, איפוא, היא עובדתית בעיקרה, בשים לב לנטל ההוכחה.
מן הכלל אל הפרט:
- בעניין שלפנינו, כלל הנכסים מושא התובענה נרכשו בתקופת החיים המשותפים, ועל כן חזקה כי שייכים לשני הצדדים. חלקם הארי אמנם רשום בבעלות האיש, אך כאמור לעיל נוכח החזקה שבחוק אין ברישום זה כדי להוות ראיה לעניין הבעלות.
לפיכך, יש לבחון האם האיש הרים את נטל ההוכחה הנדרש על מנת להוכיח כי אכן מדובר במקרה חריג המצדיק קביעה כי בכל זאת הנכסים, כולם או חלקם, אינם משותפים ונמצאים בבעלותו הבלעדית.
- על מנת לבחון טענות הצדדים, יש לברר מספר שאלות:
האחת – מה משמעות המכתבים שכתבה התובעת לתובעת בעניין העדר זכויותיה, על רקע מערכת היחסים ביניהם;
השניה –האם הוכיח האיש כי מקור מימון הדירות היה מכספים שצבר טרם הנישואין והיתה כוונה להפרידם מהרכוש המשותף;
השלישית – האם הוכיח האיש כי מקור מימון החנות והמשרד מכספים שקיבל מהוריו והיתה כוונה להפרידם מהרכוש המשותף.
שאלה ראשונה: מה משמעות מכתבי התובעת?
- כפי שצויין לעיל, כל אחד מן הצדדים טוען כי נוצל על ידי רעהו. האשה טוענת כי האיש ניצל אותה כנערה תמימה, הפעיל כלפי אלימות מילולית, פיסית ומינית ודרש ממנה להיכנע לתכתיביו תוך שהוא מכריח אותה לחתום על מסמכים שונים. האיש, לעומתה, טוען כי מדובר באשה צעירה אשר בחרה לנצל את ממונו ואת טוב ליבו ועל כן טענותיה כלפיו אינן אלא עלילה מתוחכמת ומתוכננת היטב, אשר נרקמה כנגדו במהלך השנים.
- להלן המכתבים אליהם מפנה הנתבע, בטענה כי נכתבו על ידי התובעת מרצון טוב וחפשי. מפאת חשיבותם, יובאו במלואם וכלשונם:
המכתב הראשון מיום 3.10.04:
"אני פלונית ת.ז.
מאשרת בזאת שאני חותמת על מסמך זה בדיעה צלולה ומרצוני החופשי ללא שום לחצים משום גורם. אני מתחתנת עם *** למרות התנגדות הוריי ללא שום תמיכה כספית מהם. אני מאשרת שבאתי ללא שום חסכונות וכל רכוש אחר.
אם במידה ובעתיד ארי החתונה נגיע למצב של פרידה או גירושין לא אהיה זכאית לדרוש או לתבוע או לבוא בטענות ובדרישות לגבי שום רכוש כולל ריהוט, דירה, אוטו, כסף וכל דבר אחר שיקרא אז רכוש משותף.
אם וכאשר נחליט להיפרד אני עוזבת ללא שום רכוש ללא שום תביעות וטענות כלשהן בהווה ובעתיד, מאחר ובמהלך כל השנים האלה הוא תמך בי מבחינה כספית פיננסית לגבי כל צרכיי.
בזאת באתי על החתום *****. .....תאריך 3/10/04"
המכתב השני (ללא תאריך):
"אני פלונית ' ת.ז. ..... מאשרת בזאת שאני מתחתנת עם פלוני וכל נכס מקרקעין או אחר או חשבונות בנק או כל עזרה כספית שקיבל מהוריו הם שלו ואני הגעתי ללא שום נכסים וללא חסכונות כספיים. במידה ונתגרש לא אבקש שום חלק מנכסים אלו שהיו בבעלותו או יהיו מכספו או מעזרתם של הוריו. אני מוותרת בזאת על כל דרישה ובקשה לקבל חלק או כל דבר אחר מנכסיו של בעלי לעתיד לא אבקש מזונות או שום דרישה כספית במידה ונתגרש. חתמתי על מסמך זה מרצוני החופשי בדיעה צלולה.
אני פלונית ת.ז....... מאשרת בזאת.
אני*** מאשר בזאת שראיתי במו עיניי כי**** חותמת על דף זה.
ת.ז........ "
המכתב השלישי מיום 26.6.05:
"אני ****** מס' ת.ז. ........ מצהירה בזאת שאני חייבת ***' 150,000 ₪ מתאריך 01/02/05 והחייבת להחזיר את הסכום עד לתאריך 01/02/08 כל איחור בהחזרת החוב יהיה צמוד לריבית ולמדד. אני חותמת בזאת בדעה צלולה ומרצוני החופשי ובלי שום לחץ שאין לי שום תלונות לגבי *** ואני מוותרת על כל זכויותיי (כל זכות שהיא) לאחר הגירושין עמו מזונות וכו'.
לא אבוא אליו בשום תביעה ושום תלונה. אני חותמת בזאת שהצהרה זו תקפה בבית המשפט ואין באפשרותי לחזור בי ממסמך זה. על החתום
ס' א'
ת.ז. ..........
נ.ב.
אני מצהירה בזאת שהגעתיל** באתי ללא כלום ללא שום רכוש ללא ביגוד וללא כסף וכל רכושי שייךל/***' כולל מזונות ומחיה וכל דבר נוסף שהצריך את קיומי עד לרגע זה. בזאת באתי על החתום: ** ת.ז. ..........."
- התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית אודות המכתבים הללו והשיבה (עמ' 22 ש' 13-8):
"אני כתבתי את זה תחת הפעלת לחץ ואיומים (קולה רועד). את המכתב הזה ספציפית שחתום עליו ***' חבר של הנתבע אני זוכרת כי אני חתמתי על המסמך הזה אחרי ביקור בבית קברות אחרי שזכיתי לראות את הקבר שלי למקרה ואעזוב את הנתבע ואעז לדבר על גירושין.
היו עוד הרבה פתקיות ודפי ממו שהיה מחתים אותי אם הייתי מתנהגת בהתנהגות שלא מתאימה לו. זה התחיל שאקיים איתו ביחסים בגיל 16 ומליון שטויות שהחתים אותי עליו כשאני לא יודעת על מה חתמתי"
בהמשך נשאלה מה ההגיון בהתנהגות שכזו? והשיבה (עמ' 24 ש' 22-18):
"אחרי כל סיטואציה כזו של כפיה מכות ואיומים חוזרים לשגרה (קולה רועד) שזה אומר "אני אוהב אותך את החיים שלי, קונה לך ומביא לך קפה למיטה, אני אקח אותך, אני אביא אותך אני אקנה לך סנדוויץ", חוזרים לשגרה בועה וורודה והשגרה הזו זו מה שהחזיקה אותי והשגרה הזו גרמה לי להאמין שהיום אני יודעת שהיא לא נכונה, חשבתי שאנחנו באמת זוג שהוא באמת אוהב אותי ומשתף איתי את החיים שלו ואני האמנתי לו".
ועוד העידה (בעמ' 27 ש' 23-21):
"הייתי צעירה מאוד והיו לי בעיות עם ההורים שלי, רציתי מאוד לצאת מהבית והקשר הזה היה בחלקו מאוד מפנק ומגונן ונתן לי מה שהיה חסר בבית ובכל זאת היה שתלטני ואובססיבי וגבל בהתעללות".
כאן המקום לציין כי מדובר בבחורה שברירית ומאופקת, אשר אמרה דבריה כשגופה קפוא, ונראה כי מסוגלת היתה לבטא את הדברים רק לאחר שקיבלה טיפול מתאים, במרכז למניעת אלימות במשפחה.
- הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית אודות המכתבים בכלל ואודות המכתב בו צויין כי חבה לו סכום של 150,000 ₪ והשיב: (עמ' 42 ש' 31 – עמ' 43 ש' ב13):
"המסמך הזה הוא מסמך שברגע שבחורה צעירה בת 18 בצורה אובססיבית רודפת אחריך ורוצה להתחתן איתך ואתה תוהה למה הגברת הזאת רוצה להתחתן איתך, או בגלל בעיות בבית או בעיות כלכליות, או יחס מחפיר של ההורים. הסכום הזה מורכב שברגע שהגברת הזו התעקשה והציעה לי נישואין ואני הסכמתי לאחר תקופה, היה לי חששות ופחדים מה מניע לרצון שלה להתחתן איתי והיה לי חשש שזה בגלל מניעים כלכליים, אני באתי לנישואין האלה עם כמעט 400,000 ₪ במזומן וביום שהיא הציעה לי נישואין וההורים שלה ידעו שהיא מתחתנת איתי הם זרקו אותה מהבית. הגברת באה לנישואין חסרת כל ואני הגעתי לנישואין עם 400,000 ₪ ואני לא חושב שזה יחס שווה, היא התנתה את זה שאני יעזוב את העבודה ** ועזבתי למענה, היא אמרה שהיא רוצה ללמוד ב 6 שנים הקרובות ולא יהיו לנו ילדים. זה העלה בי ספקות וברור מאליו שבן אדם לא יעשה צעד כזה, חששתי וראיתי לנכון, לא הייתי מספיק חכם אני מתנצל וזה מראה על התמימות שלי, ראיתי לנכון לראות איך אפשר לבדוק.
המכתב הזה בא להראות את החששות שלי והפחדים והיא כדי להרגיע אותי ולסבר דעתי היא אמרה שהיא לא באה בשביל כסף ובוא אני אחתום לך על זה שאני באה ללא כלום, לא באה לכסף שלך, לא לקחת לך נכסים והיא אמרה שזה לא מעניין אותה הנכסים שלי והכספים. ה 150,000 ₪ הם הצהרת כוונות כללי".
לשון אחר, הנתבע מודה בכך שהתובעת מעולם לא חבה לו את הסכום הדבר, והוא דרש ממנה לכתוב זאת רק על מנת לבחון את מידת נאמנותה כלפיו.
יצויין כי מדובר בגבר אשר מסר עדותו כאשר לדבריו נלווה טון מאיים ואף מבט עוין, החודר את זגוגיות משקפיו.
עיון במכתבים מעלה ספק רב באשר למידת הרצון החפשי שניתן לייחס לכותבת אותם. על מנת להבין את מערכת היחסים בין הצדדים, יש לבחון כתב האישום שהוגש כלפי הנתבע.
- בכתב האישום שהוגש כנגד האיש ביום 11.9.12 (בתיק פלילי..., מוצג ת/1) נטען לקיומם של שישה אישומים כדלקמן :
אישום מס' 1 : ביום 9.9.12 איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה כאשר אמר לה : "כל פעם שאת מקבלת מחזור בא לי לדקור אותך".
אישום מס' 2 : ביום 7.9.12 בעת וויכוח בין הצדדים תקף הנאשם את המתלוננת, בעט בה ברגל שמאל מספר פעמים והיכה אותה באמצעות ידו, בידה ובכתפה כאשר כתוצאה מכך נגרמו לה חבלות בדמות שטפי דם בירך שמאל.
אישום מס' 3 : ביום 4.9.12 על רקע סירוב המתלוננת לקיים יחסי מין עם הנאשם הפריע את שנתה וכאשר יצאה לסלון תקף אותה ומשך אותה בכוח בידה לחדר השינה.
אישום מס' 4 : במועד הקרוב ליום 11.9.12 תקף הנאשם את המתלוננת בכך שסטר על פניה, המתלוננת סטרה לו בחזרה ואז היכה הנאשם את המתלוננת במספר מכות אגרוף בראשה.
אישום מס' 5 : בתאריך 9.7.12 עת היו הצדדים במכוניתם בתל אביב משך הנאשם בשערות ראשה של המתלוננת, היכה במכות אגרוף בידה ובחזה והצמיד את ראשה לחלון הרכב. כאשר ביקשה המתלוננת לשוב לביתה תקף אותה שוב בכך שאחז בידה והיכה אותה במכות אגרוף ברגלה השמאלית.
אישום מס' 6 : במהלך חיי הנישואין נהג הנאשם לאיים על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה כאשר אמר לה שאם תעזוב אותו ירצח אותה, ישבור לאביה את העצמות, יאנוס את אחותה הקטנה, ימנע ממנה לעבוד ובנוסף הציע לה לבחור לעצמה בית עלמין.
במסגרת הסדר טיעון הוסכם להותיר על כנם את האישומים שמספריהם 2,4,5 ולמחוק את האישומים שמספרם 1,3,6. בהכרעת הדין נקבע כי האיש אשם בשלושת האישומים הללו, על פי הודאתו, ואלה הם: בעיטה ברגליים, מכות ביד ובכתף, תקיפה על מנת לשכנעה לקיים עימו יחסי מין בניגוד לרצונה, משיכת שיער, חבטה במכות אגרוף ביד ובחזה ותקיפה במכות אגרוף כאשר ביקשה לשוב אל ביתה.
ביום 29.10.14 ניתן גזר דין על יסוד ההסכמות בעניין סעיפי האישום ובעניין הסכמות בדבר מאסר מותנה, שרות לתועלת הציבור, התחייבות, צו מבחן ופיצוי למתלוננת. על יסוד הסכמות אלה נקבע כי על הנאשם יוטל מאסר מותנה למשך שישה חודשים לתקופה בת 3 שנים, חתימה על התחייבות בגובה 5,000 ₪ שלא לעבור עבירה בה הורשע למשך שנה, שירות לתועלת הציבור למשך 140 שעות ופיצוי בגובה 500 ₪.
האיש, חרף הכחשותיו הנמרצות בכתבי טענות, לא העז להפנות אל האשה כל שאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, מטעמים השמורים עימו. די בהעדר הפניית שאלות בחקירה נגדית, על מנת לקבל גרסתה במלואה.
באשר לטענת האיש לפיה הודאתו באישומים הללו במסגרת הסדר הטיעון נעשתה רק על מנת לקצר הליכים, ואינה משמשת ראיה לקיום המעשים הנטענים, בכל הכבוד הראוי, אין מקום לקבלה. מדובר בטענה שנדונה ונדחתה בפסק הדין של בית הרבני בו הורה על חיוב הנתבע בגט (מוצג ת/4) וקבע בצדק כי אדם אשר לא ביצע מעשים קשים שכאלה, היה נלחם על חפותו ולא מרפה. מעבר לכך, מדובר בהכרעת דין חלוטה, לפיה אכן ביצע את המעשים הללו ואין עוד מקום להרהר אחר קביעה זו.
כאן המקום לציין כי מחיקת האישומים אין משמעותה כי הנתבע לא ביצוע את המעשים המיוחסים לו בהם, אלא רק כי חומר הראיות בגינם לא היה כזה אשר ניתן יהיה באמצעותו לבסס הרשעה בפלילים, באופן המצדיק הוכחה שהיא מעל לספק סביר.
- המסקנה העולה מקריאת המכתבים בצל כתב האישום, היא כי הכותבת אותם היתה נתונה לאיום והשפלה. יש להניח כי אלמלא כתבה אותם, היתה מקבל תזכורת נוספת מנחת זרועו של הנתבע. לא "דעה צלולה" היתה כאן, ואף לא "רצון חפשי", אלא נסיון לשרוד ותו לא. מדובר במכתבים משפילים ומבזים, אשר אדם "חפשי" והנמצא "בדעה צלולה" לא היה מעלה בדעתו לכתוב אותם. מדובר במכתבים אשר בן זוג סביר לא היה מעז לבקש ולא היה מסכים לקבל מבן זוגו, הואיל והאדם הסביר אינו מעוניין להגיע למצב בו בן זוגו מושפל עד עפר.
זאת ועוד, אם אכן היה הנתבע מעוניין לשמור על הפרדת רכוש, היה עליו לערוך הסכם ממון בינו לבין התובעת, אלא שהסכם מעין זה דורש את אישור בית המשפט. לא בכי קבע המחוקק כי הדרך היחידה להתנות על הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק היא באמצעות הסכם שיאושר על ידי בית המשפט. יש להניח כי בנסיבות מעין אלה, קשה היה לקבל את האישור המיוחל.
נמצא, איפוא, כי מדובר במערכת יחסית קשה, אשר תחילתה אולי במקסם שווא בו נאחזה הנערה הצעירה נוכח חיזוריו והבטחותיו של גבר מבוסס, לאחר משבר עם אביה, עד כדי התאהבות והצעת נישואין. ואולם, המשכה במערכת יחסם כוחנית ומשפילה, המלווה באלימות מילולית, נפשית, פיסית ומינית.
במצב דברים שכזה, לא ניתן לייחס כל משמעות לויתור המצויין במכתבים הללו, ואולי אף ניתן להסיק כי הנתבע דרש מן התובעת בכוח לוותר על זכויות המגיעות לה בדין.
שאלה שניה: האם הדירות נרכשו מכספי הנתבע טרם הנישואין?
- התובעת הגישה תצהיר רכוש בו פירטה את מלוא הכנסותיה במהלך החיים המשותפים, בעוד האיש לא כל תצהיר, והסתפק בהפניה לדפי הבנק שצורפו לכתב ההגנה ולשני ההסכמים שהמציא בשלב מאוחר יותר כמפורט לעיל. על מנת לעמוד בנטל המוטל כלפיו היה עליו, לכל הפחות, להגיש תצהיר בו יפרט את האופן בו נרכש כל נכס, וימציא המסמכים הצריכים לעניין זה, אך זאת לא עשה.
במצב דברים זה חל הכלל לפיו בעל דין שיכול היה להביא ראיה ונמנע מהבאתה, חזקה עליו כי אילו היה מביא את אותה ראיה, היתה ראיה זו פועלת לרעתו. כלל זה חל ביתר שאת כאשר מדובר בבעל דין אשר נטל הראיה המוטל עליו מוגבר במיוחד.
ר' ע"א 27/19 ק' נ' ש' (נבו, 20.3.95).
התובעת לא נחקרה על תצהירה, אלא נשאלה שאלות ספורות לגבי הפעולות הבנקאיות.
להלן ייבחנו השאלות הנדרשות מתוך הנתונים שהובאו על ידי הצדדים.
- האם היו לנתבע כספים טרם הנישואין?
טענתו המרכזית של הנתבע היא כי היה בעל ממון טרם נישואיהם, ובאמצעות ממון זה רכש את הדירות. האם הוכיח הנתבע טענתו זו?
האיש טען כי ביום 24.4.01 קיבל פיצוי בגין פציעה בתאונת דרכים בגובה 198,657 ₪,
במאי 2002 היתה בחשבונו יתרת זכות בגובה 226,883 ₪;
ובספטמבר 2002 מכר את המכונית שהיתה בבעלותו תמורת 117,504 ₪.
הסכומים הללו נתמכו שצורפו כנספח 2 לכתב ההגנה ואינם מוכחשים על ידי התובעת.
בסיכומיו טען כי הסכומים הם מצטברים ועל כן היה בעל סכום העולה על 300,000 ₪,
ואולם, בחקירתו הנגדית הודה (עמ' 55 ש' 13-12) :
"את המכונית רכשתי בכסף של הפיצויים שקיבלתי שנה קודם לכן
ב – 2001 כמו שכתוב בכתב ההגנה".
האיש לא המציא כל אסמכתא לגבי היתרות בחשבון הבנק שלו לאחר מכירת המ' בספטמבר 2002, ודי בכך כדי להטיל ספק בשאלה הסם הסכומים שצוינו לעיל הם מצטברים או נכללים זה בזה.
זאת ועוד, השאלה המרכזית אינה מה היה מצבו הכלכלי בשנת 2002, אלא מה היה מצבו הכלכלי עובר לנישואי הצדדים בנובמבר 2004. גם בעניין זה לא המציא הנתבע כל אסמכתא ולא העלה כל טענה בסיכומיו. למעלה מן הצורך יצויין כי עיון בדפי הבנק שצירף לכתב הגנתו מעלה כי בראשית נובמבר 2004 לא היתה בחשבון הבנק של האיש אלא יתרת זכות בגובה 2,411₪ בלבד. אמנם אין מדובר באישור יתרות, אך בהעדר כל ראיה אחרת אודות מצבו הכלכלי במועד הנישואין, אין לי אלא לקבוע כי לא הוכיח טענתו בעניין הכספים שהיו בידו אותה עת.
התובעת, בתצהירה, הודתה כי כאשר נישאו שירתה בשירות לאומי תמורת 800 ₪ לחודש ובנוסף לכך עבדה במשרד מדי פעם, על מנת להעלות הכנסתה.
יש לציין כי גם הנתונים לגבי מספר חשבונות הבנק של האיש אינם ברורים: תחילה טען כי ניהל חשבון יחיד בבנק מזרחי, לאחר שסגר החשבון בבנק איגוד (עמ' 34 ש' 14-12 וכן עמ' 39 ש' 31 עד עמ' 40 ש' 2);
ואולם, רק לאחר שאביו מסר עדותו ולצין כי לעיתים הפקיד כספים לחשבון הבנק בבנק איגוד ולעיתים לחשבון בבנק המזרחי, (עמ' 39 ש' 32-31), הודה כי היו כשנתיים בהם פעלו שני החשבונות בו זמנית (עמ' 40 ש' 11-9).
מיוצר לציין כי סתירה זו אינה מוסיפה מהימנות לנתבע, בלשון המעטה.
- מה היה מצבם הכלכלי של ה צדדים עובר לרכישת הדירות?
הנתבע, כאמור, סיפק נתונים רק לגבי מצבו הכלכלי בשנת 2002, אך לא הביא כל ראיה לשאלה מה היו היתרות בחשבון הבנק שלו לאחר מכירת המכונית בספטמבר 2002, לשאלה מה היה מצבו הכלכלי עובד לנישואים בספטמבר 2004 ומה עשה בכספים הללו מאז אותו מועד ועד רכישת הדירה הראשונה בפברואר 2007. מדובר בפרק זמן משמעותי, בו יכולה היה הנתבע לבצע עסקות נדל"ן רבות ושונות, מבלי שהתובעת תדע עליהן דבר נוכח מערכת היחסית הכוחנית ביניהם.
התובעת פירטה מלוא הנתונים בתצהיר הרכוש מטעמה, והנתונים העולה מתצהירה ומחקירתה הנגדית הם כפי שיפורט להלן:
מספטמבר 2004 ועד אוגוסט 2006 שירתה בשירות לאומי והשתכרה 800 ₪ לחודש, כאשר מדי פעם עבדה במשרד.
בינואר 2005 החלה לעבוד במשרד על בסיס קבוע תמורת 800 ₪ לחודש ואף עבדה במתן שיעורים פרטיים.
בספטמבר 2006 החלה ללמוד **** ****. את שכר הלימוד מימנה באמצעות מלגות: 5,000 ₪ ממשרד החינוך, 5,000 ₪ מקרן גרוס, 2,000 ₪ מהעיריה, 1,000 ₪ מאגודת הסטודנטים, 2,000 ₪ מהאונ' ועוד 7,000 ₪ מהמתנ"ס. בנוסף, קיבלה פיקדון ומענק ממשרד הבטחון בגובה 15,000 ₪. אסמכתאות למלגות הנטענות צורפו לתצהיר ברכוש מטעמה וסומנו ת/15 עד ת/23. נמצא כי הסכום הכולל עומד על 37,000 ₪. התובעת חזרה על דברים אלה בחקירתה הנגדית ועדותה זו לא נסתרה (עמ' 19 ש' 17-15). עלות שכר הלימוד בכללותו, למשך ארבע השנים עמד על 49,000 ₪ כעולה מאישור ********(ת/23).
משך שלוש שנות הלימוד הראשונות גם עבדה במקביל במשרד והשתכרה כ – 2,800 ₪ לחודש. בספט' 2009 החלה להתמחות במשרד ******, בו השתכרה כ – 4,500 ₪ לחודש.
עדותה זו לא נסתרה אף במסגרת חקירה הנגדית (עמ' 19 ש' 18-8), אלא ששם נטען כלפיה להכנסה חדשית נמוכה, בעוד שבתצהירה הציגה פירוט הכנסותיה לפי טפסי 106, לפיהם הסכום הכולל לשנים 2005 עד 2012 הוא 297,288 ₪, כך שמדובר בהכנסה חדשית העומדת על כ – 3,500 ₪ לחודש בממוצע, נוסף על המלגות באמצעותן מימנה לימודיה.
נמצא, איפוא, כי התובעת הוכיחה, למעלה מו הצורך, עולה כי תרמה לפרנסת התא המשפחתי.
הנתבע תרם אף הוא לפרנסת התא המשפחתי כאשר עבד הן כנהג מונית והן כמדריך החדר כושר. כיצד ניהל את כספיו? הדבר אינו ברור, בהעדר תצהיר כאמור.
- אשר לטענה בעניין ניהול חשבונות הבנק: הנתבע טען כי הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים והחזיקו בכרטיסי אשראי נפרדים. התובעת אינה מכחישה טענה זו, אך מציינת כי הנתבע לא הרשה לה למשוך כספים ממחשבונה אלא בנוכחותו, בעוד הנתבע מכחיש טענה אחרונה זו.
לגופם של דברים, אין כל רלוונטיות לשאלת אופן ניהול חשבונות הבנק (כחשבון משותף או בחשבונות נפרדים) כאשר מדובר במערכת יחסים במסגרת איזון המשאבים שבחוק.
- הנתבע אף טוען כי מדובר בנישואין קצרים, ללא ילדים. לטענתו, התובעת לא היתה מעוניינת בכך, אות נוסף לכוונתה לנצלו. התובעת התייחסה לכך בתצהירה מיום 3.8.14 וציינה כי חששה להביא ילדים לעולם נוכח התנהלותו הכוחנית של האיש. סופו של דבר הרתה, את שני ההריונות נסתיימו בהפלה.
לגוף העניין, שאלת הכוונה להביא ילדים לעולם אינה רלוונטית לשם חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים החוסים תחת הסדר איזון המשאבים שבחוק ועל כן לא היה כל מקום להעלות טענה זו. גם טענת הניצול כביכול, נתבררה כעורבא פרח.
- נמצא, איפוא, כי הנתבע לא הניח כל תשתית ראייתית לטענתו לפיה טרם הנישואין היה בידו סכום משמעותי אשר באמצעותו נרכשו הנכסים.
על מנת להשלים הבירור, יש לבחון אופן רכישתו של כל אחד מן הנכסים שעל הפרק.
- הדירה ברח' 'ב:
מדובר בדירה שגדלה 65 מ"ר הנמצאת קומה מעל דירת המגורים בה התגוררו הצדדים.
דירה זו נרכשה באפריל 2009 תמורת 230,000 ₪. 70,000 ₪ שולמו במזומן ועוד 150,000 ₪ מומנו באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא, בה נרשמו שני הצדדים כלווים.
(על פי חוו"ד השמאית מטעם בית המשפט, מיום 27.10.13 , שווי דירה זו כ- 500,000 ₪).
הדירה הושכרה, ודמי השכירות החדשיים מימנו את ההחזרי המשכנתא החדשיים. סכומים אלה תואמים כמעט באופן מלא את עדות האשה בחקירתה הנגדית (שם טענה כי מחיר הרכישה היה 220,000 ₪ (עמ' 20 ש' 10-9)) ואף את עדות האיש בחקירתו הנגדית (עמ' 50 ש' 13-11). התנהלות זו, של השכרת נכס באופן בו יממן את החזר המשכנתא המשותפת, תומכת אף היא במסקנה כי מדובר במכס משותף, לכל דבר ועניין.
נוסף על כך, האשה אף העידה כי ניגשו יחד לדירה על מנת לשקול רכישתה (עמ' 23 ש' 29), ועדותה זו לא נסתרה.
זאת ועוד, כאשר מסר האיש עדותו לגבי דירה זו בישיבת קדם המשפט הראשונה, והוא בגדר "משיח לפי תומו" השתמש במילים הבאות (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 24-22):
"לגבי הדירה ברח' ב'' רכשנו ב – 2009 תמורת 230,000 ₪...
הדירה הזו מושכרת, דמי השכירות הם כ- 2,000 ₪ החזר המשכנתא
החדשי כ – 2,000 ₪.יתרת המשכנתא לסילוק היא 110,000 ₪ ".
השימוש בלשון רבים, אף הוא תומך בכך שמדובר בדירה משותפת.
נמצא, איפוא, כי לא זו בלבד שהנתבע לא הוכיח כי מדובר בדירה הנמצאת בבעלותו הבלעדית, אלא כי מדובר בנכס שיש בו את כלל הסממנים של נכס משותף, למעט הרישום: החל מביקור משותף בדירה טרם רכישתה, דרך נטילת משכנתא משותפת, עובר בהשכרתה על מנת למן את החזר המשכנתא, וכלה בהתייחסות אליה כאל נכס שנרכש במשותף. לאור האמור לעיל, מדובר בדירה משותפת לכל דבר ועניין.
- הדירה ברח' ג' :
מדובר בדירת דירת חדר, שנרכשה ביום 4.2.07 , תמורת כ – 100,000 ₪, ללא משכנתא, והיא מושכרת תמורת 1,800 ₪ לחודש אותם מקבל האיש לידיו, כפי שהעיד בישיבת קדם המשפט הראשונה (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 27-26).
(על פי חו"ד השמאית מטעם בית המשפט מיום 27.10.13 שוויה עומד על כ – 300,000 ₪).
נתונים אלה תואמים את פי הסכם המכר שהציג (רק לגבי דירה זו ולגבי החנות) לפיו דירה זו נרכשה תמורת 80,000 ₪ בעת הרכישה ועוד 20,000 ₪ ששולמו עובר למסירה.
בסיכומים מטעמו, לא העלה האיש כל טענה מיוחדת לגבי דירה זו, למעט הטענות הכלליות בדבר הכספים שהיו בבעלות הנתבע טרם הנישואין. טענות אלה, כאמור לעיל, לא הוכחו. משכך, לא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי מדובר בדירה הנמצאת בבעלותו הבלעדית.
המסקנה היא כי גם כאן מדובר בדירה משותפת לכל דבר ועניין.
שאלה שלישית – האם החנות והמשרד נרכשו הכספי אביו של האיש?
- מה היתה מערכת היחסים בין האיש לאביו ?
אביו של האיש (בן כ – 72 שנים) העיד כי היה מעוניין להעניק לבנו כספים עוד בחייו, כפי שנהוג במשפחתו. עוד העיד כי לא היתה לו כל כוונה להעניק דבר לתובעת, הואיל והיתה מרוחקת ממנו ומרעייתו, עסוקה בעניינה ואינה מסייעת במלאכות הבית, למגינת ליבו. ואלה עיקרי דבריו (עמ' 38 ש' 29-25)
"בהתחלה אמרתי מה שאני עזרתי לו רק בשביל לפני שאני רוצה למות ירושה בשביל הבן שלי מתנה, ככה קיבלתי מאבא ואמא, וככה רציתי לתת לבן שלי מתנה לבן שלי וירושה לבן שלי, כל הכוונה שלי במה שנתתי לבן שלי מתנה וירושה רק לבן שלי, החשבון שלה היה בהפרדה, שקל שלי נכנס לחשבון שלה? אם היתה כוונה שהיא תהיה משותפת ברכוש במה שאני נותן מתנה לירושה לבן שלי? אם היה כוונה כזאת, הייתי אומר קחי".
לטענתו, כספים שנתן לבנו הם בגדר מתנה על מנת שירכוש לעצמו נכסים. על רקע דברים אלה יש לבחון כל אחד משני הנכסים לגביהם טען הנתבע שנרכשו בסיוע אביו.
- החנות ברח' ג':
מדובר בחנות שנרכשה ביום 29.12.10 תמורת 85,000 ₪, על פי הסכם המכר (שהוגש על ידי הנתבע ביום 20.5.15).
(על פי חו"ד השמאית מטעם בית המשפט מיום 27.10.13 שווי החנות כ – 120,000 ₪).
אביו של האיש, העיד כי חנות זו עלתה כ – 80,000 ₪, (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 19 – 25) והוא ההעביר לבנו כספים לשם רכישתה.
התובעת, בחקירתה הנגדית, הודתה כי הכספים שהופקדו בסמוך למועד רכישת חנות זו היו שייכים לאביו של האיש (עמ' 34 ש' 4-3).
לאור עדותו המפורשת של אבי האיש לפיה נתן בידי בנו במתנה כספים לרכישת הנכס, לאור עדות התובע בעניין זה התואמת את עדות אביו, ולאור הודאתה של הנתבעת, המסקנה היא כי ניתן לראות בהעברת הכספים לשם רכישת נכס זה כרכישת הנכס עצמו במתנה מהאב לבנו, ומשום כך יש להחריג נכס זה ממסת הנכסים המשותפים ולקבוע כי נמצא בבעלותו הבלעדית של האיש.
- המשרד ברח' ח':
מדובר במשרד התיווך בו עובד האיש ואותו רכש ביום 12.9.10.
האיש העיד בקדם המשפט מיום 21.7.13 כי נרכש תמורת 60,000 ₪, ללא משכנתא.
(על פי חו"ד השמאית מטעם בית המשפט מיום 25.12.13 שוויו המשרד כ – 100,000 ₪).
אבי האיש העיד כי הפקיד בידיו כספים רבים בתקופה זו (עמ' 37 ש' 26-20)
התובעת הודתה, בחקירתה הנגדית, כי הכספים שהופקדו בסמוך למועד רכישת חנות זו היו שייכים לאביו של האיש (עמ' 33 ש' 12-8).
נמצא, איפוא, כי רכישת המשרד אכן מומנה באמצעות כספים שהעביר אבי האיש לידיו, כמתנה. במצב דברים זה, יש להחריג את המשרד ממסת הנכסים המשותפים ולקבוע כי נמצא בבעלותו הבלעדית של האיש.
- המכונית:
מדובר במכונית אשר לטענת האיש נרכשה באמצעות מכירת מכונית קודמת, אשר נרכשה באמצעות מכירת המכונית שהיתה בבעלותו טרם תחילת הנישואין, ועל כן נמצאת בבעלותו הבלעדית.
בחקירתה הנגדית העידה האשה כי לאחר מכירת המכונית, טרם הנישואין, נרכשה מכונית פשוטה ולאחר החלפת שתי מכוניות נוספות נרכשה מכונית זו (עמ' 22 ש' 29-22).
במצב דברים זה, כאשר מדובר בנכס שהוא חליפו של נכס שהיה בבעלות האיש טרם תחילת החיים המשותפים, חלה גם על נכס זה הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק, לפיו נכס שהיה בבעלות מי מהצדדים טרם הנישואין לא ייחשב כנכס משותף.
נמצא, איפוא, כי גם המכונית נמצאת בבעלותו הבלעדית של האיש.
- המיטלטלין בדירה:
האשה צירפה את רשימת המיטלטלין כנספח 11 לכתב התביעה בו צויינו פריטים הבאים: מקרר, מכונת כביסה, חדר שינה, טלוויזיה, מחשב נייד, תמי 4, בלנדר, מיקסר.
בכתב ההגנה טען האיש כי את כל תכולת הדירה רכש מכספו הואיל והתובעת היתה חסרת כל. בסיכומים, לעומת זאת, טען כי הוריו הם שרכשו מיטלטלין אלה. מדובר בהרחבת חזית נוספת אשר מקומה לא יכירנה.
עוד טען בסיכומים כי התובעת לא המציאה אסמכתאות לגבי שווי המיטלטלין ובהעדר קבלה או חשבונית יש להניח כי מדובר במוצרים ישנים ששווים נמוך, מה גם שהתובעת מעולם לא ביקשה אותם.
באשר לבעלות במיטלטלין, הטענה אותה יש לבחון היא זו שבכתב ההגנה, לפיה האיש רכש המיטלטלין מכספים שהיו בידו לפני הנישואין.
כפי שהובא לעיל, האיש לא עמד בנטל הנדרש כדי להוכיח כי היו בידיו כספים משלו בעת הנישואין ואלה שימשו לרכישת נכסים בבעלותו הבלעדית. המיטלטלין אינם חריגים לכלל זה.
באשר לשווי המיטלטלין, יש מקום לקבל הטענה כי מדובר במוצרים שאינם חדשים, ולכן על דרך האומדנא יוערכו ב – 10,000 ₪. נוכח האופן בו הסתיימה מערכת היחסים בין הצדדים, אין כל רבותא בכך שהתובעת לא ביקשה לקבל חלק מהמיטלטלין, ואין זאת אומרת כי אינה זכאית למחצית שווים. הואיל והמיטלטלין נשארו בדירה בה מתגורר האיש, חב האיש לאשה מחצית שווים כאמור לעיל, בגינם 5,000 ₪.
- זכויותיה הפנסיוניות של האשה ממקום עבודתה:
בתצהירה מיום 3.8.14 ציינה התובעת כי הזכויות שצברה בתקופת החיים המשותפים עומדות על 28,136 ₪. לראיה צירפה אישור חברת מנורה מבטחים בע"מ (קרן פנסיה חדשה מקיפה) לשנת 2012, אשר סומן "ת/12".
בחקירתה הנגדית נשאלה האם זכאי האיש לקבל מחצית זכויותיה אלה, והשיבה בחיוב, ככל שהדבר נדרש על פי הוראות החוק (עמ' 28 ש' 6-1)
באשר לגובה הסכום, האשה לא נשאלה דבר, ככל הנראה לאור המסמך שהציגה.
לפיכך, זכאי האיש לקבלת מחצית הסכום, בגובה 14,078 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, בעת פרישתה. סכום זה, נכון להיום, עומד על כיום 15,000 ₪.
על יסוד כל האמור לעיל, נפסק כדלקמן:
- הדירה ברח' א' שייכת לשני הצדדים, נמכרה וחולקה.
- הדירה ברח' ב' שייכת לשני הצדדים, תימכר ותמורתה תחולק בין שניהם שווה בשווה;
- הדירה ברח' ג' שייכת לשני הצדדים, תימכר ותמורתה תחולק בין שניהם שווה בשווה;
- החנות ברח' ד' שייכת לאיש;
- המשרד ברח' ח' שייך לאיש;
- המיטלטלין שייכים לשני הצדדים והאיש ישלם לאשה 5,000 ₪ בגין חלקה בהם.
- זכויותיה הפנסיוניות של האשה בתקופת החיים המשותפים שייכות לשני הצדדים ועל כן על האשה לשלם לאיש 14,136 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הקרע, כאשר תפרוש. ערכו של סכום זה כיום עומד על 15,000 ₪.
- הואיל ומרבית טענות האשה נתקבלו, האיש ישלם הוצאות האשה ושכר טרחתה בגובה 20,000 ₪ כולל מע"מ, תוך 30 יום.
על מנת לבצע הוראות פסק הדין יפעלו הצדים באופן הבא:
א. יפנו לשמאית על מנת לקבל חוות דעת עדכנית לגבי הנכסים. זאת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, כאשר שני הצדדים יישאו בשכ"ט השמאית שווה בשווה.
בתוך 7 ימים ממועד קבלת חוות הדעת יודיע כל אחד מן הצדדים לרעהו האם מעונין לרכוש חלקו של האחר בנכסים (או באחד מהם) על יסוד הסכום הנקוב בחוות הדעת ועוד יודיע כיצד יוכל לממן הרכישה. מי מהצדדים שיציע ההצעה הטובה יותר, ישלם לצד השני את מחצית שווי הנכס על פי חוות דעתה המעודכנת של השמאית. היה ואיש מן הצדדים לא יציע הצעה כאמור, כי אז תימכר הדירה למרבה במחיר, לאחר התמחרות חיצונית, ולשם כך ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.
ב. מתוך חלקו של האיש בדירה ישלם לתובעת את הסכומים דלעיל, בגובה 25,000 ₪.
ראוי כי מתוך סכום זה יקוזז הסכום שיהא על האשה להעביר לאיש, בגובה 15,000 ₪, כך שהסכום הכולל שיקוזז יעמוד על 10,000 ₪ ובכך יסתיימו מלוא ההתחשבנויות.
בכך נסתיים בירור התובענה ועל כן ייסגר התיק.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ח תשרי תשע"ז, 20 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.