גמליאל ואח' נ' א.ד. משר"פ בע"מ ואח'

הנתבעת היא חברה המספקת שירותי רפואה דחופה בבית הלקוח. התובעת היא קשישה שנרשמה לשירותי הנתבעת בשנת 2007 ומאז הוארך החוזה מידי שנה. בשנת 2015 ביקשה התובעת לבטל את ההתקשרות שבין הצדדים. למרות זאת, המשיכה הנתבעת לחייב את התובעת באמצעות הוראת הקבע שבבנק, עד אשר האחרונה ביטלה את הוראת הקבע.

התובעת טוענת כי לאחר סיום ההתקשרות גילתה פרטים שלא ידעה קודם לכן ולכן הוגשה התביעה, במסגרתה נטען כי התובעת הוחתמה במרמה על הסכם הארכת השירות וכן שבמשך השנים הועלו דמי המנוי השנתיים מבלי ידיעתה. התובעת ביקשה אפוא להשיב לה את הסכומים שנגבו ממנה ביתר והעמידה את סכום תביעה על סך של 10,000 ש"ח. כן ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויים לדוגמא (מבלי לפרט בשל איזו הפרה).

הנתבעת מצדה הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לחייב את התובעת עבור החודשים בהם לא שולמו את דמי המנוי, וזאת עד תום תקופת החוזה.

אגב הגשת כתב תשובה לכתב התביעה שכנגד, הורחבה היריעה והתובעת טענה כי במספר הזדמנויות חייבה הנתבעת את חשבונה פעמיים באותו חודש. התובעת צירפה דפי חשבון בנק לתקופת ההתקשרות והצביעה על החיובים הכפולים לטענתה. הנתבעת לא התנגדה להרחבת חזית זו ונערך בירור יסודי בנושא ומשכך אני רואה בנושא חלק מהתביעה.

אקדים מסקנה להנמקה ואציין כי דין התביעה להתקבל ואילו דין התביעה שכנגד להידחות. אפרט להלן עמדתי.

יחסי הצדדים נפרשו על פני כשמונה שנים. תחילת ההתקשרות בשנת 2007 ובהמשך הוארך החוזה מידי שנה, כאשר המחיר עלה בכל שנה. הארכה זו בוצעה באמצעות טופס קצר שהוכתר במילים "סיכום שיחה – נספח להסכם" (להלן – "חוזה ההארכה"). התובעת טוענת כי לא הייתה מודעת לשינוי במחיר מידי שנה. הנתבעת הציגה את חוזי ההארכה לשנים 2013 - 2015 (כולל) ואת החוזה המקורי משנת 2007 וטענה כי התובעת הייתה מודעת לשינויי המחיר וחתמה על חוזי ההארכה. בנוסף טוענת הנתבעת כי הייתה רשאית לחייב את התובעת במלוא מחיר המנוי השנתי, לאור התחייבותה לשלם את מלוא תקופת המנוי השנתי.

השאלות שיש להכריע בהן, הן אפוא אלו:

• האם ביצעה הנתבעת במהלך שנות ההתקשרות גביית יתר מחשבון התובעת.

• האם הייתה התובעת רשאית לבטל את ההתקשרות במהלך תקופת ההארכה האחרונה; ובהתאמה האם הייתה רשאית הנתבעת להמשיך ולחייב את חשבון הבנק של התובעת חרף הודעת הביטול.

• האם הארכת ההסכם המקורי, באמצעות חוזי ההארכה, תואמת את הוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981 (להלן – "חוק הגנת הצרכן"). באם התשובה שלילית, מהו הסעד לו זכאית התובעת בשל כך.

• האם זכאית התובעת לפיצויים לדוגמא.

   

גביית יתר – מעיון בדפי חשבון הבנק אכן עולה כי בשש הזדמנויות שונות חויבה התובעת פעמיים באותו החודש. הנתבעת טענה כי מדובר בחיובים בגין תיקון שעון/לחצן מצוקה. לא הוצגו מסמכים בדבר כל המועדים בהם לפי הנטען תוקן השעון/לחצן המצוקה, אלא בשני מועדים בלבד ובאחד קיים שינוי בתאריך בכתב יד. בנוסף לא הוצגו ראיות בדבר זכותה של הנתבעת לחייב את התובעת בגין שירות זה (ובאיזה סכום) ושמא אין מדובר בתיקון במסגרת אחריות הנתבעת למוצריה. כמו כן מדובר בכפל הסכום החודשי, עובדה שתומכת במסקנה שמדובר בחיוב כפול ללא קשר לשירות נוסף. סיכומו של דבר בעניין זה, אני מקבל את הטענה לגביית יתר. הסכום המגיע לתובעת בשל כך הוא 1,347 ש"ח (מחצית הסכומים המודגשים בסיכום שערכה התובעת). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.15 (אמצע תקופה).

הפסקת השירות במהלך תקופת החוזה – אין מחלוקת כי התובעת הודיעה במהלך התקופה על רצונה להפסיק את ההתקשרות וחרף זאת המשיכה הנתבעת לחייב את חשבונה עד שהוראת הקבע בוטלה. הנתבעת טוענת כי התובעת מחויבת לשלם עבור כל השנה מכוח התחייבותה כאמור בחוזה ההארכה שנחתם ביום 2.5.15. טענה זו יש לדחות מכל וכל.

בחוזה ההארכה מיום 2.5.15 צוין כך:

"התחייבות הלקוח לשנה אחת בלבד לאחר שנה, אין התחייבות והלקוח רשאי לבטל את ההסכם בכל שלב בהודעה למוקד חודש מראש ובכתב, בכפוף לתשלום של : 12 תשלומים בגין הסכם זה".

הסעיף מנוסח בצורה לא ברורה ודומה שכוונתו היא שקיימת התחייבות בת שנה וכי "לאחר שנה אין התחייבות". כמו כן קובע הסעיף שהלקוח רשאי לבטל את ההסכם בכל שלב, תוך הודעה של חודש מראש "בכפוף לתשלום 12 תשלומים". סעיף זה נוגד בבירור את הוראות החוק שהן קוגנטיות ואינן ניתנות להתניה (סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן). משכך הדין ייקבע על פי הוראות החוק, על אף האמור בחוזה. אציין כי ראוי שהנתבעת תסיר לאלתר סעיף זה מההסכמים עליהם היא מחתימה את הצרכנים, לאור כך שמדובר בהפרה של הוראות חוק הגנת הצרכן.

חוק הגנת הצרכן כולל הסדר מפורט להתקשרות מתמשכת בעניין שירותי רפואה (והשירות בו עסקינן, נכלל בהגדרת המונח "שירותי רפואה" כאמור בסעיף 13ה' לחוק הגנת הצרכן). להלן סעיפי החוק הרלוונטיים לענייננו:

13ו.(א)בעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה, רשאי הצרכן לבטל את העסקה, ובלבד –

(1)שאם ביטל את העסקה בתוך שלושים ימים מיום חתימת החוזה על ידי שני הצדדים או מהיום שבו אישר הצרכן את קבלת טופס הגילוי בהתאם להוראות סעיף 13ה(ב)(2), לפי המאוחר – לא יגבה העוסק מהצרכן דמי ביטול כלשהם, אף אם הוחל במתן השירות;

(2)שאם העסקה היא לתקופה קצובה והוא ביטול אותה לפני מועד סיומה ולאחר תום שלושים הימים כאמור בפסקה (1) – לא יגבה העוסק מהצרכן דמי ביטול כלשהם, אלא אם כן נקבעו מראש בחוזה דמי ביטול בשל ביטול העסקה לפני מועד סיומה ובסכום כפי שנקבע בחוזה; השר רשאי לקבוע הוראות לעניין הסכום המרבי של דמי ביטול שניתן לקבוע בחוזה.

(ב)אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות סעיף 13ד.

13ז.משבוטלה עסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה –

(1)ישיב העוסק לצרכן, במועד הביטול כהגדרתו בסעיף 13ד(ג), את אותו חלק ממחיר העסקה ששילם בעד התקופה שלאחר מתן ההודעה על הביטול או יבטל את חיובו של הצרכן בעד התקופה כאמור, וכן ימסור לצרכן עותק מהודעת ביטול החיוב; בוטלה עסקה שהוחל במתן השירות לפיה, ישלם הצרכן את התמורה היחסית בעד השירות שניתן לו, ואם קיבל מכשירים או ציוד במסגרת העסקה, יעמידם לרשות העוסק במקום שבו נמסרו לו ויודיע על כך לעוסק;

(2)התקין העוסק מכשירים או ציוד בבית הצרכן לצורך מתן שירות לפי העסקה, יהיה רשאי לגבות מהצרכן תשלום בשל הוצאות ההתקנה, בסכום שלא יעלה על 100 שקלים חדשים.

מסעיפים אלו עולה כי צרכן רשאי לבטל עסקה בשירותי רפואה בכל עת (ע"א 7187/12 עו"ד ליאור צמח נ' אל על נתיבי אוויר בע"מ (17.8.14), פסקה מה') ומשכך, אין כל תוקף לתניה בחוזה הקובעת התחייבות כלשהי המתְנה על זכות זו. לפי הוראת סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, משבוטלה העסקה יפסיק העוסק לחייב את הצרכן בתום 3 ימי עסקים. בהתאם לסעיף 13ז(1) לחוק, על העוסק להחזיר לצרכן את הסכום שגבה לאחר מועד ביטול העסקה. משכך, התובעת הייתה זכאית לבטל את העסקה והנתבעת הייתה מנועה מלהמשיך לחייב את חשבון הבנק שלה. ממילא שהיה עליה להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו עבור התקופה שלאחר הביטול.

הגם שהנתבעת לא טענה זאת, יש להבהיר כי זכות הביטול, לאחר מועד של 30 יום מתחילת ההתקשרות, כפופה לזכותו של העוסק לגבות "דמי ביטול" כאמור בסעיף 13ו(א)(2), ובלבד שאלו "נקבעו מראש בחוזה" (ראו בהשוואה רת"ק 7136-02-14 סופר אלקטריק ס.פ בע"מ נ' פקשר (5.5.14)). כאמור, הנתבעת לא טענה לזכותה לדמי ביטול, שהרי טענה שהתובעת אינה רשאית לבטל את החוזה כלל.

עם זאת – ובמבט צופה פני עתיד – ראיתי להתייחס לכך שבחוזה משנת 2015 צוין שהלקוח רשאי לבטל את העסקה "בכפוף לתשלום של : 12 תשלומים בגין הסכם זה". ציינתי לעיל שנוסח הסכם זה אינו ברור, אך דומה שהכוונה היא שתנאי זה חל בשנה שלאחר שנת ההתחייבות, בה לא ניתן (לפי ההסכם) לבטל את ההתקשרות. מטעם זה ציינתי שהדיון בנושא זה הוא במבט צופה פני עתיד, שהרי התובעת ביטלה את ההסכם בשנת ההתקשרות הראשונה ולא לאחריה. בכל מקרה, ברי כי תשלום זה (12 חודשי שימוש) אינו דמי ביטול, שהרי מדובר בתשלום מלוא החוזה (12 תשלומים). אם נכיר בסכום זה כדמי ביטול, כאמור בסעיף 13ו(א)(2) לחוק, משמעות הדבר היא איון זכותו של הצרכן לבטל את העסקה, שהרי אין כדאיות כלכלית בביטול עסקה הגורר חיוב במלוא סכום העסקה. משכך, אין מדובר בדמי ביטול וראוי שאף נושא זה יובא בחשבון על ידי הנתבעת בהתקשרות עתידית. ביחס לשנה הראשונה, בה כאמור, בוטלה העסקה, ממילא לא נקבעו דמי ביטול.

התוצאה היא שהתובעת הייתה רשאית לבטל את ההתקשרות בכל עת, ללא כל חיוב. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת הודיעה על ביטול ההסכם, כאשר הגיעה למשרדי הנתבעת ואף השיבה את הציוד שנמסר לה. התובעת טוענת כי היה זה לאחר שחתמה על התקשרות עם חברה מתחרה בחודש יולי 2015 . לא צוין תאריך מדויק, אך אין מחלוקת על עצם הביטול. משכך, אני קובע כי הנתבעת הייתה צריכה לחדול מלחייב את התובעת ביום 1.8.15. היות והנתבעת המשיכה לחייב את חשבון התובעת גם בחודשים 8/15 ו- 9/15 (עד ביטול הוראת הקבע) עליה להשיב לתובעת סכומים אלו בסך של 808 ש"ח.

העלאת המחיר ללא ידיעת התובעת – ההתקשרות עם התובעת לאורך השנים הייתה באופן שבתחילה נחתם חוזה מפורט ("הסכם התקשרות מספר 50583" מיום 4.6.07) ואילו בכל שנה לאחר מכן, נחתם חוזה הארכה שהוכתר בכותרת "סיכום שיחה – נספח להסכם מס' 50583". הנתבעת הציגה שלושה חוזי הארכה בלבד לשנים 2013 – 2015. מהחוזה של שנת 2013 עולה כי הוא לא הוגבל בזמן (בניגוד לסעיף 13ה(ה) לחוק), בחוזה של שנת 2014 צוין כי "התחייבות הלקוחה לשנה אחת בלבד" ובחוזה של שנת 2015 צוין הנוסח שצוטט לעיל בסעיף 10 שאף הוא כולל התחייבות לשנה.

אין מחלוקת כי בפועל הייתה הארכה בכל שנה (ולכן קוימה הוראת סעיף 13ה(ה)). בכל שנה הייתה העלאת מחיר, כאשר המחיר הראשוני היה 150 ש"ח לחודש ואילו בחוזה של שנת 2015 הוא עמד על 400 ש"ח לחודש. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה מדובר היה "בשדרוג" של השירות אשר גרר שינוי במחיר. עיון בחוזי הארכה שהוצגו, מלמד בבירור שמדובר באותו שירות ממש (ראו סעיף 2). בכל מקרה לא הוכח אחרת. לא הוצגו החוזים הקודמים ומשכך הנתבעת לא הוכיחה שהשירות השתנה לאורך השנים. עיינתי גם בחוזה המקורי משנת 2007 ודומה כי אף בו הוסכם על שירות זהה, ואולם השירות כונה בו "מושלם" ולא "פרימיום זהב" כפי שכונה בחוזי ההארכה ואצא מנקודת הנחה שלאחר החוזה המקורי משנת 2007 היה שינוי בתנאי העסקה ל "פרימיום זהב" אך מאז מדובר על אותו שירות.

כאמור, התובעת חתומה על חוזים אלו. טענתה היא שסברה שמדובר בחתימה על בדיקת תקינות שעון/לחצן המצוקה ולא הארכת החוזה ושינוי המחיר. התובעת לא הוכיחה כי אין ליתן תוקף לחתימתה (טענת "לא נעשה דבר") כפי שיש לעשות באופן רגיל ביחס לאדם הכשיר להתקשר בעסקאות, אף אם לא טרח לקרוא את תוכן ההסכם (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונים (8.6.07)). משכך בהיעדר הוראת חוק השוללת תוקף להארכת החוזה בדרך זו, דין התביעה בעניין זה להידחות, בין לעניין העלאת המחיר ובין ביחס לטענה בדבר החתמתה "במרמה" (היינו ללא הבנה בדבר מהות ההסכם). רוצה לומר – לו היה מדובר בחוזה רגיל, שדיני הגנת הצרכן אינם חלים עליו, היה הדיון נעצר כאן. ואולם, היות ומדובר בחוזה מתמשך למתן שירותי רפואה, יש לבדוק שמא צורת התקשרות זו נוגדת את הוראות החוק.

הוראות החוק הרלוונטיות לעניין זה הן אלו:

13ה (ה)בעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה שהיא עסקה לתקופה קצובה, לא יתקשר עוסק עם צרכן, לתקופה העולה על שנה.

(ו)על אף הוראות סעיף 13א(ג)(1), רשאי עוסק להאריך את תוקפה של עסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה שהיא עסקה לתקופה קצובה, לאחר מועד סיומה, לתקופה שלא תעלה על חצי שנה בכל פעם, אף אם לא קיבל את הסכמת הצרכן לכך במהלך תקופת ההודעה כהגדרתה בסעיף 13א(א), ובלבד שמתקיימים כל אלה:

(1)בתקופת ההארכה לא ישונו תנאי העסקה, לרבות מחירה;

(2)העוסק הודיע לצרכן, בכתב, במהלך תקופת ההודעה, על מועד סיום העסקה, פירט בהודעה את תנאי העסקה וציין במפורש כי ההתקשרות תימשך לאחר מועד סיום העסקה, אלא אם כן הצרכן יודיע שברצונו לסיימה, וכי זכותו של הצרכן לסיים את ההתקשרות בכל עת.

ההארכות נעשו אחת לשנה. משכך, כפי שצוין לעיל, התקיים האמור בסעיף 13ה(ה) לחוק הגנת הצרכן. השאלה היא אם התקיימו תנאי סעיף 13ה(ב) הקובע כי:

(ב)לא יעשה עוסק עסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה, אלא אם כן התקיימו כל אלה:

(1)נחתם חוזה בכתב בינו לבין הצרכן בעברית או בשפה שבה מסר לו העוסק מידע על העסקה (בסעיף זה ובסעיף, 13ו – החוזה);

(2)העוסק מסר לצרכן, עד למועד חתימת החוזה, טופס, בשפה כאמור בפסקה (1), החתום בידי העוסק, ובו כלולים כל הפרטים המפורטים בסעיף קטן (ג) (בסעיף זה – טופס הגילוי); טופס הגילוי יימסר בנפרד מהחוזה, והצרכן יאשר בחתימת ידו את קבלתו; תקנות לפי סעיף 4א יחולו, בשינויים המחויבים, על טופס הגילוי.

(ג)עוסק יפרט במדויק, בטופס הגילוי, את כל המידע שלהלן,

ואותו בלבד:

(1)פרטי העוסק: שמו, מספר הזהות שלו, כתובתו ומספר הטלפון שלו, וכן מספר הפקסימילה וכתובת הדואר האלקטרוני שלו, אם קיימים; היה העוסק תאגיד – יפרט העוסק גם את סוג התאגיד;

(2)פירוט השירותים, המכשירים והציוד הכלולים בעסקה, לרבות תנאים ומגבלות, ככל שישנם, לגבי פעולת המכשירים והציוד, וכן האזורים שבהם יינתנו השירותים או שאליהם יסופקו המכשירים או הציוד על פי העסקה והימים והשעות שבהם יינתנו או יסופקו;

(3)פרטים בדבר מחירה הכולל של העסקה, והסכומים שישולמו במהלך תקופת העסקה אם המחיר הכולל אינו משתלם כולו בעת עשייתה, וכן אופן התשלום ותנאיו;

(4)לגבי עסקה לתקופה קצובה – משך העסקה ומועד סיומה, וכן התנאים והארכתה לאחר מועד סיומה כאמור בסעיף קטן (ו);

(5)פרטים בדבר זכותו של הצרכן לבטל את העסקה בהתאם להוראות סעיף 13ו(א)(1) וכן פירוט תשלומים שעל הצרכן לשלם בשל ביטול העסקה קודם למועד סיומה, ככל שנקבעו בחוזה תשלומים כאמור בהתאם להוראות סעיף 13ו(א)(2);

(6)פרטים בדבר האחריות לשירות, למכשירים ולציוד הכלולים בעסקה, ותנאי האחריות.

הנתבעת לא טענה שמסרה לתובעת טופס גילוי. נטענה נגדה טענה מפורשת למרמה והטעיה ועדין לא הוצג טופס גילוי, שהיה בו להשמיט את הקרקע תחת טענות אלו. מכאן הוכח לדעתי שלא נמסר לתובעת טופס גילוי. קיומו של טופס גילוי גם אינו מתיישב עם האופן בו הוחתמה התובעת על חוזי ההארכה. כפי שמסר נציג הנתבעת מדובר על "סיכום שיחה" בלבד וכי הוא היה מגיע עם "כל מיני סוגים של טפסים בתיק" ומחתים בהתאם "לסוג הסיכום". את טופס הגילוי יש למסור במסמך נפרד, טרם חתימה על ההסכם. כאשר ההסכם נחתם על אתר בבית הלקוח, על ידי טופס שהוכן מראש (אחד מבין מספר סוגים "על פי האפשרויות") קשה לקבל שנמסר גם טופס גילוי קודם לכן. בכל מקרה, לא נטען כלל שנמסר טופס כאמור. לאור כך יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את החובה למסור לתובעת טופס גילוי טרם החתימה על החוזה.

סעיף 13ה(ב) אוסר על העוסק להתקשר בעסקה מתמשכת, אלא אם מסר קודם לכן טופס גילוי כאמור. מטרתו של טופס הגילוי ברור והוא נועד "לוודא כי צרכן המתקשר בעסקה בעניין שירותי רפואה מודע לכל פרטי העסקה" (ה"ח, תש"ע, מס' 476, בעמ' 204). יש לזכור כי קהל לקוחותיה של הנתבעת הם אנשים קשישים וחולים. מדובר באוכלוסייה חלשה, הזקוקה להגנת החוק, בשל חולשותיה ומגבלותיה ומשכך יש להקפיד בעניינם בקיום הוראות החוק, קלה כחמורה. במיוחד כאשר עסקינן במי שכל עיסוקה הוא התקשרות עם קהל לקוחות זה.

נסיבות החתמת התובעת על חוזי ההארכה מתיישבות היטב עם טענת התובעת לפיה לא הייתה מודעת לכך שמדובר כלל בהארכה וממילא שהמחיר הועלה בכל שנה. אין מדובר בחוזה "חדש" אלא בטופס הארכה. שימוש בטכניקה כזו עלול להטעות את הצרכן לסבור כי תנאי ההסכם המקורי לא שונו. הדבר נכון במיוחד ביחס לאוכלוסיות חלשות. לכך יש להוסיף שלפחות בשניים מתוך שלושת החוזים שהוצגו לעיוני, הסכום החודשי נרשם בכתב יד ולטענת התובעת (שלא הוכחשה) לא הושאר בידה עותק מהחוזים. הנתבעת לא נהגה גם להחתים את התובעת בסמוך לסכום, אלא רק בתחתית החוזה. כמו כן, התובעת טוענת כי חתימות אלו נעשו סביב בדיקת תקינות שעון/לחצן המצוקה וכי סברה שבכך העניין. אפשר והנתבעת ניצלה את שהותה בדירת התובעת (לצורך הארכת החוזה) גם לבדיקת הלחצן (וברי שאין בכך פסול אלא להיפך) ואולם בדיקה כאמור, בנסיבות ובמועד שפורטו לעיל, מתיישבת עם טענת התובעת כי לא הבינה את מהות הדברים ובמיוחד שלא נתנה דעתה לשינויים בסכום מידי שנה. בעניין זה אני מקבל גם את טענתה לפיה לא בדקה בחשבון הבנק ולראיה שלא הבחינה בגבייה הכפולה, עד סיום ההתקשרות שאז ערך בנה בדיקות ופעל להגשת תביעה זו.

בנסיבות אלו, לא התקיימה תכלית חובת הגילוי – להביא לידיעת הצרכן את פרטי העסקה במלואם, טרם החתימה.

הפרת החובה למסור לצרכן טופס גילוי לפני חתימה על החוזה, מהווה עוולה על פי פקודת הנזיקין, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן. שוכנעתי, כאמור, שהתובעת אכן לא הייתה מודעת לשינוי המחיר. ברור אפוא שקיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזק. לא ראיתי לחייב את התובעת באשם תורם כלשהו, בין היתר בשל כך שבשניים מתוך שלושת החוזים הסכום היה בכתב יד ולא הושאר עותק בידה. ממילא שלא נטען כך על ידי הנתבעת. יתר החוזים לא הומצאו כלל על ידי הנתבעת. נזקה של התובעת מגולם אפוא בהפרש שבין המחיר לו הסכימה (בחוזה הראשוני), לבין המחירים ששילמה הלכה למעשה, שלא בידיעתה.

התובעת המציאה נתונים בדבר התשלומים ששילמה בשנים 2010-2015. סכומים אלו גבוהים מהסכום שנקבע בחוזה המקורי (150 ש"ח לחודש). לאור כך, זכאית התובעת לפיצוי בגובה הפרש הסכומים. חיבור הסכומים שנגבו ביתר עומד על סך 9,943 ש"ח. לכך יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.12 (אמצע תקופה).

ודוק: אין בכך משום קבלת טענת "לא נעשה דבר" בדלת האחורית, לאחר שזו נדחתה לגופה. ההבדל בין שתי הטענות ברור. ברגיל, נושא אדם באחריות לבדיקת החוזה ופרטיו והוא לא יישמע בטענה שלא הבין את פרטי העסקה, אם בחר שלא לקרוא את ההסכם. מנגד, כאשר חוק צרכני כגון חוק הגנת הצרכן, מחייב את העוסק להמציא לפני חתימת ההסכם, טופס גילוי וזאת כתנאי ליכולתו להתקשר בעסקה עמו, הוא זה שנושא בסיכון, אם יתברר שהצרכן לא היה מודע (בפועל) לפרטי ההסכם במלואם. מסקנה זו מתחייבת, שהרי אי מסירת הטופס היא עוולה על פי פקודת הנזיקין, כלומר מעשה פסול שיכול להביא לחיוב בנזק שנגרם בעטיו (סעיף 3 לפקודת הנזיקין). ההבדל הוא אפוא בגורם הנושא בסיכון לנזק שנגרם בשל אי המודעות בפועל לתנאים. בדיון על פי חוק החוזים, יישא בכך האדם שלא עיין בהסכם ולא טרח להבין את פרטיו (בכפוף לכללים בדבר טענת "לא נעשה דבר"). בדיון על פי חוק הגנת הצרכן – ביחס לחוזים המתנים את זכותו של העוסק להתקשר בהם בהמצאת טופס גילוי – יישא בסיכון העוסק והכל, כמובן, אם קיים קשר סיבתי בין מחדלו לנזק.

פיצויים לדוגמא: התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בפיצויים לדוגמא. לא צוין בשל איזו הפרה, ואולם דומה שהסעיפים הרלוונטיים להפרה מושא ענייננו הם אלו:

31א

(2ב) ביקש צרכן לבטל עסקה מתמשכת באמצעות הודעת ביטול לפי הוראות סעיף 13ד – והעוסק המשיך לחייב את הצרכן בתשלומים בשל העסקה, בניגוד להוראות אותו סעיף;

(2ב1) טען צרכן כי עוסק גבה ממנו סכום עודף – והעוסק לא השיב לצרכן את סכום ההחזר המגיע לו לפי הוראת סעיף 13ד1;

על אף שהנתבעת לא טענה זאת, ראוי להדגיש שבפני התובעת ניצבת משוכה בדמות דרישת הכתב המצויה בסעיף 31א(ב) הקובע כי:

(ב)לא תוגש נגד עוסק תביעה לפיצויים לדוגמה לפי סעיף קטן (א), אלא לאחר שהצרכן שלח או מסר בקשה לפי אותו סעיף קטן, בכתב, לרבות באמצעות תקשורת אלקטרונית; לעניין פסקה (2ב), די אם הצרכן מסר הודעת ביטול בכתב כאמור בסעיף 13ד(א)(2) ו-(ב); ולעניין פסקה (4), די אם הצרכן ביטל את העסקה כאמור בסעיפים 14א(ג), 14ג(ג) ו-14ג1(ג).

בפסיקה קיימת מחלוקת אם דרישת הכתב הנזכרת בסעיף זה היא מהותית או שמא ראייתית בלבד. לא קיימת בנדון פסיקה של בית המשפט העליון, אך בית המשפט המחוזי שנדרש לעניין לאחרונה פסק כי מדובר בדרישה מהותית (רת"ק 69427-09-16 רונן לוי נ' 012 סמייל טלקום בע"מ (29.1.17)). למסקנה דומה הגיע גם בית המשפט לתביעות קטנות בת"ק (הרצ') 12286-08-16 אייל שוורץ נ' שופרסל בע"מ (31.1.17). מנגד, קיימת פסיקה בבתי המשפט לתביעות קטנות אשר קבעה כי מדובר בדרישה ראייתית אשר באה על סיפוקה בהיעדר מחלוקת בנושא, או בקיומן של ראיות ברורות (ראו למשל: ת"ק (חי) 8569-09-09 רב-הון נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ (15.2.10)).

בנסיבות העניין, אינני נדרש להכריע בנושא. ראשית, מהראיות עולה שהתובעת, לא רק שלא פנתה בכתב לנתבעת לשם הפסקת הגבייה, אלא שלא פנתה בנושא כלל, אף לא בעל פה. גם את הודעת הביטול היא מסרה בעל פה. משכך דומה שהיא אינה עומדת בתנאי סעיף 31א' לחוק, גם אם ייקבע שדרישת הכתב היא ראייתית. בנוסף, התובעת העמידה את סכום תביעתה על סך כולל של 10,000 ש"ח והרכיבים שקבעתי שיש לפסוק לטובתה, עולים על סכום זה. לכן, ממילא שככל שאפסוק פיצויים לדוגמא, הסכום הכולל שיפסק לטובתה, יחרוג מסכום תביעתה ולא ניתן יהיה לזכות אותה בסעד זה. לאור כך, הכרעה בנושא אינה נדרשת.

עם זאת, כפי שצוין לעיל, הנתבעת פעלה בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן ויש לראות זאת בחומרה. מדובר בחברה שכל מהותה אספקת שירותי רפואה ומשכך לא ניתן להלום שמי שזה עיסוקו, לא יכיר את הוראות החוק המסדירות את תחום עיסוקו. יש עוד לציין כי הנתבעת פועלת מול ציבור חלש המורכב מחולים וקשישים. לאור כך יש להחמיר עם אלו המנצלים את חולשתו של ציבור זה. התנהגות זו היא לכאורה אף עבירה פלילית לפי סעיף 23(ב)(3א) לחוק, ואף בנסיבות המחמירות המנויות בסעיף 23א(4) לחוק. נושא זה יובא לידי ביטוי בפסיקת הוצאות משפט.

סיכומו של דבר זכאית התובעת לסכומים הבאים:

• סך של 1,347 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.15.

• סך של 808 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.15 .

• סך של 9,943 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.12.

   

חיבור סכומים אלו גבוה מסכום התביעה (10,000 ש"ח) ולכן אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.12 ועד לתשלום המלא בפועל. כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסכום של 1,500 ש"ח.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

התביעה שכנגד נדחית.

קיימת זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ז, 13 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.