12 חודשי מאסר לאישה שהורשעה בחבלה חמורה כלפי בעלה ובתה

1.הנאשמת, פלונית, הודתה בביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 + 335 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שתי עבירות), במסגרת הסדר טיעון.

2.על פי האמור בכתב האישום, הנאשמת ובעלה מתגוררים יחד בדירה עם בתם הבוגרת. ביום 13.8.14 בשעה 02:30 לאחר ששתתה משקה אלכוהולי, נכנסה הנאשמת לחדרו של בעלה וניסתה לתקוף אותו. הבת (ילידת ****) ששהתה בחדר סמוך שמעה את הרעשים ונכנסה אף היא לחדרו של הבעל והחלה להאבק בנאשמת ואף הכתה אותה על מנת למנוע ממנה מלתקוף את אביה. בהמשך, במהלך המאבק ביניהן, הגיעו הנאשמת ובתה למטבח. הנאשמת נטלה סכין גדולה וניסתה לדקור את הבת. הבת נפגעה ונגרם לה חתך עמוק באמת יד שמאל כתוצאה מנסיון להגן על עצמה. בהמשך, כאשר הבעל-האב הבחין בבת פצועה ומדממת וכי הנאשמת מחזיקה בסכין, הוא ניגש אליה וחילץ מידיה את הסכין והשליכה לרצפה. הוא ניגש לסייע לבת ובזמן שטיפל בה החלה הנאשמת לזרוק עליו חפצים שונים, לרבות חפץ כבד שפגע בראשו וגרם לו לחבלה חמורה. לאחר מכן נטלה הנאשמת סכין נוספת ודקרה את בעלה בגב עליון ובכתף ימנית. נגרמו לו חתך עמוק בקרקפת ושני פצעי דקירה והוא אושפז משך יומיים.

טיעוני המאשימה לעונש

3.המאשימה טענה שמעשיה של הנאשמת נעשו על רקע שתיית אלכוהול וכי תסקיר המבחן התייחס בהרחבה להרגלי שתיה מופרזים של הנאשמת ובעיית התמכרותה לאלכוהול. המדינה חלקה על המלצת התסקיר כי יש להטיל על הנאשמת מאסר על תנאי בלבד ותקופת מבחן על מנת שלא לחבול בהליך הטיפולי אותו עוברת הנאשמת במסגרת שלב המעצר. נטען שהמלצת שירות המבחן מקלה באופן מופלג ולא עומדת בהלימה הנדרשת על פי חוק בהתחשב בחומרת המעשים. נטען שאין מקום לחרוג ממתחם הענישה הראוי משיקולי שיקום. נטען שמהתסקיר עולה שהנאשמת מתקשה לקחת אחריות על ביצוע העבירות ומגלגלת אותה על גורמים חיצוניים למרות הודאתה וכי אין היא מגלה אמפטיה לקורבנותיה אלא ברמה בסיסית וראשונית בלבד. בנוסף צויין שתיאור האירוע על ידה במסגרת התסקיר שונה באופן מרחיק לכת מהמעשים בהם הודתה במסגרת כתב האישום המתוקן. נטען שמהתסקיר עולה שאין היא נמצאת בהליך אמיתי של שינוי הדרך. בנוסף, נטען שהיחס של הנאשמת לטיפול בנושא גמילה מאלכוהול הינו אמביוולנטי וכל זאת לאחר שעברה כבר חמישה חודשי טיפול. נטען שבתסקיר תואר שבעלה מרגיש מאויים וכי הבת אשר סבלה גם קודם מבעיות נפשיות אושפזה בעקבות המקרה למשך שלושה שבועות.

4.המאשימה סבורה כי מצבה הבריאותי המעורער של הבת-המתלוננת ותלותה בנאשמת שטיפלה בה קודם לכן, צריכים להביא להחמרה ממשית בענישה מתוקף חובת בית המשפט להגן על החלשים והנזקקים בחברה.

5.כתוצאה, טענה המדינה כי יש לקבוע מתחם עונש כולל בגין מסכת המעשים – המהווים אירוע אחד כולל – והוא נע בין 4 עד 7 שנות מאסר וכי אין מקום לחרוג ממתחם זה. נטען שלא בכל מקרה שבו קיימים סיכויי שיקום כלשהם קיימת הצדקה לחריגה ממתחם העונש ההולם, קל וחומר כאשר אין מדובר בהליך טיפולי שצלח והנאשמת נמצאת בשלב של חוסר תובנה להתמכרותה ואינה נוטלת אחריות למעשיה או מביעה אמפטיה כלפי בני המשפחה בהם היא פגעה. נטען שאין לאפשר להליכי מעצר להגביל את גזירת הדין בהליך העיקרי ואין בית משפט זה מחוייב להחלטות שהתקבלו בהליך המעצר וכי בשני השלבים נשקלים שיקולים שונים. נטען שבהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, נסיבותיו האישיות של נאשם נשקלות לאחר קביעת מתחם הענישה בלבד. המדינה איזכרה שהעונש המירבי הקבוע לכל אחת מן העבירות בהן הורשעה הנאשמת עומד על 14 שנות מאסר. צויין שנפגעו הערכים החברתיים של שלום הציבור בכלל, ובתוך המשפחה בפרט וכן ההגנה על חלשים וחסרי ישע מפני ביצוע מעשי אלימות בהם על ידי האחראים עליהם.

6.המדינה איזכרה פסיקה לפיה בגין מעשי אלימות דומים הוטלו על נאשמים ונאשמות עונשים בני 20 חודשים ועד 6 שנות מאסר בפועל. המדינה הוסיפה וטענה שאין לגלות כלפי הנאשמת העדפה על בסיס מגדרי. בסיכומו של עניין ביקשה המדינה שיוטל על הנאשמת עונש מאסר בפועל בתוך המתחם שהוצע ובנוסף מאסר על תנאי מרתיע, קנס כספי ופיצוי.

טיעוני ב"כ הנאשמת לעונש

7.הסניגור טען שהנאשמת לא מקלה ראש בחומרת האירוע ולראיה היא הודתה במיוחס לה בהזדמנות הראשונה ונטלה אחריות על מעשיה מיד עם תיקון כתב האישום במסגרתו שונו סעיפי האישום (הנאשמת הואשמה קודם לכן בעבירות לפי סעיף 329(א)(1) לחוק). נטען שאין להתעלם מן העובדה כי מדובר במעשים שלא תוכננו מראש ושלא גרמו בסופו של דבר נזק משמעותי. נטען עוד שגם הנאשמת סבלה חבלות גופניות לא מבוטלות וכי ישנה הסכמה שהסניגוריה תטען כי כל המעורבים היו תחת השפעת אלכוהול (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.3.15).