1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 .
2.
לפי עובדות כתב האישום
: בין הנאשם לבין מאור דדיה (להלן: "דדיה" או "המנוח") היכרות מוקדמת. ביום 23.7.09 בסמוך לשעה 02:40 הגיע דדיה לביתו של הנאשם ביבנה. הנאשם פתח לו את הדלת, והוא ביקש מהנאשם נעליים שהשאיר אצלו. בשלב זה במהלך ויכוח ובעודם עומדים ליד דלת הכניסה, שלף הנאשם סכין ודקר את דדיה בבית החזה מצד שמאל. לאחר הדקירה נטל הנאשם סכין אחרת ושרט את עצמו באזור הבטן על מנת להציג מצג שווא, לפיו דדיה הגיע לדירה כשהוא מצויד בסכין ודקר אותו. בהמשך, בסמוך לשעה 02:50 התקשר הנאשם למוקד 100 וטען בכזב כי דקר את דדיה לאחר שהאחרון הגיע לדירתו ודקר אותו. הנאשם ביקש מהמשטרה להזעיק מד"א לדירה. בסמוך לאחר השעה 03:30 לאחר שמתנדבי מד"א הגיעו לדירה נפטר דדיה כתוצאה מהדקירה.
3. הודאת הנאשם נעשתה במסגרת
הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים לאחר שמיעת חלק מפרשת התביעה. במסגרת ההסדר, תוקנו עובדות כתב האישום המקורי: לעניין העונש הוסכם כי התביעה תעתור לעונש ראוי של 13 שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי ואילו ההגנה תעתור באופן חופשי ביחס לרכיב המאסר בפועל. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי הנאשם יחויב בפיצוי למשפחת המנוח בסך של 40,000 ש"ח שהופקד.
4.
עדי אופי
: מטעם הנאשם העידו חברו, אחייניתו ואחותו של הנאשם. העדים תיארו את אופיו הטוב, את יחסו המשפחתי והדאגה לאמו ז"ל, אדם טוב לב, רגוע, שאינו מסוגל לפגוע באחר כשמעורבותו בעבירה זו הפתיעה את כולם.
בני משפחת הנאשם תיארו כיצד הוא מביע חרטה ורגשי אשם על נטילת חייו של המנוח והפגיעה במשפחתו.
עדי האופי עתרו להקל עמו ולתת משקל לנסיבותיו האישיות.
5.
אביו של המנוח
, ציין כי על הנאשם לשלם על מעשיו וכי יש להרתיע מפני השימוש הקל בסכין כפתרון. מר דדיה ציין כי בני המשפחה עדיין מתאבלים על מות בנם, וכי הוא מתקשה לחזור ולעבוד.
6.
ב"כ המאשימה
עותרת לאמץ את הרף העליון ולהטיל על הנאשם 13 שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי, ב"כ המאשימה
ציינה לחומרא את עבירת ההריגה שהעונש הקבוע לצידה בחוק הוא עד 20 שנות מאסר, בכדי להגן על ערך קדושת חיי אדם; פסיקת בית המשפט העליון רואה בעונש המירבי את נקודת המוצא שממנה ניתן להפחית את העונש בהתאם לנסיבות המקרה, ועל כן העונש לו היא עותרת הינו העונש הראוי, המכיל בתוכו את ההפחתה הראויה בנסיבות המקרה ואין להקל מעבר לכך עם הנאשם; ההגעה להסדר הטיעון הינה על רקע של בעיות ראייתיות, כיוון שלא ברור הרקע לדקירה ולא הוברר עד תום כיצד ומדוע הגיע המנוח אל ביתו של הנאשם בשעת לילה מאוחרת; העובדה שחלק מנסיבות המקרה נותרו עלומות לא צריכה לעמוד לזכותו של הנאשם כי אם לחובתו; מחלת הנפש ממנה סבל המנוח לא מהווה נסיבה מקלה שכן דמם של פגועי הנפש אינו הפקר ואין לשים תג מחיר נמוך לחייהם לעומת חייו של אחר, בפרט שהנאשם הכיר את המנוח וידע על דבר מחלתו; התנהגותו של הנאשם לאחר המעשה, פציעתו ושקריו במשטרה מהווים נסיבה מחמירה; הנאשם הודה בסמוך לסיומה של פרשת התביעה ובכך לא חסך הבאתם של עדים וזמן שיפוטי יקר. לכן הוא לא זכאי ליהנות מאותה הקלה לה זוכים נאשמים אשר מביעים חרטה כנה ומגיעים להסדר בשלב מוקדם יותר; לחובתו של הנאשם עברו הפלילי העשיר - בעבירות סמים, נשק ואלימות.
ב"כ המאשימה תמכה טיעוניה
בפסיקה בה רף הענישה נע בין 12 שנים ל-18 שנים מאסר בפועל.
7.
ב"כ הנאשם
, טוען כי בעניינו של הנאשם חברו להם מספר רב של נימוקים לקולא שיש בהם כדי להצדיק ענישה הנמוכה משמעותית מהרף לו טוענת התביעה. ב"כ הנאשם
ציין: הנאשם הודה, מביע צער וחרטה ואין יום מאז המקרה שהוא אינו מכה על חטא, ומשתתף בצער המשפחה; הנאשם הסכים לפצות את משפחת המנוח בסכום משמעותי בסך 40,000 ש"ח ויש לראות אף בכך - ביטוי לחרטה; במהלך האירוע הנאשם הוא זה שהתקשר ביוזמתו למשטרה, וביקש להזעיק מד"א לדירה; אין לזקוף לחומרה דקירת הנאשם את עצמו, שכן עשה כך כיוון שנלחץ ונבהל; המנוח בא לבית הנאשם בשעה 3:00 בבוקר ואז התנהל ויכוח, לא מדובר במי שהצטייד בסכין אלא עשה שימוש בסכין שהייתה בביתו ודקר דקירה אחת; לפי עדויות האופי, מדובר בנאשם שאת רוב חייו הבוגרים מבלה בביתו, לא ניתן להגדירו כפגע רע שהאלימות והעבריינות היא דרך חייו; משפחתו של הנאשם הינה משפחה נורמטיבית, חמה, תומכת ויש לנאשם לאן לחזור ולשקם את עצמו. הנאשם גר עם אמו, סעד אותה וטיפל בה במסירות יוצאת דופן עד שנפטרה מאירוע מוחי לפני כשנתיים. מאז מותה, חווה הנאשם משבר אישי מאוד קשה; עברו של הנאשם ישן יחסית מתחיל לפני שנים רבות, כשכל העבירות שיוחסו לו אינן ברף החמור. הנאשם מעולם לא ריצה עונש מאסר ארוך מעבר ל-12 חודשים וגם זה קוצר על ידי נשיא המדינה.
ב"כ הנאשם תמך את טיעוניו
בפסיקה בה נע רף הענישה בין שנתיים מאסר בפועל עד 10 שנים מאסר בפועל. עם זאת, כפי שציינה בצדק ב"כ המאשימה, מדובר בנסיבות שונות מענייננו בין היתר כשדובר בנאשמים נעדרי עבר פלילי שהודו מיד במיוחס להם, בקינטור משמעותי מצד המנוח שהיה מצויד אף בנשק קר, או בקטטה שקדמה לאירוע במהלכה נפגע הנאשם.
8.
הנאשם הביע צער כלפי משפחת המנוח על מעשיו, כשציין שעד עתה אינו יודע איך בדיוק התרחש האירוע כשהיה בביתו שלו.
9.
שקלתי לחומרא לנאשם:
א. עבירת ההריגה הינה מן החמורות שבספר החוקים והערך המוגן בה הינו קדושת החיים. על פגיעה בערך זה יש להגיב בענישה משמעותית ומרתיעה שתבטא את תפיסת החברה למעמד הרם של ערך החיים. לא בכדי קבע המחוקק לצד עבירה זו עונש מאסר בפועל עד 20 שנה.
ב. תופעת האלימות בחברה הישראלית הפכה לנגע, השימוש הנמהר בסכין כפתרון, תופעה שכונתה "תת תרבות הסכין", מחייבת הטלת ענישה מחמירה.
בהתייחס לאלימות כ"דרך ליישוב סכסוכים" (אם כי במקרה שנדון שם, למרבה המזל, לא גרמה האלימות למוות) ולהכרח בענישה מחמירה ומרתיעה, ראוי להביא את דבריו של כב' השופט לוי ב
ע"פ 6112/04 -
מוטי עבודי נ' מד"י (26.1.05):
"
למרבה הדאבה, האלימות עליה אנו מתבשרים חדשות לבקרים, הפכה למגפה של ממש, ורבים הם המקרים בהם נעשה שימוש אף בנשק חם וקר כדי ליישב סכסוכים של מה בכך. את תוצאתה של תופעה קשה זו שילמו רבים, בעיקר צעירים, בחייהם, ובעקבות כך נחתו אסונות על משפחות שלמות המתקשות להתמודד עם האובדן והשכול. כדי להדביר תופעה זו נדרשים, בראש ובראשונה, אמצעים חינוכיים, אולם גם לבתי המשפט נועד תפקיד חשוב, באשר לידם נמסר מכשיר הענישה בו יש לעשות שימוש גם למטרות של מניעה והרתעה, ולעיתים בכל העוצמה, כי אפשר שבדרך זו ייחסכו חיים או תימנע פגיעה אנושה מאחרים".
ב
ע"פ 8314/03 -
רג'אה שיהד בן עווד נ' מד"י (7.6.05), קבע כב' השופט חשין:
"
בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו במידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר".