הרקע לתביעה
1.עניינה של התובענה שלפניי בהסכם פש. אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ע"א (מחוזי מרכז) 27802-11-09 ד. נ' מינהל מקרקעי י.. אליבא המבקשים, הסכם הפש. הינו בטל ומבוטל הואיל ויש בו לנשל את המנוחה שולמית ד. ז"ל מנכסיה ומאחר שהוא נעשה תוך ניצול מצבה הרפואי של המנוחה, עת הייתה בלתי צלולה בדעתה - לא הייתה מסוג.ת לחתום על ייפוי כוח וממילא לא הייתה במצב בו היה בידה להתנגד להסכם הפש..
מכאן התובענה דנן בה עתרו המבקשים, חלק מילדיה של המנוחה, להורות על ביטולו של הסכם הפש..
עיקר טענות המבקשים
2.המבקשים הם אחים ואחיות, שמונה מתוך שנים עשר ילדיה של המנוחה שולמית ד. ז"ל אשר הלכה לעולמה ביום 3.01.2012 (להלן - המנוחה).
3. החל משנות החמישים של המאה הקודמת החזיקה ועיבדה המנוחה יחד עם בעלה מקרקעין ששטחם כעש. דונמים שמצויים בחלקה 185 בגוש 7938 באבן יהודה, סמוך לביתה (להלן - המקרקעין). בחממות שהוצבו על המקרקעין גידלה המנוחה גידולים חקלאיים של צמח הגת.
4.המשיבים 2-1 (להלן - עפרה ו- נ. בהתאמה) הם זוג נשוי. עפרה היא בתה של המנוחה. משנת 1980 מתגוררים עפרה ונ. בבית ששטחו כ-100 מ"ר, המצוי באמצע המקרקעין (להלן - בית המגורים).
5.לאחר פטירת אבי המשפחה, המשיכה המנוחה, בעזרת ילדיה, לעבד את גידולי הגת שבמקרקעין. החממות והגידולים על המקרקעין היו רכוש המנוחה בלבד והיוו עבורה מקור פרנסה.
6.בשנת 2001 הגיש מינהל מקרקעי י. (כיום, רשות מקרקעי י.) תביעת פינוי כנגד המנוחה, עפרה ונ. מהמקרקעין ומבית המגורים [ת.א. (שלום נתניה) 3290/01 מינהל מקרקעי י. נ' ד.] (להלן – תביעת הפינוי). בחודש אוקטובר בשנת 2009, ניתן פסק דין בתביעת הפינוי לפיו הורה בית המשפט על פינויים של עפרה, נ. והמנוחה מהמקרקעין ומבית המגורים, בכפוף לתשלום פיצויים בסך 1,531,500 ₪ (להלן - פסק הדין).
7.בחודש נובמבר בשנת 2009 הגישו המנוחה, עפרה ונ. ערעור על פסק הדין [ע"א (מחוזי מרכז) 27802-11-09 ד. נ' מינהל מקרקעי י. (להלן - הערעור)]. לצורך הגשת הערעור וניהולו חתמה המנוחה על ייפוי כוח (להלן - ייפוי הכוח). אולם, חתימתה של המנוחה על ייפוי הכוח במסגרת הערעור בטלה, שכן המנוחה אשר לא ידעה קרוא וכתוב, הייתה בעת הגשת הערעור במצב של דמנציה וחוסר צלילות הדעת. נוכח מצב זה, המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על ייפוי כוח עליו חתמה עובר להגשת הערעור.
8.במסגרת הערעור הגיעו עפרה ונ. לידי הסכם פש. עם מינהל מקרקעי י. לפיו המקרקעין יפונו, תוך הריסת כל הבנוי והנטוע עליהם. בתמורה, יקבלו עפרה ונ. זכות חכירה במקרקעין חלופיים, הם חלקה 43 בגוש 89050 ברחוב אהבת ציון 43 בשכונת עין יעקב באבן יהודה ובפטור ממכרז, וכן הוסכם כי בנוסף ישולם סכום של 600,000 ₪ (להלן - הסכם פש.). ביום 12.04.2011 קיבל הסכם הפש. תוקף של פסק דין בערעור.
9.למבקשים נודע על הסכם הפש. באקראי, זמן קצר לפני פטירת המנוחה. לצורך ביטול הסכם הפש., הגישו המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה. אולם, טרם קיום הדיון בבקשה נפטרה המנוחה.
10.הסכם פש. הוא בלתי חוקי, מאחר שבמסגרתו נושלה המנוחה מרכושה ופרנסתה, מבלי שהסמיכה מישהו לפעול בשמה. לפיכך, לנוכח מצבה הדמנטי של המנוחה בעת החתימה על ייפוי הכוח ואישור הסכם הפש., יש להורות על בטלותו.
עיקר טענות המשיבים
11.במועד הגשת הערעור היה מצבה הבריאותי של המנוחה טוב ביחס לגילה. המנוחה הבינה היטב את משמעות תוצאת פסק הדין ולא הייתה מוכנה להשלים עמה. נוכח האמור, ביקשה המנוחה להגיש את הערעור.
לעומת זאת, המבקשים אשר נטלו חלק פעיל בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום, סרבו לג.ות עניין ומעורבות בניהול הערעור.
12.על רקע רצונם של המנוחה, עפרה ונ. להגיש את הערעור, הגיע אל בית המנוחה עו"ד חימי (ב"כ משיבים 4-1 בהליך דנא ומי שייצג את המנוחה, ע. ונ. במסגרת תביעת פינוי שהוגשה כנגדם ובמסגרת הליך הערעור) (להלן - עו"ד חימי). בפגישה זו נכחו אף ע. ונ..
13.במהלך הפגישה שנערכה ביום 6.11.2009 ווידא עו"ד חימי כי המנוחה מג.ה בקיאות בתוצאת פסק הדין. עפרה, נ. ועו"ד חימי התרשמו כי המנוחה הייתה צלולה בדעתה וכי רצונה העז והברור היה להמשיך במאבק המשפטי ולהגיש ערעור. נוכח האמור, החתים עו"ד חימי את המנוחה, עפרה ונ. על ייפוי הכוח שמעניק לו, בין היתר, הסמכה להגשת ערעור בשמם.
14.במסגרת הליכי הערעור הגיעו הצדדים לידי הסדר פש.. תוכנו של הסכם הפש. ותוצאותיו הוסברו למנוחה והיא הביעה את הסכמתה לקבלו. בנסיבות אלה, נחתם הסכם הפש. והוא קיבל תוקף של פסק דין במסגרת הערעור.
15.אליבא מינהל מקרקעי י. יש להותיר את הסכם הפש. על כנו.
הסכם הפש. לא נפל בטיבו מפסק הדין, אלא אף עלה עליו ועל כן הוא סביר ביותר. אשר לחלוקה הפנימית באשר לפיצוי שנקבע בהסכם הפש., זו הוסכמה על ידי שלושת המערערים, כתשעה חודשים לפני שהמנוחה נפטרה.
16.אף מנהל העיזבון שהתמנה במסגרת המחלוקת בין יורשי המנוחה בת"ע (משפחה פתח תקווה) 43501-06-12 (להלן – תיק העיזבון), התנגד לתובענה.
לשיטתו, יש להורות על דחיית התובענה כלפי מינהל מקרקעי י. ולהותיר להכרעת בית המשפט לענייני משפחה שדן בתיק העיזבון, את הסכסוך בין יתר הצדדים באשר לחלוקת הפיצוי. ביטול הסכם הפש. יחשוף את העיזבון להליכים משפטיים עתידיים שינקטו על ידי מינהל מקרקעי י. כנגדו והדבר עומד בניגוד לטובתו. בנסיבות אלה יש לקבוע כי הסכם הפש. תקף וכי גובה הפיצוי שניתן בגינו ראוי.
17.בדיון שנערך לפניי העידו הע.ם הבאים:
מטעם המבקשים: ד"ר דב דרומר – מי שערך חוות דעת רפואית מטעם בית המשפט לענייני משפחה במסגרת ת"ע (משפחה פתח תקווה) 43501-06-12 באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה עת ערכה את צוואתה; ד"ר בוריס פינקל – מי שערך חוות דעת פסיכיאטרית עבור המבקשים; ד"ר יוסי לובינסקי – רופא שיניים שביקר את המנוחה בסמוך לחתימת ייפוי הכוח; גב' מ. ח., גב' א. ה., מר ש. ג., מר י. ד. – ילדיה של המנוחה.
מטעם המשיבים: ד"ר ריצ'רד שיפר – מי שערך חוות דעת פסיכיאטרית עבור המשיבים; מר נ. נ. – חתנה של המנוחה; גב' ר. א. וגב' ע. אתי ר. – בנותיה של המנוחה; מר משה א. – חתנה של המנוחה; מר יחזקאל שבת – חבר של נ.; מר מתי חגי – מי שהיה עד לצוואה שערכה המנוחה.
18.כחלק מהמאמצים ליישוב המחלוקת בין הצדדים, מונה על ידי המותב הקודם שדן בתובענה שמאי מקרקעין כמומחה מטעם בית המשפט, הוא מר בועז וכולדר (להלן - שמאי המקרקעין) על מנת לבחון את סבירות ההסדר שנעשה מול מינהל מקרקעי י. במסגרת הסכם הפש..
19.במסגרת חוות דעתו של שמאי המקרקעין נקבע כי הפיצוי אותו התחייב מינהל מקרקעי י. לשלם מכוח הסכם הפש. הוא פיצוי ראוי ואף גבוה יותר בכמעט 300,000 ₪ מזה שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום [לפירוט ראו, עמ' 18 לחוות דעתו של שמאי המקרקעין]. הצדדים לא זימנו את המומחה להיחקר על חוות דעתו ועל ממצאיו.
דיון והכרעה:
20.במוקד המחלוקת שבין המבקשים לבין עפרה ונ. מצויים שני אירועים, בהם הייתה מעורבת המנוחה: הראשון, חתימתה של המנוחה על ייפוי הכוח ביום 6.11.2009. השני נוגע למתן הסכמתה להסכם פש. בהליך הערעור, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.04.2011.
21.לצד מחלוקת זו, תלויה ועומדת מחלוקת אחרת בין אותם הצדדים, והיא תוקפה של הצוואה שערכה המנוחה ביום 21.01.2009 [להלן – הצוואה).
כך, המבקשים דכאן הגישו התנגדות לקיום הצוואה ועתרו לחלק את עיזבון המנוחה בהתאם לכללי חוק הירושה, תשכ"ה-1965. במסגרת תיק העיזבון העלו המבקשים טענות דומות מאוד לאלה שבתובענה, באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, קרי – ביום 21.01.2009. הליך זה, במסגרתו מונה מנהל העיזבון, עודנו תלוי ועומד.
בנסיבות אלה, יש להידרש לבחינת תוקפו של הסכם הפש. בלבד, בהתחשב בכך שטענתם העיקרית של המבקשים נוגעת לאי-כשרותה של המנוחה בעת חתימת ייפוי הכוח ובעת מתן ההסכמה להסכם הפש..
22.מסכת האירועים בענייננו מתחילה בשנת 2001, עת נקט מינהל מקרקעי י. בתביעת פינוי כנגד שלושה: המנוחה, עפרה ונ.. כעולה מפסק הדין, המקרקעין כללו מתחם ששימש לגידול גת בשטח של כ – 8.6 דונמים וכן כללו את בית המגורים, בו התגוררו עפרה, נ. וילדיהם. בית המגורים הועבר לידיהם, לאחר שהמנוחה ובן זוגה ניסים ד. ז"ל עברו להתגורר בצריף סמוך שקיבלו מאביו של ניסים ז"ל. בית המגורים היה במקורו צריף המרפאה במעברת אבן יהודה ולטענת המנוחה הוא נרכש בזמנו על ידי בן זוגה המנוח מהסוכנות היהודית.
23.לאחר שנערך דיון בתביעת הפינוי, בו נשמעו מספר עדויות, לרבות עדותה של המנוחה, ניתן בחודש אוקטובר שנת 2009 פסק הדין. כעולה מפסק הדין, הורה בית המשפט על פינויים של המנוחה, עפרה ונ. מהמקרקעין, בכפוף לתשלום פיצויים בסך 1,531,500 ₪. נוכח תוצאת פסק הדין הגישו המנוחה, עפרה ונ. ערעור אל בית המשפט המחוזי מרכז. לשם הגשת הערעור חתמו המנוחה, עפרה ונ. ביום 6.11.2009 על ייפוי כוח המסמיך את עו"ד חימי לפעול בשמם.
ביום 23.11.2009 הוגש הערעור אל בית המשפט בו נטען כי למנוחה, עפרה ונ. ניתנה רשות בלתי הדירה במקרקעין ואין לפנותם. לחילופין נטען כי, ככל שיש לקבל את תביעת הפינוי יש לעשות כן כנגד פיצוי גבוה יותר מזה שנקבע בפסק הדין.
מאידך, מינהל מקרקעי י. הגיש ערעור שכנגד, בו טען כי יש להפחית את סכום הפיצוי בגין הפינוי שקבע בית המשפט בפסק הדין.
24.לאחר מספר דיונים שנערכו בערעור ובערעור שכנגד, הגיעו הצדדים לידי הסכם הפש..
ביום 12.04.2011 אישר בית משפט של הערעור את הסכם הפש. שנחתם בין הצדדים, לפיו כנגד פינויים מהמקרקעין יקבלו עפרה ונ. זכות חכירה של חלקה 43 בגוש 8950 ברחוב אהבת ציון בשכונת עין יעקב בישוב אבן יהודה וכן ישולם פיצוי כספי בסך 600 אלף ₪. באשר לפיצוי הכספי נקבע בהסכם הפש. כי זה ישולם למערערים שם, במובן זה שהוא יוחזק בנאמנות על ידי עורך דין חימי ויועבר לעפרה ולנ. לאחר פינוי המקרקעין ובית המגורים.
כשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 3.01.2012, הלכה המנוחה לעולמה.
25.לטענת המבקשים, הסכם הפש. נישל את המנוחה מזכויותיה במקרקעין. בעת החתימה על ייפוי הכוח ואישור הסכם הפש. הייתה המנוחה במצב של דמנציה. מכאן שחתימותיה אינן תקפות ויש להורות על ביטול הסכם הפש..
לטענת המבקשים, אצל המנוחה החל תהליך התדרדרות קוגניטיבית בחמש השנים האחרונות.
וכך תיארו המבקשים בעדויותיהם את מצב המנוחה:
"אמי המנוחה סבלה מדמנציה מתקדמת עם ירידה קוגניטיבית ניכרת" [סעיף 5 ל- מב/3]; "היא הייתה תשושת נפש. אם אני אומר לה שלום אמא והיא שואלת אותי מי אתה, אני אומר לה אני הבן שלך ואז היא אומרת איפה האחים שלך למה הם לא באים לבקר? היא שואלת איפה י. ואני אומר לה י. יושב לידך" [פר' עמ' 43, ש' 6-8]; בחמש השנים האחרונות לפחות, המנוחה הייתה במצב של דמנציה וסניליות, עם חוסר תקשורת לסביבה, כאשר לא הבינה את המתרחש ו/או את הנאמר לה" [סעיף 4 ל- מב/6]; "אמא לא הייתה צלולה בדעתה בחמש השנים האחרונות כאשר גם הייתה מרותקת למיטה ומעולם לא ידעה קרוא וכתוב" [סעיף 8 ל-מב/8]; "קודם אמא ז"ל הייתה במצב של שכחה ומזה כחמש-שש שנים לא הייתה במצב של צלילות דעת" [סעיף 9 ל-מב/5]; "בחמש השנים האחרונות אמא לא הייתה צלולה ..." [סעיף 4 ל-מב/4].
26.מנגד, לטענת המשיבים המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין ואף הייתה צלולה בדעתה ואיתנה ברצונה להגיש את הערעור על פסק הדין. על כן חתמה על ייפוי כוח מרצונה החופשי לאחר שהבינה את משמעותו. המנוחה אף הסכימה לתנאי הסכם הפש.. מכאן שהסכם הפש. תקף לכל דבר ועניין.
27.סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שכותרתו הכרזת פסלות, קובע כדלקמן:
"אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוג. לדאוג לענינים, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין".
28.נטל ההוכחה להיות אדם פסול דין במועד בו ביצע פעולות משפטיות מוטל על "בן זוגו, קרובו או היועץ המשפטי לממשלה, אשר מוסמכים על פי הוראת הסעיף לבקש את הכרזתו כפסול דין" [ראו: בועז קראוס, כשרות משפטית ואפוטרופסות קטינים – פסולי דין – חסויים, כרך א, עמ' 83א (מהדורה שנייה תוספת אחת-עש.-נובמבר 2014, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ)].
29.בתי המשפט חזרו לא אחת על הקביעה לפיה "ההכרזה על אדם כפסול דין היא קונסטיטוטיבית, לאמור תוקפה הוא מכאן ולעתיד ... אין להכרזה תחולה רטרואקטיבית, ואין היא גורעת מכשרותו המשפטית של אדם בעבר" [ראו: רע"א 3323/98 זקן נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(5) 557, 586 (2003); ע"א 682/88 עבדו נ' חורי (פורסם בנבו, 31.12.1988); רע"א 4024/04 אסידו נ' משרד הבטחון-קצין התגמולים (פורסם בנבו, 14.02.2007)].
30.המנוחה לא הוכרזה פסולת דין בכלל, ובפרט, לא הוכרזה פסולת דין עובר למועד החתימה על ייפוי הכוח והסכם הפש. - הבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה הוגשה על ידי שניים מילדיה רק בחודש דצמבר בשנת 2011.
וכך הסביר המבקש 1, ש. ג. (להלן – ש.), בתצהירו: "על מנת לעצור את פעולותיו של נ. נ. ולבטל את ההסכם ה.קוני שנעשה עם המינהל ואשר מנשל לחלוטין את אמי המנוחה מכל נכסיה ופרנסתה, היה צורך למנות אפוטרופוס על גופה ורכושה של אמי המנוחה ... בעקבות כך כאמור, הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס אבל לפני קיום הדיון נפטרה אמי המנוחה" [סעיף 22 ל-מב/3].
31.סיכומו של דבר - אין לפניי כל ראיה לפיה הוגבלה כשרותה המשפטית של המנוחה כקבוע בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן – חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות):
"כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".
32.הואיל והמנוחה לא הוכרזה כפסולת דין עובר לאישור הסכם הפש. וממילא לא הוכרזה כאמור עובר לחתימת ייפוי הכוח כשנה וחצי קודם לכן, מצויים אנו במישור משפטי שונה, בו יחול הכלל לפיו פעולה של אדם שנעשתה בהיותו לקוי בשכלו, אך טרם הוכרז כפסול דין, אינה בטלה מעיקרה אלא ניתנת לביטול [ראו: י' אנג.רד ומ' בס "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז פסול דין (הצעת הסדר חקיקתי)" משפטים ט 335, 342 (תשל"ט)].
33.ודוק - "מי שמבקש לבטל פסק-דין, אשר אושר על יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול (להבדיל מערעור על פסק הדין), ועליו הראיה, שאכן דבק בחוזה אחד מן הפגמים, היכולים לשמש עילה לביטולו" [ע"א 116/82 ליבנת נ' טולידאנו פ"ד לט(2) 729, 731 (1985)].
34.לשם הוכחת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה הגישו המבקשים שתי חוות דעת רפואיות: חוות דעת של ד"ר דב דרומר (להלן: ד"ר דרומר") [מב/1] וחוות דעת של ד"ר בוריס פינקל (להלן: "ד"ר פינקל") [מב/7].
35.ד"ר דרומר הינו מומחה בפסיכיאטריה ופסיכוגריאטר אשר מונה על ידי השופטת י' גרינוולד-רנד במסגרת תיק העיזבון בכדי לחוות דעתו בשאלה מה היה מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה. הצדדים העבירו לד"ר דרומר מסמכים רפואיים רבים שנוגעים למנוחה. ביום 30.05.2013 השלים ד"ר דרומר את חוות דעתו והגישה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. המבקשים ביקשו לעשות שימוש בחוות דעת זו מטעמם ועל כן, ד"ר ברומר זומן להיחקר על חוות דעת זו.
בעדותו לפניי, הסביר ד"ר דרומר כי על מנת להעריך את מצבו הקוגניטיבי של אדם ולקבוע האם הוא לוקה בדמנציה מבוצעת בדיקה שנקראת "מיני מנטל". לדבריו:
"אחד הטסטים המקובלים זאת בדיקה מינימנטל, ששם זה שאלות בתחומים קוגניטיביים שונים ששם הציון הנורמלי זה 30 נקודות (יש 30 שאלות), בניקוד מתחת ל-24 מתחילים לחשוב על דמנציה, וכמובן שככל הניקוד יורד עומק הדמנציה הוא גבוהה יותר...".
[פר' עמ' 34, ש' 30-29]
וכן:
"אנחנו עושים את המבחנים הקוגניטיביים ואז אנחנו מגיעים למסקנה אם הוא פסול דין או לא".
[פר' עמ' 32, ש' 11-10]
36.כעולה מחוות דעתו של ד"ר דרומר, ביום 1.11.2009 הפנה ד"ר אפרמיאן, רופא המשפחה, את המנוחה לבדיקה פסיכוגריאטרית "עקב בקשה של הבן לאישור רפואי על צלילותה. ד"ר אפרמיאן מוצא שהיא מתמצאת בזמן ובמקום אבל סובלת מהפרעות בזיכרון. אין פירוט ובתיק לא נמצאה תשובת היועץ" [סעיף 12 ל-מב/1].
37.בחוות דעתו ציין ד"ר דרומר כי ביום 9.11.2011, כשנתיים לאחר הבדיקה של ד"ר אפרימאן נבדקה המנוחה ע"י רופא גריאטר, ד"ר אלתרמן, לאחר שהמשפחה הייתה מעוניינת במינוי אפוטרופוס. בסיכום הבדיקה נכתב: "חולה בת 89, סיעודית עם מטפלת צמודה. דמנציה מתקדמת. ירידה קוגניטיבית ניכרת. לא ניתן לבצע מבחנים קוגניטיביים. זקוקה למינוי אפוטרופוס" [סעיף 13 ל-מב/1].
38.פרט לשתי בדיקות אלה, לא נעשתה בדיקה קלינית של המנוחה באשר למצבה הקוגניטיבי. אף ד"ר דרומר נ. ביטוי בעדותו לפניי לחסר במסמכים רפואיים: "אין לי כאן בדיקה מפורטת מה היה מצבה הקוגניטיבי [של המנוחה – א.ש.], עד הבדיקה של ד"ר אלתרמן" [פר' עמ' 32, ש' 10-11] ובהמשך: "...כאן לא נעשתה בדיקה, אין לי כאן הוכחה על מצבה הקוגניטיבית" [השגיאה במקור – א.ש.] [פר' עמ' 32, ש' 25].
39.ד"ר דרומר הסביר כי ישנם סוגים שונים של דמנציה. במקרה דנן, לא קיימת אבחנה חד משמעית אף באשר לסוג הדמנציה ממנה סבלה המנוחה כדלקמן:
"ש. נכון שדמנציה זה עניין של תהליך? זה לא אפס או אחד?
ת. יש סוגים שונים של דמנציה. אם מדברים על דמנציה מסוג אלצהיימר זה נכון. אם מדובר בדמנציה מסוג של אירוע מוחי, אז בצורה חריפה.
ש. במקרה שלנו על מה מדובר?
ת. אין לנו אבחנה חד משמעית. אני חושב שמדובר בדמנציה מעורבת גם אלצהיימר וגם וסקולרית (יש עניין של אירוע אחד שהוא אירוע גדול, ויש גם אירועים קטנים), למנוחה היו גורמי סיכון רבים לסבול מזה, זה היה פרפור פרוזדורים, סכרת ושומנים בדם. זה אירועים קטנים וזה עניין מתמשך לאורך הזמן. אלצהיימר ודמנציה זה דבר שהולך לאורך הזמן".
[פר' עמ' 31, ש' 15-8]
40.זאת ועוד, לדברי ד"ר דרומר עיון בתיקה הרפואי של המנוחה מעלה כי קיימות סתירות באשר למצבה הקוגניטיבי כדלקמן:
"בכל האשפוזים מאז 5.6.09 מופיע בקבלה הרפואית שהיא סיעודית עם ירידה קוגניטיבית, בלי לציין למה הכוונה ובאיזה שטחים יש ירידה קוגניטיבית, אך ממשיכים לציין שהיא בהכרה ומתמצאת. ב 12.10.10 מצויין "הבנה תקינה" ויחד עם זאת "מגבלות בקבלת ה.כה" דברים הסותרים אחד את השני".
[סעיף 11 ל-מב/1]
ועוד, נאמר:
"החל משנת 2003 בסיכומי המחלה הצוות הסיעודי תמיד מציין על הגבלות תפקודיות, לקיחת תרופות, היא [המנוחה – א.ש.] לא מסוג.ת לעשות דברים...".
לדבריו:
"זה לאו דווקא מוטורי אלא גם הבנה מה לקחת. עניין טיפול בכספים זה הבנת מה קורה כי גם לתת הוראה לטפל בכספים זה קוגניטיבי. מצד שני, יש הערכות שכתוב שהיא כן מתמצאת...".
[פר' עמ' 30, ש' 6-5, 11-9]
41.לבסוף, בפרק הסיכום בחוות דעתו הסביר ד"ר דרומר כי "המנוחה שולמית ד. ז"ל סבלה מתהליך דמנטי שהחל לפחות בשנת 2003 שהלך והחמיר עם השנים. בתאריך 21.1.09 המנוחה שולמית ד. ז"ל היתה חולה סיעודית, רתוקה למיטה עם ירידה קוגניטיבית אשר אין לי נתונים לגבי דרגת חומרתה. יחד עם זאת, רמת תפקודה המתוארת ע"י האחיות מעלה ספק בכשירותה לכתוב/לערוך/לחתום צוואה".
42.ד"ר בוריס פינקל, מומחה בפסיכיאטריה ובפסיכוגריאטריה שערך חוות דעת מטעם המבקשים [מב/7], הגיע לידי מסקנה שהמנוחה סבלה מפגיעה קוגניטיבית קשה בשנים האחרונות לחייה:
"...מסיכומי המחלה והרישום הרפואי עולה כי המנוחה סבלה מפגיעה קשה ביכולתה הקוגניטיבית ב-5 שנים האחרונות לחייה בהיותה מרותקת למיטה. עובדה זאת מצביעה על העדר יכולת הקוגניטיבית והתפקודית ומצביעה כי המנוחה סבלה מפגיעה בבוחן מציאות ושיפוט וכתוצאה מכך לא הייתה מסוג.ת להתעמק, לעקוב ואפילו להבין חומר משפטי שהוצג בפניה מספר פעמים...גברת ד. ש. ז"ל סבלה מתהליך דמניטיבי ולא הייתה כש. לערוך מסמכים משפטיים שביטאו רחשי ליבה ואת רצונה החופשי...".
43.בעדותו לפניי הסביר ד"ר פינקל כי בעת עריכת חוות הדעת עמדו לרשותו מסמכיה הרפואיים של המנוחה החל משנת 2007 ועד יומה האחרון [פר' עמ' 54, ש' 30]. לדבריו, במסמכים אלה "לא היו הגדרות של מצבה הקוגניטיבי, היה התייחסות קצרות למצבה" [השגיאות במקור – א.ש.; פר' עמ' 54, ש' 32].
44.בנוסף, עמדו לפני ד"ר פינקל "בין השאר סיכומים שהיא [המנוחה – א.ש.] מתמצאת וצלולה" [פר' עמ' 57, ש' 5]. עם זאת, מסמכים אלה לא מצאו ביטוי בחוות דעתו משום ש"אני מנסה ליצור רצף שיהיה ברור איך אני ראיתי. אני יכול להסתמך על המסמכים שעמדו לפניי. ניסיתי ליצור רצף. ההתייחסות לירידה הקוגניטיבית זוהי התייחסות של רצף. רציתי להראות לבית המשפט שמדובר בהתחלה ובאיזה תהליך, כך שבעצם ציינתי בתיאור התהליך רק את החומר הרלוונטי שיגבה את ההליך. החומר הרלוונטי למצבה של הגברת..." [פר' עמ' 57, ש' 9-12].
45.ד"ר פינקל הסביר בעדותו כי לא נעשתה למנוחה בדיקה קוגניטיבית כנדרש. לדבריו: "לא הייתה הערכה כמוגדרת הערכה קוגניטיבית קלינית" וכן: "אם הייתה בדיקה ההערכה שלנו הייתה יותר פשוטה" [פר' עמ' 55, ש' 3,5].
ד"ר פינקל הודה, בהגינותו, שהערכת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה באופן רטרואקטיבי הינה מטלה קשה. לדבריו "זה תמיד בעיה קשה לעשות הערכה...גם בהפרש של חודשיים, אם לא ראיתי אותה קשה להגיע למסקנה" [פר' עמ' 59, ש' 29, 31].
46.עוד הסביר ד"ר פינקל כי קצב ההתדרדרות של הלוקים בדמנציה הוא אישי ואינו אחיד [פר' עמ' 60, ש' 9]. עם זאת, ד"ר פינקל הסביר כי ניתן לבצע הערכה באשר למצב הקוגניטיבי בעבר, אף ללא עריכת בדיקה כדלקמן:
"...כאשר מנסים להעריך כמה הפגיעה הקוגניטיבית הייתה מעמיקה שנים אחורה, אפשר ליצור משוואה ולהתייחס לבדיקה של רופא בנקודת זמן נגיד כמו היום, ולעשות ספירה לאחור. יש טסטים נוירו פסיכולוגים שיכולים לאמת את הבדיקה, אם גב' נבדקה בשנת 2011 ומצבה הוגדר מאוד קשה, אפשר לתת דרג להגדרה ולהתחיל לספור לאחור. במצב של אלצהיימר אפשר בערך להעריך כמות נקודות שהיא איבדה כל שנה"
[פר' עמ' 60, ש' 3-7]
47.כשהתבקש ד"ר פינקל להעריך מה היה מצבה של המנוחה בשנת 2009 השיב: "אני לא יכול להגיד כי לא בדקתי אותה בצורה מדויקת" [פר' עמ' 63, ש' 3]. בהמשך חזר ד"ר פינקל על דבריו לפיהם קביעת כושרו השכלי של אדם נעשית על סמך הערכות בלבד כדלקמן: "גם כשאני בודק מטופל אני מעלה השערה. האבחנה הסופית של דמנציה נעשית רק לאחר מותו. מדובר בהשערה קלינית, יש אבחנות ברפואה. מבחינה רפואית זה מצב לגמרי סביר" [פר' עמ' 63, ש' 16-17].
48.מנגד, לטענת המשיבים, בעת החתימה על ייפוי הכוח והסכם הפש. הייתה המנוחה צלולה בדעתה וכשירה לקבל החלטות בעניינה.
נ., חתנה של המנוחה ומי שחייו היו שזורים בחייה מעצם המגורים הקרובים, הסביר כי המנוחה קראה את פסק הדין, הבינה את תוצאתו והייתה חפצה בכל ליבה להגיש ערעור בראש ובראשונה מתוך דאגה לעפרה ונ. על מנת שיקבלו פיצוי ראוי עבור פינויים מבית המגורים ומהמקרקעין [סעיף 30 ל-מש/9]. לדבריו:
"בג.ל שהיא הבינה שרצו להשתלט עליה, אז היא רצתה לעשות ערעור בכל מצב. היא לא רצתה לעצור עד הסוף, כי היא ראתה משהו לא נורמלי...".
[פר' עמ' 98, ש' 12-13]
וכן:
"הסיבה הייתה שרשמו חשמל כאילו אין לי חשמל בשטח, אז חמתי אמרה בוא תעשה ערעור, ואז עשינו ערעור כי היא לא הסכימה לכל מה שהיה. הראיתי לחמתי, היה לי צוואה של 2003, רק א. וש. היו רשומים, וכשהיא ראתה אמרה תביא עורך דין לעשות צוואה, ולעשות ייפוי כוח לערעור...".
[פר' עמ' 95, ש' 22-25]
49.נוכח האמור, ביום 6.11.2009 נפגש עו"ד חימי עם המנוחה בנוכחות עפרה ונ.. רק לאחר שעו"ד חימי, עפרה ונ. היו בטוחים שזהו רצון המנוחה, החתים אותה עו"ד חימי על ייפוי כוח [סעיף 32 ל-מש/9]. ייפוי הכוח הוקרא למנוחה לפני חתימתה [פר' עמ' 99, ש' 29].
50.כשנשאל נ. בחקירתו הנגדית האם ידעו המבקשים בזמן אמת כי המנוחה הוחתמה על ייפוי הכוח, השיב כדלקמן: "המשפחה מפוררת. כשאמא מתה כולם באו. תשאל את ש. כמה זמן הוא לא ראה את אמא שלו? לא סתם היא אהבה אותי יותר ואני החתן שלה יותר מהבנים שלה..." [פר' עמ' 97, ש' 27-26]
51.כעולה מתצהירו של נ., תוכנו של הסכם הפש. אליו הגיעו הצדדים במסגרת הערעור ותוצאותיו הוסברו למנוחה והיא הביעה את הסכמתה [סעיף 35 ל-מש/9]. לגרסתו של נ., ברגע שהסכם הפש. קיבל תוקף של פסק דין "יהודה חימי הודיע לה [למנוחה – א.ש.] התקשר אליה, והיתה מבסוטה בנושא, חבל על הזמן" [פר' עמ' 100, ש' 21].
52.ביחס לתוצאת הסכם הפש. המקטינה את סכום הפיצוי שנפסק למנוחה בפסק הדין בבית משפט השלום הסביר נ. כי "גם אם היתה [המנוחה – א.ש.] מקבלת הרבה פחות זה אותה לא מענין. סחטו ממנה כסף כל הח.. תשאל בשכונה. היא ראתה שיש אפליה בקשר לאדמה ולבית" [פר' עמ' 98, ש' 19-20].
53.כשעומת נ. עם גרסת המבקשים לפיה המנוחה איבדה את כוש. השכלי חמש שנים לפני פטירתה, השיב נ. כדלקמן: "אתה רוצה שהם יגידו הפוך? יש להם אינטרס של הכסף. הם עזבו אותה כל השנים ובאו אחרי שמתה" [פר' עמ' 100, ש' 2-1].
54.גב' ר. א., משיבה 4, בתה של המנוחה (להלן – ר.) חיזקה את גרסתו של נ. והסבירה בחקירתה הנגדית, כי "...אמא לא הייתה תשושת נפש, אחרי שהיא מתה התחילו לדבר על העניין. היא ראתה ושמעה הכל, היא לא הייתה משתמשת בכספים כי הילדים לקחו לה את כל הכספים" [פר' עמ' 87, ש' 19-17].
55. לשם תמיכה בגרסתם הגישו המשיבים מטעמם את חוות דעתו של ד"ר ריצ'רד שיפר, מומחה בפסיכיאטריה, שערך חוות דעת פסיכיאטרית באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה נכון ליום 21.1.2009, בעת שערכה את צוואתה [מש/2] (להלן - ד"ר שיפר).
56.כאמור, שאלת תוקפה המשפטי של הצוואה מתבררת בפני בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה במסגרת תיק העיזבון. בנסיבות אלה, נידרש לאותם חלקים בחוות דעתו של ד"ר ריצ'רד ובעדותו לפניי הנוגעים לשאלת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעת החתימה על ייפוי הכוח והסכם הפש..
57.ד"ר שיפר הסביר בחוות דעתו כי בסיכום מחלה מאשפוז המנוחה ביום 5.06.2009 "מופיעה לראשונה הגדרה של ירידה קוגניטיבית, אך גם הפעם בלי התייחסות לעומק התפקודים הפגומים". לדבריו: "עד לתאריך 1.9.11 לא קיימת כל עדות רפואית לתהליך דמנטיבי או ירידה קוגניטיבית".
58.ד"ר שיפר עומת עם מסמכים רפואיים שתיארו את מצב המנוחה משנת 2003 כסיעודית, בעלת מוגבלות בתפקודים בסיסיים ונשאל האם אין בכך כדי להעיד על ירידה במצבה הקוגניטיבי כדלקמן:
ש.יכול להיות שזה נובע ממצב דמנטי, כשאדם לא מתהלך.
ת.דמנציה לא גורמת לחוסר הליכה או אי יכולת ללכת.
[...]
ש.כשאתה מדבר על מוגבלות בתפקודים בסיסיים למה הכוונה?
ת.להתרחץ, להתלבש, מוטוריקה, ציינתי את זה לעיתים קרובות בחוות הדעת שמדובר במגבלות גופניות.
[...]
ת.אישה בלי השכלה שלא יודעת קרוא וכתוב, זה לא בהכרח פגיעה קוגניטיבית. הרבה דברים יכולים להיות.
ש.גם בעניינים כספיים, זה גם יכול להיות פגיעה קוגניטיבית נכון?
ת.השאלה אם זה נכון. עניינים כספיים זה ללכת לבנק, לחתום על שיקים, לבדוק דפי חשבון כשהיכולת קריאה והבנה היא צורך בסיסי לדברים האלה.
ש.כתוב שכשהייתה נכנסת לבית חולים היא אף פעם לא חתמה, גם לא באצבע.
ת.היא לא יודעת לחתום.
ש.למה לא באצבע? זה מראה על פגיעה קוגניטיבית?
ת.או על חוסר יוזמה של הרופאים שתחתום באצבע.
[...]
ש. ... היא לא הייתה מסוג.ת לקבל ה.כה, היא לא הייתה מסוג.ת להבין. אם יש הצטברות של כל הדברים יש בעיה בתפקוד
ת.פגיעה מוטורית.
ש.זה גם יכול להיות פגיעה קוגניטיבית?
ת.בח. לא."
[פר' עמ' 68, ש' 32-5]
59.גם ד"ר שיפר הדגיש בעדותו לפניי כי בהיעדר בדיקת המנוחה בזמן אמת, קשה להעריך מה הייתה חומרת הדמנציה בה לקתה. לדבריו:
"...על פי מה שכתוב היה משהו התחלתי, לא יודע באיזה דרגה. יש כל מיני מבחנים וטסטים שעושים לבן אדם לבדוק את חומרת הפגיעה. זה לא נעשה לאישה הזו. רופא מסוים שהוא גריאטרי טוען שיש ירידה קוגניטיבית. כמה? היא מבינה שאני רופא? מה היא מבינה ומה לא? זה לא מצוין, זה משהו כללי. קשה להגיד אם יכלה לחתום או לא לחתום על מסמך כלשהו".
[פר' עמ' 72, ש' 19-15]
60.ד"ר שיפר הסביר כי ישנם כמה סוגים של דמנציה. אחד הסוגים הוא דמנציה וסקולרית המאופיינת ב"ירידה בד.גות, חדה וברורה בתפקוד הקוגניטיבי". במקרה דנן, "אין שום עדות שהיא סבלה מדמנציה וסקולרית, לא שבץ מוחי, או היצרות של העורקים הראשיים, כמו שלא היה שום הוכחה להליך אחר...אם אין סיבות, כנראה שזה אלצהיימר" [פר' עמ' 70, ש' 23-20, 26-25].
בהמשך, הסביר ד"ר שיפר כי "מתי שהתחילה ירידה מהרמה הבסיסית [ביכולתה הקוגניטיבית של המנוחה – א.ש.] ב-2009, זה לא לבחור יום דווקא שזה התחיל, זה תהליך איטי ה.גתי ומתמשך כשאחוז הירידה הקוגניטיבית שונה מאדם לאדם" [פר' עמ' 69, ש' 25-30].
61.הנה כי כן, כלל המומחים הציגו אנמנזות ודיאגנוזות שנערכו בדיעבד ואינן מבוססות על בדיקה רפואית של המנוחה, אלא על השערות קליניות בלבד. כל המומחים הודו בקושי הקליני שנובע מעריכת אבחנה בדיעבד, בלא בדיקה קלינית של המטופל.
עוד הסכימו המומחים הרפואיים, כי בערוב ימיה של המנוחה חלה ירידה בכוש. המנטלי וכי היא הייתה שרויה בתהליך דמנטי. אולם, המחלוקת היא על עוצמת הפגיעה המנטאלית במנוחה ביחס לציר הזמן.
62.כך, בעוד שד"ר דרומר וד"ר פינקל הסכימו כי המנוחה סבלה מדמנציה בחמש השנים האחרונות לחייה, סבר ד"ר שיפר כי ירידה במצבה הקוגניטיבי של המנוחה החלה בחודש ספטמבר 2009, קרי כשנתיים וחצי טרם פטירתה. לדבריו רק ביום 5.06.2009 "מופיעה לראשונה הגדרה של ירידה קוגניטיבית".
63.כאמור, המנוחה חתמה על ייפוי כוח ביום 6.11.2009. במועד זה, לגישת שלושת המומחים, הייתה המנוחה מצויה כבר בתהליך ירידה במצבה הקוגניטיבי.
עם זאת שלושת המומחים אישרו כי למנוחה לא נעשתה בדיקת "מיני מנטל" המסייעת להעריך מהו מצבו הקוגניטיבי של אדם.
וכך הסבירו המומחים:
עדותו של ד"ר דרומר - "אין לי כאן בדיקה מפורטת מה היה מצבה הקוגניטיבי [של המנוחה – א.ש.], עד הבדיקה של ד"ר אלתרמן" [פר' עמ' 32, ש' 10-11] ובהמשך: "...כאן לא נעשתה בדיקה, אין לי כאן הוכחה על מצבה הקוגניטיבית [השגיאה במקור – א.ש.]" [פר' עמ' 32, ש' 25];
עדותו של ד"ר פינקל - "לא הייתה הערכה כמוגדרת הערכה קוגניטיבית קלינית" וכן: "אם הייתה בדיקה ההערכה שלנו הייתה יותר פשוטה" [פר' עמ' 55, ש' 3,5];
עדותו של ד"ר שיפר - "...יש כל מיני מבחנים וטסטים שעושים לבן אדם לבדוק את חומרת הפגיעה. זה לא נעשה לאישה הזו..." [פר' עמ' 72, ש' 15-16].
64.בהיעדר בדיקה בזמן אמת, יש קושי להעריך מהי עוצמת הפגיעה הקוגניטיבית אצל המנוחה במועד החתימה על ייפוי כוח והסכם הפש..
כך הסביר ד"ר שיפר: "...על פי מה שכתוב היה משהו התחלתי, לא יודע באיזה דרגה. יש כל מיני מבחנים וטסטים שעושים לבן אדם לבדוק את חומרת הפגיעה. זה לא נעשה לאישה הזו. רופא מסוים שהוא גריאטרי טוען שיש ירידה קוגניטיבית. כמה? היא מבינה שאני רופא? מה היא מבינה ומה לא? זה לא מצוין, זה משהו כללי. קשה להגיד אם יכלה לחתום או לא לחתום על מסמך כלשהו" [פר' עמ' 72, ש' 15-19].
65.ד"ר פינקל הסביר כי אף בהיעדר בדיקה בזמן אמת ניתן לבצע הערכה באשר למצב קוגניטיבי של אדם בדיעבד כדלקמן: "...כאשר מנסים להעריך כמה הפגיעה הקוגניטיבית הייתה מעמיקה שנים אחורה, אפשר ליצור משוואה ולהתייחס לבדיקה של רופא בנקודת זמן נגיד כמו היום, ולעשות ספירה לאחור. יש טסטים נוירו פסיכולוגים שיכולים לאמת את הבדיקה, אם גב' נבדקה בשנת 2011 ומצבה הוגדר מאוד קשה, אפשר לתת דרג להגדרה ולהתחיל לספור לאחור. במצב של אלצהיימר אפשר בערך להעריך כמות נקודות שהיא איבדה כל שנה" [פר' עמ' 60, ש' 7-3].
עם זאת, כשהתבקש ד"ר פינקל להעריך מה היה מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בשנת 2009 השיב: "אני לא יכול להגיד כי לא בדקתי אותה בצורה מדויקת" [פר' עמ' 63, ש' 3] וכן: "זה תמיד בעיה קשה לעשות הערכה ... גם בהפרש של חודשיים, אם לא ראיתי אותה קשה להגיע למסקנה" [פר' עמ' 59, ש' 29, 31].
66.זאת ועוד, המומחים הסבירו כי קיימים סוגים שונים של דמנציה.
הראשונה, דמנציה וסקולרית (דמנציה שנגרמת כתוצאה מפגיעה בכלי דם) אשר המאפיין אותה הינו קצב הידרדרות קוגניטיבית מהיר. ד"ר שיפר תיאר זאת כדלקמן: "ירידה בד.גות, חדה וברורה בתפקוד הקוגניטיבי" [פר' עמ' 70, ש' 26-25].
השנייה, דמנציה כתוצאה ממחלת האלצהיימר, המאופיינת בירידה קוגניטיבית ה.גתית.
67.המומחים שהעידו לפניי לא היו תמימי דעים באשר לסוג הדמנציה בה לקתה המנוחה. לגישת המומחים, קצב ההידרדרות אצל הלוקים בדמנציה הינו אישי. שילוב שני נתונים אלה מעלה תהיות באשר למצבה הקוגניטיבי המדויק של המנוחה בזמן אמת.
68.לאחר שבחנתי את חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט ושמעתי את עדויות המומחים שוכנעתי כי במהלך שנותיה האחרונות, המנוחה סבלה מפגמים בשיפוט ובשיקול הדעת. פגמים אלה נבעו ממספר סיבות: אשפוזים רבים שעברה המנוחה (22 אשפוזים במהלך שבע שנים) וביניהם אשפוז בשל ירידת רמת הנתרן בגוף אשר יכולה לגרום לבלבול [פר' עמ' 31, ש' 27-28, עמ' 69, ש' 2]; מחלות רקע מהן סבלה; גילה המתקדם.
69.חוות הדעת של המומחים ועדויותיהם לפניי אינן מציירות תמונה ברורה וחד משמעית באשר למצב קוגניטיבי ירוד ובלתי כשיר של המנוחה במועד החתימה על ייפוי הכוח באופן ששלל ממנה לחלוטין את כוש. המשפטי להבין ולחתום על מסמך זה.
70.גם מעדויות המבקשים, כפי שאסקור להלן, לא עלתה גרסה חד משמעית ואחידה באשר למצבה הקוגניטיבי של המנוחה.
כך, המבקשים הסבירו כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה החל להידרדר כחמש שנים טרם פטירתה.
לדברי גב' א. ה., משיבה 7 (להלן - א.) "מזה כחמש-שש שנים לא הייתה [המנוחה – א.ש.] במצב של צלילות דעת" [סעיף 9 ל-מב/5]. בעדותה לפני הסבירה א. כי המנוחה "לא הייתה בשכלה מאז שאליצור נפטר, אחי הקטן". אירוע זה התרחש לפני 15 שנים. לדבריה: "היא [המנוחה – א.ש.] התחילה להיות סנילית כשאליצור נפטר המצב שלה התחיל להידרדר, אחר כך אחותה נפטרה ואז אמא שלה. בן אדם התבגר המוח מתחיל לחשוב דברים אחרים".
71.כשעומתה בחקירתה הנגדית עם הפער בין האמור בתצהירה לבין העדות שמסרה לפניי השיבה א. כדלקמן:
"ש. אם אמרת קודם ש-15 שנה היא הייתה במצב שלא הייתה בשכלה, למה בסעיף 9 את אומרת שהיא לא הייתה בצלילות 5 – 6 שנים?
ת. אתה רוצה להאמין תאמין, אתה לא רוצה אל תאמין".
[פר' עמ' 55, ש' 9-7]
72.זאת ועוד, לדברי א., היא לא נפגשה עם המנוחה שלוש שנים טרם מועד פטירתה: "שלוש שנים לא ראיתי את אמא לפני שנפטרה, כי ע. אמרה שא. וא. וש. אוי ואבוי אם יבואו לבית של אמא אז לא הלכתי שלוש שנים". [פר' עמ' 53, ש' 23-24]. מכאן שאני רואה לנכון לייחס לעדותה של א. באשר למצבה של המנוחה משקל נמוך ביותר.
73.גם י. ד., מבקש 8 (להלן – י.) תיאר בתצהירו כי "בחמש השנים האחרונות לפחות, המנוחה הייתה במצב של דמנציה וסניליות, עם חוסר תקשורת לסביבה, כאשר לא הבינה את המתרחש ו/או את הנאמר לה" [סעיף 4 ל-מב/6].
74.בעדותו הסביר י. כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה התדרדר לפני "מעל 10-15 שנה". לדבריו: "אמא שלי שברה את אגן הירכיים הייתה הרבה שנים בבית חולים, מצבה הידרדר, הייתי הולך אליה אומר שלום אמא, מסתכל וישוב על ידה, יוצא לאחי א. אומר שלום חוזר אליה אומר לה שלום אמא היא הייתה אומרת לי מי אתה?" [פר' עמ' 56, ש' 10-12]
75.כשנשאל י. מדוע בתצהירו הצהיר שהתדרדרות המנוחה החלה לפני חמש שנים בלבד, השיב: "אנחנו כותבים בקיצור" וכן: "אנחנו משפחה ע.נה, אנחנו לא רושמים" [פר' עמ' 56, ש' 10, 14].
76.גב' מ. ח., משיבה 2 (להלן - מ.) הסבירה אף היא כי המנוחה לא הייתה "צלולה" בחמש השנים שקדמו לפטירתה. בעדותה הסבירה מ. כי המנוחה "הייתה בסדר, לפעמים מתבלבלת לפעמים שוכחת ולא יודעת" וכן: "היא הייתה בשכלה אך היה לה תקופות שהיא הייתה מתבלבלת ושוכחת" [פר' עמ' 51, ש' 6, 14].
77.מנגד, הציגו המשיבים גרסה שונה באשר למצב המנוחה טרם פטירתה. גב' ר. א., משיבה 4, בתה של המנוחה (להלן – ר.) הסבירה כי "...אמא לא הייתה תשושת נפש, אחרי שהיא מתה התחילו לדבר על העניין. היא ראתה ושמעה הכל, היא לא הייתה משתמשת בכספים כי הילדים לקחו לה את כל הכספים" [פר' עמ' 87, ש' 17-19]
78.לגרסתה של ר., חלק מהמבקשים כלל לא ראו את המנוחה מספר שנים לפני פטירתה. מכאן שלא היו יכולים לדעת מהו מצבה הקוגניטיבי כדלקמן:
"ת. ...אמא הייתה צלולה עד יום מותה. י. לא ראה אותה 15 שנה. אפילו שהוא אמר שהיה גר בצמוד אליה, 15 שנה לא דיבר איתה. ש. 5 שנים לא היה אצלה, איך הם ידעו מה המצב שלה? אומ. שהייתה תשושת נפש.
ש. איך את יודעת?
ת. אני הייתי איתה 5 שנים. לא כתבתי את זה פה. אני הייתי אצל אמא שלי בבית. אחים שלי שיגעו אותה...
[...]
ת.אמא שלי הייתה צלולה בדעתה, זה שהגוף שלה לא תפקד לא אומר שהייתה תשושת נפש".
[פר' עמ' 88, ש' 12-3]
79.גם גב' ע. אתי ר. ג., (להלן – אתי), בת אחרת של המנוחה שהתגוררה עמה בשנים האחרונות לחייה, הסבירה בעדותה שחלק מהמבקשים לא ראו את המנוחה מספר שנים לפני פטירתה. לדבריה: "...אמא אמרה שלא ש. ולא א. ולא נחמה ולא א. יקבלו כלום, בג.ל שלא באו לראות אותה שנים רבות..." [פר' עמ' 93, ש' 31-30]. יצוין, כי אתי ערכה תצהיר בתמיכה לצו מניעה שהתבקש בשלבים מוקדמים של ההליך, כנגד ביצוע הסכם הפש. [מב/8], שם טענה כי המנוחה לא הייתה צלולה בדעתה בחמש השנים עובר לפטירתה. אתי הסבירה את השוני בין תוכן עדותה לבין התצהיר בצו המניעה בחוסר קריאה של התצהיר מב/8 בטרם חתימתו [פר' עמ' 90 ש' 4] ובהשפעתו של ש. עליה, באותה עת [סעיף 5 ל-מש/7].
80.למרות טענת המבקשים שכבר חמש שנים לפני שהמנוחה נפטרה היא הייתה במצב ירוד מבחינה קוגניטיבית, היא נלקחה על ידי ש. בנה לבדיקה אצל רופא גריאטר רק בשלהי שנת 2011. אז קבע ד"ר אלתרמן כי המנוחה סובלת מדמנציה מתקדמת.
המבקשים לא הציגו תשובות מניחות את הדעת לשאלה מדוע לא לקחו את המנוחה לבדיקת פסיכיאטר מיד כשהבחינו בהידרדרות מצבה הקוגניטיבי, לשיטתם.
וכך עלו הדברים מעדותו של ש.:
"ש. אם אתה אומר לי שבשנת 2008 היא כבר סובלת מהמצב הזה, למה לא לקחת אותה בשנת 2008? לא דאגת לה מאז?
ת.אני דאגתי לה מאז, אבל כאשר ראיתי שנישלו אותה מרכושה רצינו למנות אפוטרופוס שיקבע מה קורה.
ש. לשיטתך כל עוד שהיא היתה תשושת נפש בשנת 2008 לא הפריע לך, הפריע לך רק כאשר ראית מה היה התוצאה בערעור?
ת. אחים שלי לקחו אותה לבתי חולים וכולם דאגו לה, היא הייתה אישה חולה שכל הזמן היו מזעיקים את אחד האחים שייקחו אותה לבית חולים. הפריע לי שבסוף ראינו שנישלו אותה מהכל.
ש. למה בשנת 2008 לא ביקשת למנות עליה אפוטרופוס? אם אתה אומר שמצבה היה כזה גרוע. למה לא ביקשת כבר בשנת 2008?
ת. ...
ש. מה התשובה?
ת. עד אז לא נישלו אותה מרכושה".
[פר' עמ' 43, ש' 32-27, עמ' 44, ש' 8-1]
וכך השיבה מ.:
"ש....למה לא מיניתם לה אפוטרופוס. אם היא הייתה לא מתפקדת למה לא מיניתם לה?
ת.בהתחלה ש. וא. היו שם, אחרי שהם עזבו באה ע., כל הזמן הייתה מטופלת אז לא חשבו למנות אפוטרופוס או משהו כזה. זכור לי שפעם א. רצה להיות או שהוא היה גר שם.
ש.את יודעת מתי פנו למנות אפוטרופוס?
ת.לא יודעת.
[...]
ש.יכול להיות שזה היה ב-2011?
ת.יכול להיות.
ש.זה היה סמוך לפטירה שלה?
ת.יכול להיות, שנה לפני הפטירה.
ש.למה דווקא אז?
ת.אל תשאל אותי, אני לא יודעת למה דווקא אז.
[...]
ש.האם מישהו באותו כינוס של המשפחה יחד עם נ. העלה טענה מה אתם מתעסקים עם הרכוש של אמא? היא לא מתפקדת בואו נמנה לה אפוטרופוס. האם מישהו העלה טענה כזו?
ת.לא, אף אחד לא העלה טענה כזו".
[פר' עמ' 51, ש' 30-29, עמ' 52, ש' 5-1, 15-10, 26-23]
וכך השיב י.:
"ש.למה אם זה המצב של אמא והיא לא זוכרת שאמרת לה שלום, למה לא פעלתם למנות לה אפוטרופוס לפני 10 שנים?
ת.יש לי ילדים ומשפחה, אני צריך לדאוג להם. כל האחים דאגו לאמא".
[פר' עמ' 56, ש' 19-17]
וכן:
ש.האם בכל ההתדיינויות סביב שאלה האם להגיש ערעור או לא להגיש ערעור, מישהו מכם או אתה העליתם טענה שאמא פסולת דין ואי אפשר לייצג אותה צריך למנות לה אפוטרופוס?
ת. א. היה מנהל העניינים. הוא ניהל את הכל. א. קבע לא אני קבעתי. א. טיפל לאמא בכל הכספים, נ. גר בצריף לא שילם לא חשמל ולא מים, א. היה משלם הכל.
ש. אתה לא ידוע אם מישהו העלה טענה כזו?
ת. היה צריך למנות לה בטח.
ש. למה לא מיניתם?
ת. הייתה בחורה מלשכת הסעד שדיברה איתנו שיביאו אפוטרופוס, לא יודע מה קרה עם זה א. טיפל בזה".
81.ממארג העדויות שנשמעו לפניי עולה כי רק חלק מילדי המנוחה היו עמה בקשר בשנים האחרונות לחייה, וחלקם האחר כלל לא ביקרו אותה בתקופה זו. בין ילדי המנוחה לבין עצמם קיים נתק. התרשמתי שכל אחד מילדיה של המנוחה מציג את האמת הנוחה לו – המתנגדים להסכם הפש. צובעים את מצבה של המנוחה באור כהה ועגום ואילו נ., ר. ואתי משיבים מלחמה שערה ומציגים את המנוחה כאדם שהיה מצוי ברמה קוגניטיבית גבוהה, גם בערוב ימיה.
82.לאחר ששקלתי את העדויות שנשמעו לפניי אני סבור כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוחה הייתה חסרת יכולת שיפוט עצמאית ביום 6.11.2009, עת חתמה על ייפוי הכוח לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, בו הוסמך עו"ד חימי לפעול בשמה בענייני הערעור, לרבות "לחתום על פש." [סעיף 7 לייפוי הכוח].
ראשית, כעולה מפסק הדין, המנוחה העידה לפני בית משפט השלום בנתניה בתביעת הפינוי. כך, בפסקה 5 לפסק הדין סקר בית משפט השלום בנתניה את עדותה של המנוחה לפניו וקבע לגביה בזו הלשון:
"בכל הנוגע לטענתה של הגב' ש. ד. כי בעלה רכש את הצריף מהסוכנות שמעתי את עדותה ואת עדות בנה א. ד.. א. ד. העיד כי היה בזמנו נער כבן 13 וזכור לו כי אביו קנה את הצריף. לא הובאו ראיות נוספות לעניין זה. יחד עם זאת, לאחר שמיעת העדויות, שהינן אמינות עלי, ומשמדובר בארועים מלפני כחמישים שנה, שיש קושי בהוכחתם, אני מקבלת את גרסת הנתבעים לפיה, ניסים ד. ז"ל שילם לסוכנות עבור הצריף."
הנה כי כן, בהנחה ששמיעת הראיות בתביעת הפינוי לא הייתה לפני שנת 2008, הרי שבאותה עת העידה המנוחה לפני בית המשפט עדות שנמצאה אמינה, אף באשר לאירועים שמלפני חמישים שנה (יצוין כי על פי תצהיר תגובה מצד המשיבים לתיק העיזבון שצורפה כנספח 10 לתצהירו של נ., המנוחה העידה בבית משפט השלום בנתניה ביום 14.01.2008 – ראו סעיף 25 לנספח 10 ל-מש/9). ממצא זה מלמד כי בשנת 2008 הייתה המנוחה כשירה וצלולה בדעתה לצורך מתן עדות בבית המשפט.
שנית, בתקופה בת שלוש השנים, עובר לפטירתה של המנוחה, קרי – החל משנת 2009, חל קרע משפחתי בין ילדיה של המנוחה. כתוצאה מקרע משפחתי זה, פסקו המבקשים מלבקר את המנוחה. מכאן, שכל טענותיהם באשר להיותה של המנוחה "לא בשכלה", אינן אלא עדות מפי השמועה, על ידי ע.ם בעלי אינטרס כספי בתוצאת עדותם.
יתר על כן, גרסת המבקשים כאילו המנוחה הייתה בלתי צלולה אינה מתיישבת עם חוסר המעש בו נקטו בקשר עם מינוי אפוטרופוס עבורה. בנסיבות אלה, אין בידי אלא לייחס לעדויות המבקשים משקל מועט ביותר, בכל הנוגע להערכתם את כש. המנטלי של המנוחה, החל משנת 2009.
שלישית, מצד המשיבים העידו שתיים מבנותיה של המנוחה והן, ר. ואתי (ע.). עדות אלה אינן כלולות בהסכם הפש. ועל כן הן נחשבות לעדות שאינן מעוניינות בתוצאות המשפט ואף ככאלה שמעידות בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהן. לכך יש להוסיף כי עדות אלה היו בקשר ישיר עם המנוחה, שהתגוררה במבנה נפרד מזה של עפרה ונ. (כמתואר בפסקה 4 לפסק הדין - המנוחה ובעלה ניסים ד. ז"ל התגוררו בצריף אחד ואילו הבת עפרה ובעלה נ. התגוררה בצריף השני). כך, ר. העידה לפניי כי התגוררה עם המנוחה כחמש שנים. העדה האחרת, אתי, התגוררה עם המנוחה בשנים האחרונות לחייה. מבין שתי עדות אלה, עדותה של ר. הייתה מהימנה יותר. ר. תיארה את המנוחה כאדם צלול בדעתו, חרף נכותה הפיזית. גם אתי, האחות ש"חצתה את הקווים", העידה כי לנוכח ההתרחקות של המבקשים מהמנוחה, היא גמרה אומר בליבה להדירם מרכושה [פר' עמ' 93, ש' 31-30].
רביעית, כל המומחים היו אחידים בדעתם כי קיימת שונות בין דמנציה על רקע מחלת האלצהיימר לבין דמנציה כתוצאה מאירוע וסקולרי. בעוד הראשונה מאופיינת בשקיעה איטית של החולה הרי שהשנייה מאופיינת בירידה מהירה וחדה ביכולת המנטאלית. אף לא אחד מהמומחים הציג לפניי אבחנה חד משמעית שנתמכת בתיעוד רפואי, לפיה המנוחה סבלה מאירוע וסקולרי. מכאן, שאין לפניי ממצא רפואי לפיו נגרמה למנוחה פגיעה חדה ומהירה בכוש. השכלי. הפועל היוצא של כך הוא שהמנוחה סבלה מפגיעה ה.גתית ביכולתה המנטלית, פגיעה ששיעורה אינו ברור. בהינ. כי בשנת 2008, עת העידה המנוחה בבית משפט השלום בנתניה בתביעת הפינוי היא הייתה צלולה בדעתה, לא סביר בעיני כי בפרק זמן קצר יחסית, עד למועד חתימת ייפוי הכוח בשלהי שנת 2009, היא איבדה לחלוטין את כושר השיפוט שלה. מסקנה זו אף מתיישבת עם אבחנתו של ד"ר אפרמיאן, רופא המשפחה, מיום 1.11.2009 שם נקבע כי המנוחה מתמצאת בזמן ובמקום אבל סובלת מהפרעות בזיכרון.
ודוק - "...לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול-דעת שוללת את כושרו של הנוגע בדבר להתקשר בחוזים..." [ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 717 (1989)].
חמישית, ד"ר יוסי לובינסקי, רופא השיניים שטיפל במנוחה, העיד לפניי באשר לביקור שערך בבית המנוחה באותו היום בו נחתם ייפוי הכוח, או בסמוך לכך. לגרסתו, הוא שוחח עם המנוחה וזו שיתפה עמו פעולה. וכך עלו הדברים מעדותו:
"ש.מי הזמין אותך לבית המנוחה?
ת.אני לא זוכר בדיוק, אני מכיר כמה אנשים מחברי המשפחה, אחד מהם או כמה במקביל, לא זוכר בדיוק.
ש.למה היית צריך להגיע אליה הביתה?
ת.היא מוגבלת מבחינת ניידות.
ש.כשבדקת אותה היא שיתפה פעולה איתך?
ת.כן, לא נכנסו לפילוסופיות עולם אך היא בהחלט דיברה איתי."
[פר' עמ' 40 ש' 12-6]
83.הצדדים לא חלקו על אותנטיות חתימת המנוחה על ייפוי הכוח באמצעות הטבעת אצבעה של המנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב, בדיו על גבי המסמך. בהינ. כי לא הוכח לפניי כי נפל פגם בכוש. המנטלי של המנוחה בעת החתימה, אני קובע כי ייפוי הכוח שערכה המנוחה בגין הערעור היה תקף לעת עריכתו.
84.ברם, בכך שייפוי הכוח היה תקף עת עריכתו אין כדי ללמד כי בעת חתימת הסכם הפש. הייתה המנוחה במצב כשיר מבחינת שיקול דעתה ויכולת השיפוט שלה.
בהקשר זה אמר בית המשפט העליון את דברו בהלכה שנפסקה בע"א 1808/11 אוחנה נ' ברימט (פורסם בנבו, 20.01.2015) (להלן – עניין אוחנה). כך, בעניין שדומה במידת מה לענייננו, התעוררה שאלת תוקפה של פעולה משפטית (מכר מקרקעין) מכוחו של ייפוי כוח שנערך לזכותו של עורך דין מקום בו השולחת (מיפת הכוח) סבלה מהידרדרות במצבה המנטאלי.
85.סוגיה זו הוסדרה בהוראת סעיף 14(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, בו נקבע בו הלשון:
"השליחות מסתיימת בביטולה על-ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רג.ו, או – אם היה תאגיד – פירוקו".
86.בהקשר לכך קבע בית המשפט העליון כי אין מקום ליישום הגישה הפורמאליסטית לפיה ייפוי הכוח יפקע רק מקום בו קיימת הכרזה רשמית על פסלות הדין של מייפה הכוח, אלא ש"תכלית החוק מחייבת הכרה בכך שהשליחות תבוא לסיומה כשהשולח לוקה בשכלו ומאבד את יכולת השיפוט שלו, גם כשלא הוכרז באופן רשמי כפסול-דין" [עניין אוחנה, פסקה 30 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל].
87. לצורך הקביעה השיפוטית באשר לנסיבות סיומה של שליחות, קבע בית המשפט העליון את אמות המידה הבאות:
"כידוע, בית המשפט יכריז על אדם הסובל ממחלת נפש או מליקוי בשכלו כפסול-דין, אך לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת מגיעה עד כדי מצב הדורש הכרזה כאמור (ע"א 226/87 זועבי נגד ניקולא, פ"ד מג(1) 714 (1989)). אדם יוכרז כפסול-דין ככל שייקבע שמפאת הליקוי בשכלו או מפאת מחלת הנפש הוא אינו מסוג. לדאוג לענייניו ושבגריעת כושרו המנטאלי יש ממד של קביעות, וכי לא מדובר בתופעה חולפת (ראו: עניין פלוני, פסקה י"ג). נראה שאמות מידה אלו יוכלו לשרת גם שלוחים ששולחיהם מצויים בתהליך של גריעת כושר השיפוט שלהם והם מתלבטים לגבי מועד סיום השליחות."
[עניין אוחנה, פסקה 29 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל]
88.בענייננו, בראשית חודש נובמבר בשנת 2011 נבדקה המנוחה על ידי רופא גריאטר, הוא ד"ר אלתרמן. אבחנה זו נערכה במסגרת בדיקתה של המנוחה לאחר ששניים מילדיה היו מעוניינים במינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה. בסיכום הבדיקה נכתב על ידי ד"ר אלתרמן:
"חולה בת 89, סיעודית עם מטפלת צמודה 24 שעות. דמנציה מתקדמת. ירידה קוגניטיבית ניכרת. לא ניתן לבצע מבחנים קוגניטיביים. זקוקה למינוי אפוטרופוס (לא מסוג.ת לדאוג לענייניה)"
89.על יסוד בדיקה זו וממצאיה מיהרו שנים מילדיה של המנוחה, ש. ואתי, אל בית המשפט לענייני משפחה ועתרו ביום 15.12.2011 למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה של המנוחה. לנוכח הבקשה הציעה נציגת היועץ המשפטי לממשלה, ממשרד הרווחה, ליתן צו מניעה לפיו תיאסר כל דיספוזיציה בנכסי המנוחה על פי הסכם הפש., עד לקבלת תגובת יתר ילדיה של המנוחה ועד לקבלת תסקיר בעניינה. אולם, עובר לדיון הדחוף שנקבע לסוף חודש ינואר בשנת 2012, הלכה המנוחה לעולמה, ביום 3.01.2012.
90.בית המשפט העליון בעניין אוחנה נדרש למורכבות באשר לקביעת המועד בו נגרע כושרו של השולח, מבלי שהלה יוכרז כפסול דין:
"אכן, האפשרות שהשליחות תבוא לידי סיום עקב גריעה בכושרו של השולח גם מבלי שיוכרז כפסול דין, יוצרת מידה מסוימת של אי-ודאות, שכן בדרך-כלל אדם אינו הופך לחסר יכולת שיפוט בבת-אחת. לעתים קרובות, איבוד הכושר המנטאלי הוא הליך ארוך ואיטי. במקרים אחרים מתקיים מצב של נסיגה ושיפור לסירוגין. על-כן, אכן מוטל נטל מסוים על שלוחים, ששולחיהם נמצאים בעיצומו של תהליך כזה, לקבוע בעצמם האם השליחות באה אל סיומה בשלבים השונים לאורך ה.ך. לטעמי ניתן לפתור קושי זה בעזרת אמת המידה הבאה: השליחות באה אל סיומה בגריעת כשרותו של השולח (או השלוח) – לאחר שהוכרז פסול-דין או כשסביר להניח שהיה מוכרז ככזה לו הייתה מוגשת בקשה בעניינו לבית המשפט."
[עניין אוחנה, פסקה 29 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל]
91.בהתחשב בבדיקה שנערכה למנוחה על ידי ד"ר אלתרמן וכן בבקשה שהוגשה למינוי אפוטרופוס לגופה ולרכושה של המנוחה, הן על ידי הבן ש. (מקבוצת המבקשים) והן על ידי הבת אתי (שנמנית כעת על קבוצת המשיבים) כמו גם תגובתה של נציגת היועץ המשפט לממשלה, סביר להניח כי בקשה זו הייתה מתקבלת על ידי בית המשפט לענייני משפחה (אם כי יובהר, כי אין ע.ין מדובר בהכרזה על המנוחה כפסולת דין). אני קובע אפוא, שבאותו שלב המנוחה הייתה דמנטית והיא נדרשה למינוי אפוטרופוס על גופה ורכושה.
בהתחשב בכך וביתר הראיות שהובאו לפניי בדבר מצבה הבריאותי-רפואי של המנוחה, גילה המתקדם והיותה סיעודית שנזקקת להשגחה ולסיוע צמוד, סביר כי לוּ הייתה מוגשת בקשה להכרזתה של המנוחה כפסולת דין, זו הייתה מתקבלת.
92.הסכם הפש. נחתם על ידי עו"ד חימי מכוחו של ייפוי הכוח וביום 12.04.2011 קיבל הסכם הפש. תוקף של פסק דין בערעור. היה זה כשבעה חודשים בטרם נבדקה המנוחה בידי ד"ר אלתרמן וכשמונה חודשים בטרם הוגשה הבקשה למנות למנוחה אפוטרופוס לגוף ולרכוש.
93.על יסוד העדויות והראיות שהובאו לעיל, ניתן להציב שתי נקודות קיצון לבחינת מצבה של המנוחה – הראשונה, בשנת 2008 או בסמוך לכך, אז המנוחה העידה במשפט תביעה הפינוי ועדותה נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט; השנייה – בחודש נובמבר בשנת 2011 אז נבדקה המנוחה ונמצאה במצב של דמנציה מתקדמת ובירידה קוגניטיבית ניכרת.
כעולה מחוות דעתם של המומחים הרפואיים, מצבה של המנוחה הלך והידרדר, אם כי לא הייתה ביניהם הסכמה באשר לקצב ההידרדרות וחומרתה.
94.בהנחה שבין שתי נקודות הקיצון לעיל, בין שנת 2008 ולבין סוף שנת 2011, התרחשה ירידה מנטאלית ביחס ישר, התוצאה המסתברת היא כי כבר בראשית שנת 2011 לא הייתה המנוחה במצב נפשי ושכלי המאפשר לה נטילת החלטות מושכלות.
95.יתר על כן, לא הוצג לפניי כל תיעוד ראייתי אובייקטיבי שיש בו לבסס מסקנה אחרת כאילו המנוחה הייתה עצמאית בדעתה בשנת 2011. כך, לא הוצג לפניי תיעוד בדבר פעולות שביצעה המנוחה בבנקים או מול רשויות אחרות (כגון מוסד לביטוח לאומי וכו'). לא הוצגו לפניי עדויות של צדדים שלישיים כאילו המנוחה נהגה לערוך קניות או לדאוג לצרכי ביתה או להגיע לשמחות משפחתיות או לקחת חלק באירועים אחרים שמחוץ לביתה. אף לא הוצגו לפניי ראיות אחרות שיכלו להעיד על אורח ח. עצמאי שמשקף הפעלת שיקול דעת בעולם החיצוני למנוחה בשנת 2011. נהפוך הוא – על פי התיעוד הרפואי מדובר באישה בגיל מבוגר ביותר, ששנים רבות רתוקה למיטתה, אינה שולטת בסוגריה ונזקקת לעזרה בכל שעות היממה.
96.מסקנה אחרת, לפיה בשנת 2011 המנוחה הייתה ע.ין כשירה ובמצב קוגניטיבי סביר, תחרוג באופן קיצוני מאבחנתו של ד"ר דרומר, המומחה שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, לפיה עוד בראשית שנת 2009 היה ספק בכשרותה של המנוחה.
97.הואיל והמנוחה כבר לא הייתה צלולה בדעתה וממילא לא הייתה בעלת יכולת שיפוט עצמאית בראשית שנת 2011, אני קובע אפוא כי ייפוי הכוח שחתמה המנוחה לעו"ד חימי מכוחו נחתם הסכם הפש. פקע כבר אז. על כן, בעת הגשת הסכם הפש. לאישורה של ערכאת הערעור כבר לא היה מוסמך עו"ד חימי להסכים בשמה של המנוחה לתנאי הסכם הפש.. בנסיבות אלה, ההסכמה שניתנה על ידי עו"ד חימי בשמה של המנוחה להסכם הפש. ומתן פסק הדין בערעור – בטלה.
98.ברם, לטענת נ. בעת אישור הסכם הפש., 12.04.2011, הוצג למנוחה נוסח הסכם הפש. וזו הביעה את הסכמתה להסכם הפש., לאחר שתוכנו ותוצאותיו הוסברו לה [סעיף 35 ל-מב/9]. טענה עובדתית זו מג.מת הסכמה חוזית ישירה של המנוחה, שיש גמירות דעת בצידה, לתנאי הסכם הפש..
99.בע"א 1101/99 ברקוביץ נ' מושקוביץ (פורסם בתקדין, 17.07.1999) (להלן – עניין ברקוביץ) שנה השופט י' אנג.רד את הדברים הבאים:
"בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה ע"י אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה עפ"י הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבעו בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973".
100.בענייננו, עסקינן בהסכם פש. שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הערעור. פסק דין שכזה מיישב בתוכו שני אלמנטים שונים – אלמנט של הסכמה חוזית ואלמנט שיפוטי המקנה להסכם את מעמדו המיוחד, כפסק דין. עמד על הדברים השופט ![קבוצה 2]()
![]()
ת' אור בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 588 (1997) (להלן – עניין בן לולו), כדלקמן:
"פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [31], בעמ' 787)... פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים" (ע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [1], בעמ' 451). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על-כן, חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי-דין שבהסכמה (ראו דבריו של A.C. Freeman בספרו A Treatise of The Law of Judgments [35], בעמ' 2774).
בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם. כך, מציין השופט בך בע"א 690/88 ה' רובין ואח' נ' ש' רובין [2], בעמ' 461, כי "ביטולו של פסק-דין כזה אפשרי, אם נתג.ה פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין". ברוח דומה פסק השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט [3], בעמ' 46-47, כי: "...ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פש. בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתג.ה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין... בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק-דין... הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה...".
101.עיון בתובענה דנן מעלה כי לא הועלו מצד המבקשים טענות מפורשות מתחום דיני החוזים כנגד ייפוי הכוח והסכם הפש.. עם זאת, לנוכח הטענות המהותיות שעלו מצד המבקשים, בדבר מצבה המנטלי של המנוחה עובר לחתימה על ייפוי הכוח ואף עובר לאישור הסכם הפש. בערכאת הערעור, אדרש לטענות אלה, שיש בהם בכדי להניח את המסד העובדתי לעילת הבטלות החוזית.
102.כעולה מההלכה שנקבעה בעניין ברקוביץ, התשובה לשאלה בדבר תוקפה המשפטי של פעולה משפטית שביצע אדם בטרם הוכרז פסול דין "תלויה במצב השכלי הקונקרטי של עורכת הפעולה; המדובר אפוא בשאלה שהיא עובדתית ביסודה" (שם, ברישא לפסק דינו של השופט י' אנג.רד).
103.אשר לעצם פעולת ההסכמה של המנוחה לתוכנו של הסכם הפש., קיימת אי בהירות של ממש בין המובא בתצהירו של נ. לבין תוכן עדותו לפניי.
ובמה דברים אמורים?
בתצהירו של נ. נרשם כי תוכנו של הסכם הפש. אליו הגיעו הצדדים במסגרת הערעור ותוצאותיו הוסברו למנוחה עובר לאישורו בהליך הערעור – "הסכם הפש. קיבל תוקף פסק דין ביום 12.4.11 ... כאשר גם במועד זה חזרה והביעה המנוחה את הסכמתה עובר לחתימת ההסכם" [סעיף 35 ל-מש/9].
לעומת זאת, לפי גרסתו של נ. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, מי שהודיע למנוחה על הסכם הפש. היה דווקא עו"ד חימי:
"ש.ש. חתמה על ההסכם?
ת.לא זוכר. בטח כתוב. אני לא זוכר, למה לשקר.
ש.מתי נודע לש. שיש הסכם פש..
ת.יהודה חימי הודיע לה, התקשר אליה, והיתה מבסוטה בנושא, חבל על הזמן.
ש.הוא הסביר לה שהיא לא מקבלת שום דבר.
ת.לא יודע. אני הבנתי שהיא מקבלת 600,000 ₪ אליה."
[פר' עמ' 100, ש' 25-20].
104.התרשמתי כי מדובר בסתירה בלתי מוסברת באשר לנסיבות הסכמתה של המנוחה לתוכנו של הסכם הפש. – על פי העולה מתצהירו של נ. תוכן הסכם הפש. הוסבר למנוחה בסמוך לפני מועד אישורו בבית המשפט והיא נתנה את הסכמתה לו.
לעומת זאת, על פי עדותו של נ. לפניי, מי שדיווח למנוחה על ההסכם הוא עו"ד חימי, כאשר הדבק הדברים והגיונם מלמד כי היה זה לאחר מעשה, קרי – לאחר שכבר ניתן תוקף פסק דין להסכם הפש..
זאת ועוד, עו"ד חימי שערך לכא. את אותה שיחת טלפון לא העיד לפניי. על כן, עסקינן בעדות מפי השמועה, באשר לנושא מהותי ביותר במשפט, שהרי אין כל עדות אחרת הנוגעת לאופן בו ניתנה הסכמת המנוחה להסכם הפש., שלא נחתם על ידה.
בנסיבות אלה ובהיעדר ראיה חפצית להסכמתה של המנוחה (כגון - חתימה בהטבעת האצבע, כפי שנעשה בייפוי הכוח) , אני סבור כי לא הוכחה לפניי, אף לא ברף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי, הטענה לפיה המנוחה הסכימה הסכמה עצמאית ומודעת לכריתתו של הסכם הפש..
105.אולם, אפילו ניתנה הסכמה שכזו הרי שלנוכח הממצאים המפורטים לעיל, הסכמתה של המנוחה לאו הסכמה היא. כפי שעלה מהעדויות והראיות האחרות שהובאו לפניי המנוחה הייתה בתהליך דמנטי מתקדם בשנים האחרונות לגילה. בשנת 2011 נמצא כי המנוחה לא הייתה במצב מנטאלי המאפשר לה נטילת החלטות עצמאיות.
106.בספרם של המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ב 1013-1015 (1992) הובאו הדברים הבאים, היפים לענייננו:
"קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול דין, יחול חוק החוזים ... במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר' (Non est Factum). "
107.ניתוח מקיף ומפורט של דוקטרינת "לא נעשה דבר" מצינו בפסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"א 8163/05 ה. חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם בנבו, 06.08.2007) (להלן – עניין ה.). כעולה מאותו עניין, הוכרה דוקטר. "לא נעשה דבר" בדיני החוזים במשפט הי.י, אף לאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
ככלל, קבלת טענה מסוג זה תלויה בהתמלאות שני התנאים הבאים:
הראשון – קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה.
השני – העדר רשלנות מצדו של הצד שהוטעה או שנכפה.
108.בית המשפט העליון בעניין ה. התווה כללים באשר להכרעה בסוגיית טענת "לא נעשה דבר":
"על השופט היושב בדין במקרים מעיין אלה לבחון את הדברים מזווית ראיה נרחבת יותר, תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לכל מקרה ולנסיבותיו. כך למשל יש לבחון האם יש בידי הטוען לבטלות החוזה אפשרות תביעה למתן סעד חלופי כלפי גורם אחר, שאינו הצד השני לחוזה, שנושא ב"אשמה" כלשהי לסכסוך המשפטי. אם אפשרות כזו אכן קיימת, הרי שראוי להותיר את החוזה על כנו, שכן במקרה כזה לא קיימת הצדקה לפגוע בצד השני לחוזה, שפעל בתום לב. כמו כן יש לתת את הדעת לזמן שחלף מיום כריתת החוזה ועד ליום בו התבקש ביטולו של החוזה"
[עניין ה., פסקה 36 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל]
109.בענייננו, המנוחה סבלה בשנתה האחרונה מדמנציה מתקדמת ומירידה קוגניטיבית ניכרת. לגרסתו של נ., הסכם הפש. הובא לאישורה בסמוך למועד אישורו על ידי ערכאת הערעור. על פי גרסתו של נ., הסכמתה של המנוחה ניתנה בדיעבד, לאחר שהסכם הפש. נחתם, וזאת בעקבות שיחה טלפונית עם עו"ד חימי. תוכנה של שיחה כאמור לא הובהר במשפט.
ודוק – עיון בהסכם הפש. מלמד כי זכויותיה של המנוחה לכא. כלל אינן מובטחות, שהרי הקרקע החלופית ואף התמורה הכספית הנוספת אמורים לעבור לידיהם של נ. ועפרה [ראו סעיף 9 להסכם הפש. שם אמורה התמורה הכספית בסך 600,000 ₪ לעבור לידי המערערים 3-2 דשם, הם נ. וע.].
110.כאמור, בחודש דצמבר בשנת 2011 הוגשה כבר עתירה על ידי שניים מילדיה - ש. ואתי, בכדי למנות לה אפוטרופוס לגוף ולרכוש. עתירה זו הוגשה אל בית המשפט לענייני משפחה בכדי לעכב את ביצוע הסכם הפש. שנחתם כחצי שנה קודם לכן ודבר קיומו נודע ליתר בני המשפחה המורחבת.
בהתחשב במצב דברים זה, בהנחה שאכן ניתן למנוחה הסבר טלפוני כלשהו בדבר תוכנו של הסכם הפש. בו אין כל התניה בדבר התמורה שהמנוחה תקבל באופן אישי, אני סבור כי אף אם ניתנה הסכמה כלשהי מצד המנוחה באותה שיחת טלפון, לאו הסכמה היא. בנסיבות שכאלה, כאשר עסקינן בקשישה בערוב ימיה, ששמה מבטחה במשפחתה הקרובה והיא מצויה במצב דמנטי, לא ניתן לייחס לה התרשלות כלשהי.
על כן אני קובע כי ככל שניתנה הסכמה מצד המנוחה להסכם הפש., הרי שהסכמה זו הינה בטלה (Void), אף ללא צורך בהודעת ביטול.
111.לתוצאה זהה הגיע בית המשפט העליון במקרה שנסיבותיו דומות לענייננו:
"... המשיבה סבלה בתקופה ההיא מדמנציה קשה. לכן, רשאי היה בית המשפט קמא להע.ף את הראיות לפיהן סבלה המשיבה בעת עריכת העסקה מליקוי שכלי חמור, אשר שלל ממנה את היכולת להבין את משמעות העסקה. התוצאה היא, כי צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי למשיבה לא הייתה גמירת-דעת לערוך את עסקת המתנה וכי משום כך העסקה בטלה מעיקרה."
[עניין ברקוביץ, פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' אנג.רד]
112.תוצאה זו בדבר בטלות הסכמתה של המנוחה להסדר הפש. (ככל שניתנה כזו) מתיישבת עם ביטולו של ייפוי הכוח בראשית שנת 2011, עובר לאישור הסכם הפש. במסגרת הערעור. אף האפשרות כי המחלוקת שנפלה באשר לפירותיו של הליך הפינוי מהמקרקעין תמצא את פתרונה מחדש, תוך גרימת נזק מינימאלי לצדדים המעורבים, מחזקת את המסקנה בדבר התוצאה הראויה במחלוקת זו – בטלותה של הסכמת המנוחה להסכם הפש..
לפיכך אני קובע כי הסכם הפש. שקיבל תוקף של פסק דין אינו תקף באשר למנוחה ולעיזבונה. על כן, נשמט הבסיס ההסכמי של פסק הדין בערעור והוא מבוטל בזאת.
113.לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.
114.סוף דבר - התובענה מתקבלת. פסק הדין בערעור מיום 12.04.2011 מבוטל.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המשיבים 2-1 בהוצאות המבקשים בגובה שכר המומחים והע.ם כפי שנפסק וכן בשכרו של ד"ר פינקל בגין עריכת חוות הדעת לפי חשבונית. אינני רואה לנכון להשית על המשיבים 2-1 את עלות חלקם של המבקשים בחוות דעתו של שמאי המקרקעין, לנוכח ממצאי חוות הדעת.
בנוסף, אני מחייב את המשיבים 2-1 בשכ"ט בא כוח המבקשים בסך 12,000 ₪ לתשלום בתוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין.
בנסיבות העניין, אינני רואה לנכון להשית חיוב בהוצאות או בשכר טרחה כנגד רשות מקרקעי י. וכנגד מנהל העיזבון.
המזכירות תואיל להעביר עותק פסק הדין לתיק ע"א (מחוזי מרכז) 27802-11-09 ד. נ' מינהל מקרקעי י..
ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ו, 03 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
