פ"ח
בית המשפט המחוזי באר-שבע
|
1139-08
25/10/2009
|
בפני השופט:
1. ב. אזולאי - אב"ד
2. נ. זלוצ'ובר
3. צ. צפת
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד אברהם
|
הנתבע:
בהטה מלקה
עו"ד שגיב בר שלום
עו"ד נתן מלסה
|
| גזר דין |
- הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בהכרעת דין מיום 15/7/09 בעבירות ניסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירות בניגוד לסעיפים
305(1), 334+335(א)(1) ו- 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.
על פי עובדות האישום בהן הורשע הנאשם, הנאשם והמתלוננת היו בעבר בני זוג ונפרדו שנה לפני האירועים נשוא כתב האישום. ביום 26.6.08, סמוך לשעה 07:50 יצאה המתלוננת עם שתי בנותיה הקטינות מביתה. הנאשם אשר הבחין במתלוננת, החל לרוץ לעברה כשהוא אוחז בידו בסכין וזאת במטרה לדקור אותה ולגרום למותה.
המתלוננת החלה להימלט בריצה עם בנותיה לכיוון ביתה והנאשם רדף אחרי המתלוננת כשכל העת הוא אוחז בסכין בידו. הנאשם הצליח לתפוס את המתלוננת בכניסה לבנין מגוריה, אחז בגופה מאחור וניסה לדקור אותה בסכין בבטנה וזאת בכוונה לגרום למותה. תוך כדי שהיא זועקת לעזרה, הצליחה המתלוננת לתפוס את ידו של הנאשם שאחזה בסכין, נאבקה עימו ומנעה ממנו לנעוץ את הסכין בגופה.
הנאשם נשך בחוזקה את המתלוננת בזרועה הימנית וחנק את צווארה בידו מאחור. המתלוננת נפלה ארצה. שכנה שראתה את המתרחש צעקה לנאשם שיעזוב את המתלוננת ואז הנאשם נמלט מהמקום.
כתוצאה ממעשי הנאשם נפצעה המתלוננת ונוצרה המטומה גדולה בזרועה הימנית, חבלות של ממש, שריטה בצווארה ופצעים במרפקי ידיה.
- ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש ביקשה להחמיר עם הנאשם ולהשית עליו עונש מאסר ארוך ומרתיע, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת, עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע ולהחזיר את הביטחון הן למתלוננת ולבנותיה והן לציבור הרחב.
הנאשם מתוך כעס וקנאה החליט שהוא רוצח את המתלוננת, הצטייד בסכין גדולה ועקב אחר המתלוננת בשעת בוקר מוקדמת כשהיא מלווה בבנותיה בדרכן לבית הספר. האירוע הסתיים כפי שהסתיים רק בשל כך שהמתלוננת נאבקה עימו וכך ניצלו חייה ולא משום שהנאשם התחרט על מעשיו - הסבר שבית המשפט דחה. העובדה שלא נגרמה למתלוננת חבלה פיזית קשה לא מפחיתה מחומרת המעשים ומההשלכה של מעשי הנאשם על המתלוננת ובנותיה. כמו כן, לנאשם הרשעה בעבירת תקיפה סתם, גם כן כנגד המתלוננת.
- ב"כ הנאשם ביקש להתחשב במצבו הסוציאלי של הנאשם, אשר מאז שעלה ארצה לפני כעשר שנים לא רווה נחת. נסיבות חייו הקשות של הנאשם אשר גם התייתם מהוריו בגיל צעיר מאד, והתקווה שאבדה לו יחד עם העובדה שנותר ללא קורת גג, הן שהובילו אותו לבצע את העבירות. לטענתו, לא מדובר באותם מקרים מתוכננים היטב מראש וגם לא באותם מקרים שהנאשם שם לעצמו מטרה לפגוע ויהי מה. הנאשם עזב את המקום לאחר שהמתלוננת נטלה את הסכין, אמנם אין זה מבטל את המעשה הראשוני, אולם יש בכך נסיבה לקולא. לבסוף, ציין שהנזק הפיזי שנגרם למתלוננת אינו חמור והעובדה שהמתלוננת קיבלה טיפול ושוחררה מדברת בעד עצמו.
הנאשם ביקש את רחמי בית המשפט והסביר על נסיבות חייו הקשות בארץ ובגולה כאשר התייתם מהוריו שהיה רק בגיל תשע. הנאשם ביקש סליחה, הביע חרטה וטען שהוא למד לקח ולא יחזור על מעשיו.
4. לנאשם הרשעה אחת בעבירת תקיפת סתם מיולי 2007 בגינה נשפט לחודשיים מאסר ושישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירת אלימות.
העונש האמור הושת על הנאשם ביום 30/10/08 בזמן שהיה עצור בתיק נשוא כתב האישום. ב"כ המאשימה בסיכומיה טענה, כי היא לא מתנגדת שהעונש שיוטל, יוטל מיום מעצרו, על אף שבמהלך מעצרו הוא היה שפוט לתקופה של חודשיים.
5. אלימות בכלל ואלימות בתוך המשפחה בפרט, תופעה מכוערת וקשה היא ויש להוקיעה. במקרים אלה שיקולי ההרתעה ושלום הציבור עדיפים מהתחשבות בנסיבות חייו של הנאשם ויש לתת ביטוי של ממש לחומרת העבירה בשיקולי הענישה. כמובן שלכל מקרה יש נסיבות המקלות, אך יש לראות לנגד ענינו מעל לכל את טובת הציבור והשבת הביטחון לאותן משפחות שנפלו קורבן לאב אלים או דמות אחרת אלימה שמאיימת על שלמות התא המשפחתי ומצמצמת את זכותה של בת הזוג לחיים ללא מורא.
אמנם, הנאשם אינו נשוי למתלוננת ולפני כשנה נפרדו השניים, אך מעשיו הם על רקע הקשר בינו לבין המתלוננת ועל רקע תהליך ההיפרדות, רגש הקנאה, תחושת הבעלות והרצון לשלוט בחיי המתלוננת.
לעניין זה יפים דברי המשנה לנשיא כתוארו אז השופט מ.אלון בע"פ 2157/92
פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1), עמ' 81, 84-85:
"השופט המלומד עמד על חומרת העבירה, טיבה ונסיבות ביצועה; העונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר. חומרה יתרה נודעת בחבלה שחבל המערער במקרה דנן, משמדובר בחבלה שחבל באשת חיקו. תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעקרו על ידי עונשים הולמים, למען ישמע ויראה המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו, והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית (ראה ע"פ 870/85, תוהמי נ' מדינת ישראל, פד"י מ(733 (1, בעמ' 737-736), וחומרת הענישה היא ביטוי להוקעת המעשה ולסלידה הימנו. אמרנו על כך - מענין לענין באותו ענין - במקום אחר (ע"פ 156/80, בנימין נ' מדינת ישראל, פד"י לה(4)744, בעמ' 746):
"סוגיה זו של שיקולי הענישה קשה וסבוכה היא עד מאוד, ורבו בה דיוניהם ולבטיהם של אנשי משפט, קרימינולוגים ואישי חינוך; לאחרונה עמדתי עליה בהרחבה בע"פ 212/79. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, וחלילה וחס שנהיה נוטרים ונוקמים בבואנו חשבון שיקולי העונש. משום כך, בבוא בית המשפט לגזור את העונש, שומה עליו להיות מתון ולהימלך בדעתו, להסיר כעס מלבו, שמא רגש הנקמה 'תהיה
גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו' (שו"ת הרשב"א, ח"ה, רלח; וראה ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 428). אך אין בית המשפט רשאי להתעלם, בבואו לגזור דינו של עבריין בפשע חמור כגון זה שבפנינו, מהשיקול של תגמול, הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש. לא מעשה של נקמה יש כאן, אלא הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית."