החלטה
העניין שבפני, התנגדות התובע לתובענה אשר הוגשה כנגדו כתובענה לסכום קצוב לפי הוראות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל.
על פי המתואר בתובענה, הנתבע היה לקוח של התובעת, ונותר חב לה סך של 490 ₪ בגין שירותי אינטרנט, בתקופה שבין אוגוסט 2011 ועד לחודש מאי 2012 (תוך שהתובעת קיזזה מדרישתה חודשים בהם לא היה שימוש בשירותיה). מפנה התובעת בהקשר זה להודעה על חיוב אשר לא כובד (הוראת קבע), מחודש אוגוסט 2011.
הנתבע הגיש התנגדות, וטען כי ביום 11.7.2011, כחודש לפני מועד אי כיבוד הוראת הקבע הנ"ל הודיע לתובעת כי הוא מבקש להתנתק משירותי האינטרנט שלה, הן בשיחה טלפונית אשר נערכה מול נציג השירות בשם נמרוד והן בדרך של משלוח שדר פקסימיליה, זאת בעקבות שירות אשר לדעתו היה לקוי ולא בהתאם להסכם שבין הצדדים, וממועד הפסקת ההתקשרות התקשר עם חברה אחרת למתן שירותי אינטרנט.
הנתבע טען כי חרף רצונו להפסיק את השירות, המשיכה התובעת להנפיק לו חשבוניות חיוב, אגב משלוח דברי דואר לכתובת שגויה – שכן עבר להתגורר בדירה אחרת – אם כי באותו בניין (הנתבע עבר מדירה מס' 76 לדירה מס' 69 בבניין). הנתבע הפנה לכך כי במשך כשנה וחצי לאחר הפסקת ההתקשרות, פנה מספר פעמים אולם לא זכה למענה כלל.
התובע הוסיף וציין כי התובענה הייתה לקויה לגישתו, בהיעדר צירוף הסכם ההתקשרות שבין הצדדים, ובהיעדר פירוט מלא וממצה אודות החיוב המדויק.
עוד הלין הנתבע על כך כי תיבת דוא"ל שהייתה בשימושו משך שנים רבות, נותקה על ידי התובעת, ללא התראה ובמפתיע, חרף הסכמתו לשלם עבור שימורה של אותה כתובת דוא"ל.
הוריתי לתובעת להשיב להתנגדות, על מנת לנסות ולפזר חלק מן הערפל אשר שרר עקב ניסוח התובענה בצורה לא מדויקת, ובשל היעדר צירוף ההסכם שבין הצדדים. התובעת צירפה תיעוד עשוי בחתימת ידו של התובע, ואף הבהירה את בסיס החיוב; בנוסף הוגש דו"ח פירוט שימושים בגלישה באינטרנט באמצעות המנויים אשר הופעלו על ידי הנתבע במסגרת ההתקשרות עם התובעת, ממנו עולה כי גם לא שביקש הנתבע לכאורה, להפסיק את השימוש בשירותי התובעת, הוא המשיך להשתמש באינטרנט תקופה ממושכת ובהיקף משמעותי.
לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לנכון להורות על קבלת ההתנגדות, אולם בכפוף להפקדת סכום כספי המייצג את החיוב הנטען, ואבהיר טעמי.
מחד, טעם רב יש בדברי התובעת, בהתחשב בנספח ו' לתשובת התובעת: הנתבע טוען כי פסק מלהשתמש בשירותי התובעת החל מחודש יולי 2011, בעוד שאותו מסמך מעיד אחרת: לנתבעת שויכו שלושה שמות משתמש. המשתמש meirelimelech המשיך לעשות שימוש בשירותי האינטרנט באופן סדיר עד לחודש אוקטובר 2011, וכך אף המשתמש deniselimelech. אמנם המשתמש e-moshe הפסיק פעילותו בחודש יולי 2010, ואולם עדיין היו שני משתמשים בהם השימוש היה תדיר, שלושה חודשים לאחר מועד הניתוק הנטען.
מאידך, הגם שברי כי שימוש זה אינו אמור להינתן בחינם, עדיין ישנם ספקות לגבי היקף השימוש, ויכול ומדובר בשימוש בשגגה, שגגה אשר יכולה הייתה להימנע לו הייתה התובעת דואגת לנתק את כל המנויים המשויכים לנתבע. יתר על כן, החיוב בגין אותם שני מנויים, על פי חשבוניות אשר צורפו, מגיע ל- 107 ₪ לחודש (בצירוף מע"מ), בעוד החיוב הנטען על פי כתב התביעה הינו גבוה יותר ולא מדויק, שכן אותו שימוש נמשך שלושה חודשים בלבד.
לא ראיתי בטענותיו של התובע בדבר משלוח לכתובת שגויה, או בטענות הנוגעות לאי תקינות התובענה, כמעלות או מורידות בהקשר זה, שכן הפגמים הטכניים הוסדרו במסגרת התגובה אשר הוגשה, והעובדה כי התובע עבר דירה בתוך אותו בניין אינה מלמדת על משלוח לכתובת שגויה (על אחת כמה וכמה כאשר הנתבע לא עדכן את התובעת על מעבר הדירה).
את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).
בנסיבותיו של מקרה זה, כתב התביעה הוגש בצורה אשר אינה משקפת את החיוב הנכון והאמיתי – גם לגישת התובעת, והחיוב הנכון אינו אמור לעלות על הסך של 321 ₪ + מע"מ. אמנם אי הדיוק הינו מינורי, ואולם תובענה לסכום קצוב אמורה להיות ברורה, פשוטה ומדויקת, וקשה לומר כי התובענה עונה על צורך זה.
יחד עם זאת, גם הנתבע – במסמך אשר הוגש לאחר סיום טענות הצד ומבלי שניתנה רשות לכך, מציין כי אותם שני שמות-משתמש בהם היה שימוש לאחר הודעת הניתוק, שויכו אליו אולם הם של הוריו, אשר יכול וגלשו בתום לב, ויכול ומן הראוי לשלם את העלות החלקית המופחתת בהקשר זה.
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, מסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים. יחד עם זאת, פסיקת בתי המשפט סייגה סמכות זאת, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757).
ייאמר כי ניתן להגמיש את התנאים ולגוונם בצורות השונות של ערובות וערבויות, ההולמות את נסיבות הענין (ע"א (ת"א) 458/80 מיטווך ובניו נ' בראל, פ"מ תשמ"א (1) 476).
בנסיבות מקרה זה, נקודת האיזון הראוי הינה הפקדת אותו סך בקופת בית המשפט, כתנאי למתן רשות להתגונן. לאור האמור אני קובע כי לנתבע תינתן רשות להתגונן כנגד התובענה ככל שיופקד סך 378 ₪ בקופת בית המשפט.
הסכום כאמור יופקד בתוך 30 ימים מהיום, בהיעדר הפקדה ההתנגדות תידחה.