פסק דין
מבוא
1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 158,192 ₪ שעילתה פרסום לשון הרע.
2.התובע הוא עו"ד במקצועו, ידוע ומוכר. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 24.2.2006, בשעה 23:15 או בסמוך לכך, צעק שוטר סיור במשטרת ישראל, רס"ר איציק יהודה (להלן: "יהודה"), בקולי קולות, בקרן הרחובות שטריקר- יהודה המכבי בתל אביב, את המשפט הבא:
"עורך דין שטנגר הוא עורך דין ביריון והוא ביריון וצריך לחנך אותו."
ובסמוך לאחר מכן את המשפט הבא:
"אנחנו נחנך אותו. נדאג שהמערכת תחנך אותו. בשביל זה יש בית משפט שיחנך אותו".
לטענת התובע, דברים אלה מהווים פרסום לשון הרע לגביו, שכן הם נשמעו היטב הן על ידי התובע, הן על ידי שכנו סן פרחי (להלן: "פרחי") והן על ידי שכנים נוספים ששהו בדירותיהם.
מכאן התביעה.
3.יש לציין כי התביעה הוגשה באופן אישי נגד יהודה, אלא שהמדינה הגישה הודעה על קיומה של חסינות לפי ס' 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בקשתו של התובע לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות, נדחתה ביום 8.1.2007 (בש"א 171502/06), ולפיכך נדחתה התביעה האישית נגד יהודה, והמדינה הפכה לנתבעת בתיק במקומו.
4.המדינה מכחישה את טענותיו של התובע. לטענתה, ביום 24.2.2006 התקבלה קריאה במוקד 100 של משטרת ישראל בעקבות השמעת איומים ברצח ברח' שטריקר בתל אביב. צוות סיור של משטרת ישראל בפיקודו של יהודה, שמנה שלושה שוטרים, הגיע לזירת הארוע. לאחר שהתובע עוכב לחקירה והוכנס לניידת, ביקש יהודה לגבות עדות מן המתלוננת, גב' רוני עמר (להלן: "רוני"). דא עקא, רוני חששה להגיש תלונה בנימוק שהתובע עלול להתנכל לה. יהודה ושוטר נוסף שעמד לצידו ניסו להרגיע אותה והסבירו לה כי מעשה בריונות אינו יכול לשמש כלי להפחדה וכי היא תקבל את ההגנה הדרושה מהמערכת. השיחה התנהלה בטון דיבור רגיל ולא בצעקות. מלבד השוטרים, המתלוננת, התובע והשכן פרחי, איש לא היה ברחוב ולא שמע את דברים. המדינה טוענת כי יהודה כלל לא אמר את הדברים שהתובע מייחס לו. עוד טוענת המדינה כי אם אכן נאמרו הדברים, הרי שעומדות לה הגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").
5.השאלות הטעונות הכרעה הן השאלות הבאות: האם השוטר יהודה אכן אמר את הדברים שהתובע מייחס לו; אם אמר את הדברים, האם הם מהווים לשון הרע ביחס לתובע; האם עומדות למדינה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע.
האם השוטר יהודה אכן אמר את הדברים שהתובע מייחס לו?
6.סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים נעוץ בשאלה באילו מילים בדיוק השתמש השוטר יהודה עת ניסה לשכנע את רוני להגיש תלונה נגד התובע.
7.בענין זה העידו מטעם התובע הוא עצמו וכן השכן פרחי. מטעם הנתבעת העידו השוטר יהודה וכן שני השוטרים שהגיעו עימו בניידת הסיור למקום הארוע, הם השוטרת המתנדבת עדי שמאי והשוטר בשרות חובה דביר שלם.
8.התובע טוען בסיכומיו כי כל העדים, למעט השכן פרחי, הם עדים בעלי ענין, ולכן יש ליתן משקל מיוחד לעדותו של פרחי, שאינו חשוד באהדה לצד זה או אחר.
מנגד, הנתבעת טוענת כי שלושת עדיה הם עדים אובייקטיביים, שכן הם אינם בעלי דין בתיק.
אינני מקבל טענות אלה של הצדדים. אני סבור כי העדים כולם, בלא יוצא מהכלל, אינם עדים אובייקטיביים, הגם שדרגת המעורבות האישית שלהם משתנה מעד לעד. ברי כי התובע עצמו איננו אובייקטיבי, באשר הוא בעל דין. מאידך, גם יהודה איננו עד אובייקטיבי, שכן הגם שהמדינה נטלה על עצמה את האחריות למעשיו והוא חדל להיות בעל דין בתיק, התביעה הוגשה בגין מעשים המיוחסים לו ויש בה כדי להטיל דופי בהתנהלותו האישית. גם השוטרים הנוספים שהיו עימו בארוע, למרות שאינם בעלי ענין, אינם עדים אובייקטיביים לחלוטין. השוטרת עדי שמאי נישאה ליהודה לאחר אותו ארוע (בינתיים כבר התגרשה ממנו), ואילו השוטר דביר שלם היה כפוף ליהודה במועד הרלבנטי לתביעה, וגם אם בינתיים סיים את שרותו במשטרת ישראל, יש להניח כי לא ימהר להעיד נגד מפקדו לשעבר.
גם העד פרחי איננו עד אובייקטיבי. לא מדובר בסתם שכן של התובע, אלא בשכן שהוא גם חבר קרוב מאוד של התובע, וגם קיים עימו בעבר קשר מקצועי (ע' 14 לפרוטוקול). התובע עצמו העיד כי נהג לבקר בביתו של פרחי פעמים רבות, שכן פרחי ומשפחתו "הם בעצם הבית שלי, אני לא נשוי, אין לי ילדים, זה הבית שלי." (ע' 74 לפרוטוקול). גם פרחי אישר בעדותו כי התובע נוהג לבקר בביתו באופן ספונטני (ע' 16 לפרוטוקול).
על כן, יש לבחון בזהירות רבה את עדותם של כל הנוגעים בדבר, כדי לברר מה באמת נאמר באותו ארוע, ומה היה טון הדיבור.