התקבלה בקשה לקיום צוואה שנערכה בפני כומר למרות קיומם של פגמים פורמאלים

פתח דבר:

1.                     לפני בקשה לקיום צוואה שאינה נושאת תאריך ושעל פי הנטען נערכה בפני רשות, ומנגד, התנגדות הנתבעת מס' 3 לקיומה.

2.                     על פי בקשת הקיום, המנוח ס.ק. ז"ל (להלן: " המנוח") שהלך לבית עולמו ביום 13.3.2003, ערך צוואה בפני רשות - הכומר ג'., כומר העדה היוונית קתולית ב- וחבר בית הדין הכנסיתי (להלן: " הכומר"). הבקשה הוגשה על ידי ס.ק. , בנו של המנוח (להלן: " התובע"). על פי הצוואה, הוריש המנוח את רכושו לאשתו ולשני בניו ס. ו- ס. , ואילו לבנותיו לא הוריש דבר, אם כי ציווה כי שתים מבנותיו - ס. ו- ס. ימשיכו להתגורר בביתו כל עוד ולא נישאו. 

3.                     שלוש מבנותיו של המנוח הגישו התנגדות לבקשת הקיום, שם טענו: "אנו טוענות כנגד כשרות הצוואה ומבקשים מבית המשפט שלא לאשר אותה ולחלק את עזבונו של אבינו המנוח על פי החוק", סתמו ולא פירשו.

4.                     לאחר הגשת ההתנגדות ובמצוות סעיף 67(א)(1) וסעיף (6) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק הירושה"), הועברו הבקשה וההתנגדות לדיון בבית משפט זה.

5.                     המתנגדות הגישו בהמשך תצהיר ובו פירטו בהרחבה את נימוקי ההתנגדות. אלה נסובו על שלושה צירים: הציר האחד סביב טענת זיוף שנזנחה בהמשך והמתנגדות חזרו בהן ממנה; הציר השני נגע לפגמים בצוואה ובין היתר מאחר והיא אינה מציינת תאריך עריכתה והציר השלישי נגע לסוג הצוואה; לשיטת הנתבעות, הצוואה לא נערכה בפני רשות.

מאוחר יותר חזרו בהן הנתבעות 1 ו- 2 מהתנגדותן ונותרה  התנגדות הנתבעת מס' 3 בלבד.

6.                     סביב צוואה זו מתעוררת שאלה מרכזית אחת -  האם עסקינן ב"צוואה בפני רשות"? בגדרי שאלה זו יש לבחון מועד עריכתה, האם לאחר 18.12.96 מועד מינויו של הכומר כחבר בית דין או לפני מועד זה?

טענות הצדדים:

7.                     טוען התובע, כי מדובר בצוואה בפני רשות העונה על דרישת סעיף 22 לחוק הירושה ואשר משקפת את רצון המנוח ועל כן יש לקיימה.

לטענת התובע, אי ציון תאריך עריכת הצוואה הינו פגם צורני שניתן לריפוי, וכי מראיות התביעה ניתן להיווכח כי זו נערכה לאחר מינויו של הכומר כחבר בית דין כנסיתי (לאחר 18.12.1996), בטווח הזמנים שבין חזרת התובע למגורים ב-___ בחודש מרץ 1997 ולבין חתונת הנתבעת 3 בתאריך 25.1.2000.

עוד טוען התובע כי הצוואה מבטאת את רצונו של המנוח, וכי כל הצדדים המעורבים בדבר, כולל ע.ק.  שהוא בעלה של הנתבעת 1, ידעו על הצוואה עוד בחייו של המנוח.

לעניין נסיבות איתור וגילוי הצוואה חודשים רבים לאחר פטירת המנוח טוען התובע, כי זה נבע מצירוף מקרים נדיר שאינו מאפיין את עבודת בית הדין או עבודת הכומר, וזאת בשל העובדה כי הכומר נאלץ להעתיק את משרדו למקום אחר. הצוואה הוחזקה במעטפה בין דבריו האישיים של הכומר ונשכחה שם משום שהמנוח לא חזר לכומר על מנת להשלים את החסר במספרי תעודות הזהות של הזוכים על פי הצוואה ובשל קרות מספר אירועים טראגיים במשפחת המנוח.

התובע מוסיף וטוען כי בית הדין הכנסיתי, כמוהו כמו בתי הדין הדתיים האחרים, אינו נוהג לקיים את הוראות תקנות הירושה, התשנ"ח - 1998 (להלן: " תקנות הירושה") ואינו מקפיד על כל הכללים הפרוצדוראליים כמתחייב על פי התקנות. אמנם הכומר לא קיים את הוראות תקנות הירושה ככתבן וכלשונן, אך אין בכך כדי לפסול את הצוואה כלל וכלל.

עוד טוען התובע, כי עריכת צוואה שלא על ידי הגשת בקשה בהתאם לפרוצדורה הקבועה בתקנה 7 לתקנות הירושה הנו פגם הניתן לריפוי, וכך הם שאר הפגמים, לרבות העדר אישור הרשות על גבי הצוואה כי זאת נקראה בפני המצווה.

לעניין תאריך עריכת הצוואה, טוען התובע, כי התאריך המדויק אינו משנה כלל מאחר ומדובר בצוואה יחידה של המנוח וכי הכומר ציין שהיא נערכה בחודשים ינואר-פברואר 1999.

8.                     מנגד טוענת הנתבעת מס' 3, כי אין עסקינן בצוואה בפני רשות, שכן הכומר ערך את הצוואה בטרם מונה כחבר בית דין. לא רק זאת אלא שהכומר לא ערך אותה במסגרת תפקידו כחבר בית דין אלא על רקע חברותו עם המנוח, כאשר ממילא לא התקיימו דרישות החוק והתקנות.

לטענת הנתבעת מס' 3 כלל הוא כי שופט או חבר בית דין לא יעיד בבית המשפט על עבודתו כשופט ואם העיד חזקה כי לא פעל כרשות ולפיכך אין בפנינו צוואה בפני רשות, ולשם כך מפנה הנתבעת מס' 3 להחלטת בית המשפט מיום 31.1.2007.

הנתבעת מס' 3 טענה, כי מועד עריכת הצוואה לא הוכח, ומתצהירו של מר נ.ש.  אשר הוגש מטעם התביעה עולה דווקא כי צוואת המנוח נערכה לפני 22.4.1994 - מועד עריכת צוואת העד. כמו כן, כל שידעו עדי התביעה היה להציג מסגרת זמן גסה ביותר ההולמת ולא במפתיע את גרסתם ואת מטרתם המשפטית. בנוסף, עדותו של הכומר מצביעה על תאריך גג שממנו לא ניתן לקבוע תאריך מדויק.