סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
התביעה מושא הערעור בפנינו התקיימה בדרך של דיון מהיר (השופט משה טוינה ונציגת הציבור הגברת קרמרסקי בתיק דמ 003912/98). משכך אין פסק הדין נתון לערעור בזכות. רשות ערעור ניתנה בשאלה אחת בלבד והיא בעניין פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורין (בר"ע 1137/04). בית הדין האזורי פסק תשלום של הפרש פיצויי פיטורין בסך - 900 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורין בגובה 10% לחודש. כל זאת לתקופה שמיום 1.9.1998 עד למועד מתן פסק הדין בבית הדין האזורי. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 14.3.2002. מדברי המערערת בבית דין זה עולה כי היא שילמה למשיבה סך של -.20,000 ש"ח לאור פסק הדין.
העובדות
המשיבה, ראיסה לרנר הועסקה בחנות דיינר בבאר שבע החל מיום 1.7.1996 עד ליום 10.9.1998. ראיסה לרנר הועסקה על בסיס שכר חודשי. שכרה בסוף תקופת העבודה עמד על סך של -.1,649 ש"ח ברוטו.
ביום 1.3.1998 התחלפו המעבידים במקום העבודה. עד אותו מועד הועסקה המשיבה בידי מר חלילי גבריאל והחל מאותו מועד הועסקה המשיבה על ידי השותפות "דיינר" - חנות בגדים המופעלת על ידי המערערת, ויקטוריה סבירסקי, ומר חלילי גבריאל. השותפות והשותפים פתחו תיק ניכויים חדש ותיק מע"מ חדש לתקופה שמיום 1.3.1998 ואילך.
סיום יחסי עובד-מעביד נעשה ביוזמת הצדדים.
אין חולק כי לראיסה לרנר שולמו פיצויי פיטורים לאחר סיום העסקתה בחודש אוגוסט 1998, לתקופה שעד ליום 1.3.1998, היינו, עד להחלפת הבעלות על החנות. אין חולק, והדבר מוסכם על הצדדים, כי לא שולמו למשיבה פיצויי הפיטורים לתקופה שמיום 1.3.1998 עד למועד סיום יחסי עובד-מעביד בפועל באוגוסט 1998.
תביעתה של ראיסה לרנר הוגבלה בבית הדין האזורי לתשלום פיצויי פיטורין לתקופה בה הועסקה אצל השותפות ולפיצויי הלנת הפרשי פיצויי פיטורים.
הדיון בבית הדין האזורי
טענת השותפות והשותפים ויקטוריה סבירסקי ומר חלילי היתה שהמעביד החדש, השותפות והשותפים, אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורין משראיסה לרנר לא השלימה שנה בשירותו של המעביד החדש. המעביד הראשון אשר העסיק את המשיבה עד ליום 1.3.1998, שילם פיצויי פיטורין לראיסה לרנר בגין תקופת העבודה אצלו.
בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי המערערת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים מהמעביד האחרון, השותפות, וכן מויקטוריה סבירסקי ומר חלילי, השותפים בשותפות, בגין כל תקופת העסקתה באותו מקום עבודה ובכלל זה התקופה שבמחלוקת. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו זו על סעיפים 1(ב) ו- 12 לחוק פיצויי פיטורים, לפיהם המעביד האחרון חייב בתשלום פיצויי פיטורים לעובד בגין כל תקופת עבודתו של העובד במקום העבודה. בנושא זה לא ניתנה רשות ערעור ואין אנו דנים בשאלה זו.
משלא היתה מחלוקת על הבסיס לחישוב תשלום הפרשי פיצויי הפיטורים קבע בית הדין האזורי כי המשיבה זכאית להפרש פיצויי פיטורים בשיעור של 900 ש"ח לתקופה שמיום 1.3.1998 ועד ליום 10.8.1998.
אשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין, הוא נושא הדיון בפנינו, פסק בית הדין האזורי כי אין מקום לביטולם כטענת המערערת ושאר הנתבעים. בית הדין ביסס את קביעתו על ההלכה שממועד הגשת כתב ההגנה אין עוד מחלוקת על הזכאות. על כן לא ביטל בית הדין את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורין לחלוטין. בית הדין האזורי הפחית את פיצויי ההלנה בגין הפרש פיצויי הפיטורין לגובה של 10% לחודש לתקופה שמיום 1.9.1998 ועד למועד מתן פסק הדין, היינו, 14.3.2002. כן פסק בית הדין האזורי כי אם לא ישולמו הפרשי פיצויי הפיטורין תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דינו של בית הדין האזורי לצדדים, ישולמו פיצויי הלנת פיצויי פיטורין מלאים ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
טיעוני המערערת, הגברת ויקטוריה סבירסקי
ויקטוריה סבירסקי טוענת כי לא היה מקום לחייבה בפיצויי הלנה וכי יש להפריד בין חיובה לבין החיובים החלים על מר חלילי. לטענתה השותפות שהוקמה על ידה ועל ידי מר חלילי התפרקה בשנת 1999. לעצם העניין טוענת ויקטוריה סבירסקי כי היא היתה מעבידתה של ראיסה לרנר במשך שבעה חודשים בלבד ועל כן אין היא חייבת בתשלום פיצויי פיטורין בגין התקופה ממועד יסוד השותפות.