ת"ת 53372-03-14 זכריה נ' ויקטוריה

בפני תביעה כספית בסך של 50,000 ₪ (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט). התיק נפתח בהוצאה לפועל (תיק 1702868149), והנתבעת הגישה התנגדות.

הדיון בהתנגדות התנהל בתחילתו באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות והחומר שבתיק, ועל חקירות קצרות של העדים המרכזיים. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

אין חולק כי נקשרה עסקה בין התובעים לבין בתה של הנתבעת, לפיה רכשה הבת מהתובעים רכב ומסרה בידיהם רכב שלה. אין גם מחלוקת, כי לאחר זמן לא רב נטלה הבת מהתובעים את רכבה, שלא על דעתם. המחלוקת היא באשר לאופי העסקה, ועוד חולקים הצדדים באשר לסכומים ששולמו ולטיבה של פעולת הלקיחה של הרכב בידי הבת. מחלוקת נוספת נוגעת למסמך עליו חתומה הנתבעת, הנחזה להיות זכרון דברים לרכישת רכב התובעים על ידה (אין חולק כי הרכב נרשם על שמה), אולם שלטענת הנתבעת הוא מזויף, שכן מתחילה חתמה על דף ריק, או כמעט ריק, שלא אמור היה להיות זכרון דברים, והתוכן הוסף בו לאחר חתימתה. מחלוקת אחרונה נוגעת לשווי כלי הרכב המדוברים בעת העסקה.

בקליפת אגוז, התובעים טוענים שמדובר היה בעסקת חליפין, לפיה רכשה הבת את רכבם תמורת רכבה וסך של 6,000 ₪ (אם כי שילמה בפועל רק 4,500 ₪, בהסכמתם), ונטילת הרכב על ידה היה בגדר גניבה. עוד הם טוענים, שזכרון הדברים הופיע במלואו על הדף בעת שהנתבעת חתמה עליו. לבסוף הם טוענים, שרכבם היה אכן שווה יותר מרכבה, והפער היה גדול מהתמורה המוסכמת (6,000 ₪).

בתה של הנתבעת טוענת, מאידך, ואף זאת בקליפת אגוז, שמדובר היה בעסקת רכישה פשוטה, תמורת סך של 25,000 ₪, אלא, שמאחר שלא היה ברשותה הסכום, מסרה את רכבה לתובעים כבטחון, ונטלה אותה מהם בגרירה מאחר שניתקו עמה קשר לאחר שקיבלו את מלוא כספם. עוד היא טוענת, מפי אמה, כי זכרון הדברים זויף, כאמור לעיל. ולבסוף היא טוענת, שלאור מצבו באותה עת, היה רכב התובעים שווה פחות מרכבה, ועל כן אין שחר להיות העסקה עסקת חליפין, שאז היתה היא זכאית להפרש, ולא להפך.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים (באמצעות בא-כוחם) סך כולל של 27,000 ש"ח.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק 1702868149 לגביית הסכום הפסוק, כאמור לעיל.