ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות נתניה
|
62213-02-16
14/08/2016
|
בפני השופט:
אלי ברנד
|
| - נגד - |
תובע:
יניב דניאל
|
נתבעת:
לוח פוקוס ישראל בע"מ
|
| פסק דין |
בפני תביעת התובע לפיצוי בסך 27,000 ₪ בגין 27 דברי פרסומת אשר קיבל מן הנתבעת לכתובת הדוא"ל שלו בין 30.7.15 ו-18.2.16, בתדירות של אחת לשבוע בקירוב, כאשר לטענתו לא אישר לה מעולם לעשות בה שימוש לצורך משלוח דברי פרסומת, ועל פי הפיצוי המקסימלי הקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב – 1982 (להלן: "החוק").
תוכן ההודעות שקיבל התובע היה קישור לעלון בתחום מכירת כלי רכב שמפיצה הנתבעת, הן לרשימת תפוצה באמצעים מקוונים והן בעותקים מודפסים המחולקים בתחנות דלק.
הנתבעת מצידה טענה כי קבלה אישור מן התובע לשלוח לכתובת הדוא"ל שלו דברי פרסומת ביום 2.4.15 וכי עד מועד משלוח ההודעה האחרונה לא קבלה ממנו כל בקשת הסרה מרשימת התפוצה שלה, הגם שבגוף ההודעות היו – הן קישור להסרה והן מספר טלפון אליו ניתן להתקשר ולבקש הסרה.
לטענת הנתבעת התובע אף לחץ על חלק מן הקישורים בהודעות ששגרה אליו ועיין בעלון אולם רק לאחר משלוח ההודעה ה-27 התקשר לפתע אל מספר הטלפון המופיע בהודעות ששלחה, מספר פעמים ביום אחד בדרישה להסרה ולקבלת פיצוי, ובסמוך לאחר מכן – ביום 23.2.16 – שיגר מכתב התראה ודרישת פיצוי מאת באת כוחו, וכי מיד עם פנייתו הראשונה הסירה אותו מרשימת התפוצה.
סעיף 30א(י)(5) לחוק קובע חזקה כי משלוח דברי פרסומת כאמור מהווה הפרה של החוק אלא אם הוכיח המפרסם אחרת, ולפיכך נטל הראיה מוטל על הנתבעת.
להוכחת טענותיה הגישה הנתבעת תדפיסים מאתר החברה הנותנת לה את שירותי הדיוור האלקטרוני ומאתר האינטרנט שלה הכוללים את פרטי הדוא"ל של התובע וכן טבלה הכוללת את מועדי שיגור דברי הפרסום אל התובע ואת מועדי פתיחת העלונים על ידו.
כעולה מרשימה זו החל מיום 24.2.16 ועד יום 28.3.16 נפתח מספר לא מבוטל של עלונים על ידי התובע.
התובע טען מנגד כי אין בכל הראיות שהגישה הנתבעת כל ראיה המעידה על קבלת הסכמתו וכל שהציגה היו רשימות תפוצה הכוללות את פרטי הדוא"ל שלו, זאת לאחר שעמדו לרשותה מספר חודשים לאיתור ראיות רלוונטיות והדבר לא עלה בידה.
התובע מוסיף וטוען כי העובדה שדבר הפרסומת הראשון נשלח אליו רק כ-4 חודשים לאחר המועד בו נטען כי נתן את הסכמתו למשלוח דברי הפרסומת עומד אף הוא בניגוד לגרסת הנתבעת וכי רשימת המשלוח והפתיחה של ההודעות שצרפה הנתבעת הינה טבלת EXCEL נעדרת אימות ואמינות ונטולת רלוונטיות או משקל ראייתי למחלוקת דכאן.
צודק התובע בכך שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הצליחה לשכנע כי אכן יש בידיה ראיות לכך שנתן הסכמתו למשלוח דברי הפרסומת לכתובת הדוא"ל שלו.
עתה לענין גובה הפיצוי לו זכאי התובע בשל האמור.
סעיף 30א(י)(1) לחוק קובע פיצוי מקסימלי של 1,000 ₪ לכל דבר פרסום, כאשר הפסיקה – אותה ציטט התובע בכתבי בית הדין שהגיש – קובעת כי סכום זה הינו נקודת המוצא נוכח מטרתו של החוק כדבר חקיקה "מחנך שוק".
יחד עם זאת, סעיף 30א(י)(3) לחוק מצביע על שיקולים שונים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק את גובה הפיצוי, כאשר הנזק שנגרם למקבל הפיצוי אינו אחד מהם.
על מנת להציג את מלוא השיקולים ששקלתי לצורך פסיקת הפיצוי אפרוס יריעה עובדתית מעט יותר רחבה הנוגעת להליך זה.
במהלך הדיון, כשהתייחס התובע לשאלה מדוע לא ביקש הסרה מרשימת התפוצה כבר לאחר משלוח ההודעות הראשונות והמתין עד לאחר קבלת 27 הודעות, טען כי אינו לוחץ על קישורים שאין הוא מכיר, כי לא היה לו מספר הטלפון של הנתבעת לשם הסרה וכן כי לא חלה עליו החובה לעשות זאת על פי הדין.
התובע צרף לכתב התביעה תדפיסים של כל דברי הפרסומת אשר נשלחו אליו, עליהם הסתמך גם בטענתו כי לא היה לו מספר הטלפון של הנתבעת לצורך הסרה בטוחה של פרטיו מרשימת התפוצה, מאחר שבתדפיסים שהגיש לא מופיע אמצעי הסרה כלשהו.
דא עקא, במהלך הדיון הציג נציג הנתבעת לבית המשפט, מעל גבי מכשיר טלפון נייד את ההודעות בשלמותן כשהן כוללות קישור להסרה ומספר טלפון בתחתיתן – כאשר התובע אישר כי כך נראו ההודעות השלמות שקיבל.