בפניי תביעה כספית על סך 7,000 ₪, בגין טענה להפרת הוראות סעיף 30(א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982.
לפי כתב התביעה, הנתבעים ניהלו קמפיין פרסומי, ובמסגרתו שיגרו דברי פרסומת באופן מסחרי, באמצעות מסרונים לטלפון הנייד של התובע.
הנתבע 2, כך נטען, הוא מבעליה ומנהליה של הנתבעת 1.
בין החודשים מרץ לאוגוסט 2015, שיגרה הנתבעת אל התובע 7 דברי פרסומת, בניגוד לחוק.
הנתבעת הגישה כתב הגנה מפורט, בו טענה באריכות רבה על כך שהתביעה היא שימוש לרעה בהליכי משפט, ויש לדחותה על הסף. נטען, כי מאחורי התביעה עומדת חברת "ספאם אוף טכנולוגיות", אשר עושה שימוש בתובע (תאגיד אינו יכול להופיע בבית משפט לתביעות קטנות), ובאמצעותו היא תובעת את הנתבעת.
לגופו של עניין, נטען כי כתב התביעה רצוף הטעיות, חצאי אמיתות וסילוף מכוון של העובדות. אין כל עילה כנגד הנתבע 2, בהיותו נושא משרה, ובעל מניות בחברה. אין בידי התובע ראיות ממשיות, על כך שההודעות אותן קיבל, נשלחו על ידי הנתבעת. כמו כן, הוא יכל להסיר עצמו בנקל מלקבל מסרונים למכשירו הנייד, אך בחר שלא לעשות כן, ובכך פעל בחוסר תום לב.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות, ובראיות עליהם הם נסמכים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
הנתבעים מעלים מספר טענות, הן ביחס למיהותו של התובע האמיתי העומד מאחורי התביעה, היריבות בין הנתבע 2 לתובע, וטענות לגופו של עניין. להלן, אתייחס לטענות אלה כסדרן.
מיהות התובע – כאמור, נטען כי הגוף האמיתי העומד מאחורי התביעה הינה חברת "ספאם אוף טכנולוגיות בע"מ". בעניין זה, מסתמכים הנתבעים על טענות שנשמעו מפי הבעלים של חברת "ספאם אוף" בת"ק 23441-08-15, שם התברר כי מי שעמד מאחורי התביעה, ומעוניין בסיכויי התביעה, הוא מר אופיר זיבצנר, הבעלים של חברת "ספאם אוף".
התובע אישר בהגינותו לשאלת בית המשפט, כי הוא נעזר בחברת "ספאם אוף" לניסוח התביעה, והם השתתפו איתו בתשלום האגרה. אך יחד עם זאת, מי שחתום על התביעה, ומי שיזם אותה והגיש אותה, ומי שהוא "קורבן" לפרסומים בניגוד לחוק, זה הוא. לכן, אינני סבור כי יש מקום לדחות את התביעה, בשל טענה זו.
יריבות בין התובע לנתבע 2 – בעניין זה נטען על ידי התובע, כי הנתבע 2 נושא באחריות, בשל היותו בעליה ומנהליה של הנתבעת. מהוראות סעיף 30א (ח) לחוק התקשורת (בזק ושירותים) התשמ"ב 1982, עולה כי המחוקק ביקש להטיל חבות אישית רחבה על מנהל התאגיד או נושא משרה בו. נראה כי אחריות זו נובעת מתכלית החוק והערכים המוגנים החוסים תחתיו, ומכל מקום עובדה היא כי בתביעה הייצוגית שהוגשה כנגד הנתבעת ובעל משרה בה בבית המשפט המחוזי בת"א (ת"צ 479666-07-15 (מחוזי מרכז) אלסנר נ' אגש ייעוץ פיננסי בע"מ ואח') הוטלה על האחרון אחריות אישית ואף במסגרת הסכמה (ראו פסק הדין ומסמך הפניה וההצעה להצטרף להסדר הפשרה במסגרת תובענה ייצוגית שהציג נציג הנתבעת בדיון). לפיכך, בהגישו את התביעה כנגד נושא משרה (הנתבע 2) היה לתובע על מה שיסמוך.
טענות ההגנה לגופן - טוענת הנתבעת, כי אין ראייה ממשית לכך שההודעות, אותן קיבל התובע לטענתו, נשלחו על ידי הנתבעת. כמו כן, נטען, כי עמדה לתובע אפשרות להסיר עצמו מלקבל מסרונים אלו למכשירו הנייד, והעובדה שלא עשה כן, הינה חסרת תום לב ומשמיטה את הבסיס מתחת לתביעתו.
אשר לקיומו של קשר בין המסרונים שקיבל התובע לבין הנתבעת – המסרונים שקיבל התובע, היו בין החודשים מרץ 2015 ועד לאוגוסט 2015. לפי תוכנם, בנק ישראל הפחית את הריבית, ועל כן נקרתה "הזדמנות פז", לפי הפרסום, להקטין ולחסוך בהחזרי המשכנתא (מסרונים ממרץ ואפריל 2015). מסרונים מאוחרים יותר דיברו על הטבה חד פעמית לחיסכון בהחזרי משכנתא (מסרונים מחודש מאי ויולי 2015).
אין מחלוקת כי מסרונים אלו, זהים בתוכנם למסרונים נשוא ת"ק 20936-08-15 (בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב), שם נדונה תביעה דומה כנגד הנתבעים ואחד בשם מר צבי גולדפינגר.
מעיון בפרוטוקול ובנספחיו שהוגשו לבית המשפט על ידי התובע, עולה כי מדובר במסרונים זהים, אשר נשלחו לאותם תובעים, על ידי חברה אחרת, שהינה, למעשה, פלטפורמה טכנולוגית שיווקית, אשר לה אין קשר לתכנים, והיא מפיצה את התכנים לרשומות תפוצה הכוללים חשבונות מיילים, ו/או טלפונים ניידים באמצעות מסרונים.
כאמור, הנתבעת כופרת בכל קשר וזיקה למסרונים שבתביעה שבפניי, וטוענת כי התובע לא הוכיח כל קשר אליה.
לאחר שבחנתי את העניין, סבורני כי הצדק עם התובע, וכי עלה בידיו להוכיח, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט האזרחי, כי מדובר במסרונים ששוגרו אליו באמצעות הנתבעת.
מדובר בחברה שעוסקת בייעוץ פיננסי בתחום המשכנתאות והמסרונים "מדברים" על הטבות מסוג זה (ראו גם: ת"צ 47966-07-15 הנ"ל).