הראל נ' גרסי

מבוא

התובע והנתבע הקימו שותפות רשומה והיו בעלי חלקים שווים בה. במסגרת השותפות הקימו יחד עסק, ולצורך פעילותו של העסק, שכרו יחד נכס.

בשלב מסוים החליטו הצדדים לפרק את השותפות ביניהם והחליטו לקיים ביניהם הליך התמחרות, על מנת שיוכרע מי מהם רוכש את חלקו של האחר בשותפות (להלן: "הליך ההתמחרות").

לאחר השלמת הליך ההתמחרות נקבע כי הנתבע ירכוש את חלקו של התובע בשותפות בעבור תמורה בסך 456,000 ₪ כולל מע"מ. בין הצדדים נחתם הסכם, והשלמת הליך המכירה עוגנה בפרוטוקול השלמה (להלן: "ההסכם").

גדר המחלוקת:

המחלוקת שלפניי, עניינה בשאלה, האם זכאי התובע לקבל לידיו מחצית מסכום פיקדון כספי, בסך של 15,110 ₪, אשר נמסר לחברה שהשכירה את הנכס לשותפות (להלן – "בעלת הנכס" / "המשכירה") לשם פעילות העסק?

לטענת התובע, הפיקדון שניתן הינו בגדר ערבות שניתנה לבעלת הנכס במסגרת הסכם שכירות. לעניין זה, מפנה התובע לסעיף 2.3.4 להסכם, לפיו מחויב הקונה (הנתבע) לשחררו, בתוך שבוע ממועד המכירה, מכל הערבויות שנתנו על ידו לשותפות וכן מכל מחויבות שלו כלפי צדדים שלישים ובכלל זה להסב על שמו של הקונה את הסכם השכירות ועל כן, יש להשיב לידו את סכום הערבות כפי ששייך לו ובשווי מחצית מהערבות הכוללת.

מנגד טוען הנתבע, כי אין מדובר בערבות כי אם בפיקדון כספי. לפיכך, ובהתאם לסעיף 2.23 להסכם מהווה חלק מהאחזקות הנמכרות, ועל כן מדובר בחלק מזכויותיו של השותפות אשר נקנו על ידו באופן מלא בהתאם להסכם ע"י הנתבע. לטענת הנתבע, הפיקדון נתן מתוך חשבון השותפות ומהווה חלק מנכסיה ועל כן עם קניית השותפות על ידו אין לתובע בה חלק.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ושמעתי העדויות מטעמם, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עמדת התובע, וכי לפיכך דינה של התביעה להתקבל. אבהיר טעמיי:

אין חולק, כי כחלק מהסכם השכירות של המושכר בו נוהלה פעילות העסק, נדרשו הצדדים להעביר למשכירה ערבות בנקאית, כבטוחה לקיום תנאי הסכם השכירות על סך 30,221 ₪. עוד אין חולק, כי מטעמי נוחות וחיסכון כלכלי, בחרו הצדדים להפקיד בידי המשכירה ערובה בדמות פיקדון כספי במזומן, וזאת חלף המצאת ערבות בנקאית. עובדה זו עולה מן העדויות שנשמעו לפניי: