שביט ואח' נ' פרץ

לפני תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 29.11.16.

לטענת התובעים, בעת שנהגה התובעת 2 בנתיב נסיעתה, ברח' חד סטרי, בשכונת מגורים, יצא לפתע רכב הנתבע מחנית ביתו בנסיעה לאחור ופגע בדופן ימין של רכבה.

מנגד, טען הנתבע והתובע שכנגד, כי בעודו יושב ברכבו, מחוץ לחנית ביתו, בצד ימין של הכביש, כאשר הרכב מונע אך במצב עצירה, ביצעה התובעת 2 עקיפה של רכב שחנה מצד שמאל והפריע לנסיעתה בנתיב ופגעה ברכבו.

שמעתי עדויות הנהגים ועדותו של שמאי רכב הנתבע, עיינתי בתמונות הנזקים, בחוות דעת השמאים וכן בתמונות הרכב בו התרחשה התאונה ונחה דעתי כי דינה של התביעה העיקרית להתקבל ברובה ואילו דינה של התביעה שכנגד להידחות. ואלו נימוקיי:

ראשית, התובעת 2 מסרה גרסה מלאה של אופן התרחשות התאונה, בעוד שהנתבע מסר כי כלל לא ראה כיצד התרחשה. לפיכך, הגרסה לפיה התובעת 2 ביצעה עקיפה של רכב שחנה בצד שמאל, לא יכולה להתקבל.

שנית, הנתבע בעדותו מאשר עובדות מסוימות בעדותה של התובעת 2 ובכך מחזקת את גרסתה. כך, מאשר הנתבע כי אכן, יצא מחנית בייתו, אך טען כי ברגע התאונה המתין מחוץ לחניה לרעייתו. כמו כן, הנתבע אישר בעדותו, לאחר שנשאל על כך, כי רכבו אכן היה בהטיה מסוימת אל עבר הכביש, ולא צמוד ומיושר לשפת המדרכה מצד ימין, כפי שטען מלכתחילה.

שלישית, הנתבע נמנע מלהביא לעדות את רעייתו. אמנם, אין חולק כי רעייתו של הנתבע לא נכחה ברגע התאונה, אולם יכולה הייתה בעדותו לאשר את טענתו כי המתין לה מחוץ לבית. מאחר וטענה זו של הנתבע הינה מרכזית ביותר בגרסתו, העובדה שלא הביא את רעייתו לעדות, נזקפת לחובתו.

רביעית, מיקומי הנזק ואופיים מתיישבים יותר עם גרסת התובעת 2 מאשר עם גרסת הנתבע. הנזק ברכב התובעת 2 הינו פגיעה מתמשכת, לאורך דופן ימין של הרכב, שתחילת בכנף קדמית ימנית. לו אכן ביצעה התובעת 2 עקיפה של רכב שחנה מצד שמאל וניסתה "להידחס" ברווח שבין רכב הנתבע לבין אותו רכב חונה, מצופה היה לראות פגיעה בחזית רכבה, שתחילתה במקדן קדמי בצד ימין. פגיעה בדופן, עולה יותר בקנה אחד עם גרסת התובעת 2. זאת ועוד, ניתן לראות שהנזק מתחיל כשריטה ומעמיק באזור שבין הדלתות. נזק זה מתיישב עם טענת התובעת כי רכב הנתבע היה בתנועה לאחור בהטיה שמאלה, וככל שהתקרב אל רכבה, הלך והעמיק שיעור הפגיעה, כך שנוצרה מעיכה בין שתי הדלתות.

די באמור, בכדי לקבוע כי במאזן ההסתברויות, ובשיעור הוכחה של 51%, עלה בידי התובעים להוכיח גרסתם על פני גרסת הנתבע. לפיכך, אני קובעת כי האחריות לתאונה הינה של הנתבע. יצוין, כי לא מצאתי לייחס לתובעת 2 שיעור כלשהו של רשלנות תורמת, שכן לא סברתי כי היה ביכולתה למנוע את התאונה, או לצמצם שיעור נזקיה.