בפניי תביעה קטנה לתשלום סך של 12,509 ₪, בגין נזקי רכוש, אשר נגרמו, על-פי הנטען, לרכב התובע, בעקבות תאונת דרכים מיום 11.7.13 (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה בשעה 16:00 או בסמוך לכך, ברחוב ברקוביץ בתל-אביב, מול המשכן לאומנויות הבמה. בתאונה היו מעורבים רכבו של התובע, בו נהג התובע, ורכב בו נהג עו"ד גיל שפירא (להלן, לפי העניין: "מר שפירא"; "עו"ד שפירא"). המחלוקת הקיימת בין הצדדים, הינה, בעיקרה, בשאלת האחריות לקרות התאונה.
נסיבות קרות התאונה
לטענת התובע, התאונה אירעה עת נסע ברכבו, המשמש כמונית, ברחוב ברקוביץ בתל-אביב. לפתע רכבו של מר שפירא, אשר עמד בחנייה במקום מוסדר, בצד ימין של הרחוב, פתח את דלת הנהג לכיוון נתיב הנסיעה, ופגע בדופן ימין של רכב התובע. וזו תמצית עדותו של התובע, בבית המשפט:
"נסעתי ברחוב ברקוביץ סמוך לבית המשפט לכיוון שאול המלך, לקראת סוף הרחוב לפני שהגעתי לרמזור הנהג פתח את דלת רכבו ופגע בדופן הימני של רכבי. הנזקים שלי בדופן, צילמתי. הוא חנה במקום מסודר. אני הייתי ראשון הוא פתח את הדלת בפתאומיות ופגע בי. אם הוא טוען שהדלת שלו הייתה פתוחה קודם, החזית הייתה צריכה להיפגע ולא הדופן. בוודאי שתיקנתי את הרכב, אני נהג מונית".
לטענת הנתבעת, רכבו של מר שפירא, חנה כדין במפרץ חניה. מר שפירא החל לצאת מהרכב, לאחר שבדק את נתיב הנסיעה, פתח את הדלת, הוציא את רגל שמאל החוצה, ולפתע הבחין ברכב התובע מגיח לעברו. לטענת הנתבעת, רק בדרך נס הצליח מר שפירא להכניס את רגלו פנימה, שאם לא כן היה נפגע מרכב התובע. הנתבעת טוענת, כי רכב התובע פגע בדלת קדמית-שמאלית ברכב מר שפירא, בשעה שדלת זו הייתה פתוחה, כל זאת בחוסר זהירות ומבלי לתת דעתו לרוחב הכביש ותוואי הכביש. וזו עיקר עדותו של עו"ד גיל שפירא, בבית המשפט:
"הגעתי ב- 11.7.13 עם עמיתתי לעבודה עו"ד שלזינגר לרחוב ברקוביץ והחניתי את הרכב במקום מוסדר במפרץ חניה בכחול לבן. ... עו"ד שלזינגר יצאה מהמכונית, היא יצאה מהצד שלה ואני מהצד שלי. ממש כשאני כבר עם רגל אחת בחוץ, ואני עומד להוציא רגל שנייה, אני שומע נהמה אדירה של מנוע.
ממש בשבריר שניה הספקתי לראות את המונית מתקרבת והספקתי פשוט לקפוץ פנימה לתוך הרכב ולנסות למשוך את הדלת כמה שאני יכול, מה שלא עלה בידי. הוא סבר שהוא הספיק לעבור במרווח שנוצר אבל הכנף נכנסה בדלת שלי".
עדותו של עו"ד שפירא, נתמכה בעדותה של עו"ד עירית שלזינגר (להלן: "עו"ד שלזינגר"), כדלקמן:
"אנחנו הגענו ביחד ממקום העבודה ליד וגיל עצר את האוטו ושנינו יצאנו יחד ממנו, פתחנו את הדלת, יצאנו. ממש ברגע שהיינו לפחות שלושת רבעי גוף מחוץ לרכב ממש הרגשתי את זה כי סוף הרגל שהייתה צריכה לצאת עוד הייתה בתוך האוטו ולכן הרגשתי את הרעד של הפגיעה של הרכב שהגיח ונתן לי את המכה הזאת ומהר הסתכלתי וראיתי שגיל נכנס חזרה כי אני הייתי בצד השני וזהו, אז יצא נהג המונית וצעק צעקות רמות. באמת באופן מאוד מהיר כזה".
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדות התובע ואת עדי הנתבעת, עוה"ד שפירא ושלזינגר, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה בתמונות של הנזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים, ובתמונות של מקום התאונה, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל בחלקה. לאחר עיון מעמיק במוקד הנזק ברכב התובע (ראו תמונות בצבע שצורפו לכתב התביעה), סביר בעיני יותר לקבוע, כי דלת רכבו של מר שפירא נפתחה במועד בו התקרב אליו רכב התובע. ניתן לראות בתמונות רכב התובע, כי הנזק ברכב התובע מתחיל בדופן צד ימין ולא בחזית הרכב. הדעת נותנת, כי אם דלת רכבו של מר שפירא הייתה פתוחה, לפני שרכב התובע חלף על פני רכב זה, ניתן היה להבחין בפגיעה גם בחזית רכב התובע. אציין, כי עדותה של עו"ד שלזינגר לא יכולה, לטעמי, לשפוך אור על אופן קרות התאונה. עו"ד שלזינגר לא ראתה, וגם לא יכלה לראות, אם דלת רכבו של עוה"ד שפירא נפתחה, כפי טענת התובע, או הייתה פתוחה, זה מכבר, עת חלף רכב התובע על פני רכבו של עו"ד שפירא. מעדותה של עו"ד שלזינגר עולה, כי היא יצאה מן הרכב במקביל ליציאת עו"ד שפירא. משכך, לא שוכנעתי כי עו"ד שלזינגר יכלה בזמן אמת לראות, אם דלת רכבו של עו"ד שפירא הייתה פתוחה, זה מכבר, עת חלף רכב התובע על פני הרכב, או שמא זו נפתחה בד בבד עם נסיעת רכב התובע. קבלת התרחיש העובדתי המתואר לעיל, באשר להתרחשות התאונה, איננו פותר את התובע מאחריות לה. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, אני מוצאת כי ראוי לחלק את האחריות לתאונה בשיעור שווה בין הנהגים המעורבים, כך שכל אחד מהם יישא ב- 50% מהאחריות לה. אשר לתובע: רכב הנע בכביש, חייב להיזהר ולצפות את האפשרות שדלתו של רכב חונה תיפתח ללא התראה מוקדמת. גם אם אניח, כי התובע נסע במהירות שאינה חורגת מהמותר ואף לא נסע בצמידות לרכבים החונים, אני קובעת, כי היה על התובע לשים לב לפתיחת דלת רכבו של עו"ד שפירא מבעוד מועד, להאט את מהירות נסיעתו ולהמתין ליציאת עו"ד שפירא מרכבו. אשר לעו"ד שפירא: תקנה 80 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כך: "לא יפתח אדם את דלתו של הרכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי זהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך." בענייננו, לא הוכח לי ולא שוכנעתי, כי עו"ד שפירא הסתכל במראה, טרם פתיחת דלת הנהג לכיוון נתיב הנסיעה, על מנת לוודא כי רכב לא מגיח מאחור. כמו כן, לא הוכח לי, כי כשמר שפירא פתח את דלת הנהג ברכבו, רכב התובע לא נסע בנתיב הנסיעה ו/או לא היה בטווח הראיה של מר שפירא.
על כן, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה, רובצת על התובע ועל עו"ד שפירא באופן שאחריות התובע הינה בשיעור של 50% ואחריות עו"ד שפירא הינה בשיעור של 50%.