בפני תביעה כספית במסגרתה עתר התובע סער סטון (להלן: "התובע") לחיוב הנתבעת, אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן": הנתבעת") בתשלום סך של – 5,000 ₪, שזה לטענתו סכום הפיצוי המגיע לו כדבריו על "הפגיעה הקשה" שחווה, לטענתו, משירות הנתבעת במהלך טיסה מפרנקפורט שבגרמניה לישראל (להלן: "הטיסה"), טיסה אליה הגיע חולה במחלה שהתגלתה כמלריה, מחלה ממנה סבל מספר ימים עוד לפני מועד הטיסה.
הנתבעת עתרה לדחיית תביעת התובע שהוגשה נגדה בציינה שפעלה כדין, במקצועיות ובאחריות כלפי התובע במהלך הטיסה, הכל בהתאם להסכם התובלה החל עליה והנוגע להטסת התובע.
בעדותו בבית המשפט ציין התובע הדברים הבאים:
" ביום 16.03.15 טסתי מפרנקפורט לישראל. אני רוצה לפרט את השתלשלות האירועים ולציין את הדברים הבאים: אני הגעתי לטיסה חולה, מבלי שהייתה לי אבחנה מראש, באיזו מחלה אני חולה. היה לי חום. כשהגעתי לדוכן של חברת אל על בפרנקפורט לקראת הטיסה שלי לישראל, מיד בדקתי בפני ראש צוות האבטחה את חום גופי וזה היה 39.2 מעלות. הסברתי על מצבי לראש צוות האבטחה. אמרתי לו שיש לי חום, סחרחורות, צמרמורות, שהייתי חלש והסברתי לו את כל תסמיני המחלה שאני מרגיש. ראש צוות האבטחה יצר קשר טלפוני באמצעות מכשיר הסלולר שלו עם אמא שלי, לאחר שאני נתתי לו את מספר הטלפון של אמא שלי, הוא שוחח איתה בטלפון ואמר לה שתבוא לקחת אותי לישראל, כי אני חולה. עליתי למטוס וישבתי במקום שלי לפי כרטיס הטיסה. פניתי לדיילת וביקשתי ממנה להחליף לי את מקום הישיבה במטוס למקום אחר, כי לא היה לי נוח במקום שהיה מצוין בכרטיס טיסה שלי והעבירו אותי למקום אחר, פנוי, במטוס, במקום אחר. זה היה במושב האחורי של המטוס. קודם, ישבתי ליד יציאת החירום ולא היה לי נוח. אני מוותר בטיעונים שלי על חוסר המקצועיות של הדיילת בזמן הטיסה. אני רוצה להגיד שבמהלך הטיסה נטלתי כדורי אקמול להורדת החום. ניסיתי להיטיב עם מצבי באמצעות המשקאות והמזון שהוגשו במטוס לכל הנוסעים. במהלך הטיסה, כיסיתי את ראשי למשך 15 שניות, אך בגלל שהרגשתי מחנק, הורדתי את הכיסוי. במהלך הטיסה הזעתי וכשניגשתי לשירותים, הרגשתי שאני עומד ליפול ונעזרתי בדפנות המטוס. במהלך הטיסה, שמעתי את הדיילת אומרת בקול ברור, שהיא מעוניינת בכוס יין וכל צוות הדיילים דאג להסתתר ולהימנע משרות הנוסעים ונוסעים נוספים הרגישו זאת. הדיילים לא הסתובבו ברחבי המטוס, אלא נשארו במקום המיועד לדיילים. זה מה שאני הבחנתי. אני רוצה להגיד, שהם כן חילקו משקאות ומזון – זה היה אחרי ההמראה, אך לאחר מכן, הדיילים כבר לא הסתובבו בתוך המטוס. כמו כן, במהלך הטיסה, גב' רומה לוי, אחראית צוות הטיסה במטוס, לא ניגשה אליי כלל. נאמר לי על ידי ראש צוות האבטחה בפרנקפורט, זה שדיבר עם אמא שלי ושלא עלה לטיסה, הציג בפניי את גב' רומה לוי, והוא הציג אותה בפניי כאמור ואמר לה שהיא תתן לי סיוע בעת הצורך. במהלך הטיסה לא פניתי לגב' רומה לוי בבקשת סיוע מיוחדת, כי רציתי להיטיב את מצבי באופן עצמאי. עם הנחיתה, התחלתי להקיא. אף אחד מצוות הדיילים, למרות שהיו בסמוך אליי, לא ניגשו אליי לשאול לשלומי ולמצבי ורק לאחר שצעקתי מספר רב של פעמים בקולי קולות, ביקשתי שקית לאיסוף הקיא, אז נתנו לי שקית. לפני זה, הקאתי במטוס עצמו, כי לא הביאו לי שקית. בשלב זה, ביקשתי שיעזרו לי ביציאה מן המטוס. צוות האוויר אמרו לי להמתין שכל הנוסעים ייצאו ובשלב זה חשתי ואני מתקן את עצמי ששמעתי את מורת רוחם של צוות האוויר שאני כרגע נזקק לסיוע. צוות האוויר, אחרי שהנוסעים ירדו מהמטוס, נתנו לי כיסא גלגלים, אני ישבתי על כיסא גלגלים והובילו אותי לקלנועית, כדי שאוכל לצאת באמצעות הקלנועית. רומה לוי, הדיילת האחראית, הצטרפה אליי לנסיעה בקלנועית והשמיעה בפני צוות האוויר שליווה אותנו כשאני בקלנועית והשתמשה במילים "לצערי, אני ממשיכה לבייביסיטר איתו". לאחר מכן, הגענו לביקורת הדרכונים וגב' רומה לוי לפתע הרגישה צורך לברר לשלומי, כלומר, היא פנתה אליי ושאלה לשלומי ואני דיברתי איתה וטענה שהיא הסתכלה עליי לאורך כל הטיסה וראתה שפניי היו מכוסים במהלך כל הטיסה. אני אומר שזה לא נכון. לאחר מכן, הגעתי לקבלת הכבודה. מאחר ואני פספסתי טיסה בפרנקפורט, הגיעה המזוודה שלי לארץ לפניי ואני ניגשתי לדלפק איתור המזוודות ושם הייתה המזוודה שלי. אני הייתי בכיסא הגלגלים וצוות הליווי של אל על נטל את המזוודה שלי ולקח אותי למפגש עם רופא בשדה התעופה, כי אני ביקשתי זאת. הרופא קבע שיש לי חום של 38.1 מעלות ולאחר שציינתי בפניו שאמי ממתינה לאסוף אותי, הוא המליץ שזה הדבר הטוב ביותר שאמי תאסוף אותי. הוסעתי בכיסא הגלגלים בליווי צוות האוויר והוכנסתי לרכבה של אמי ונסעתי עם אמי לכפר סבא. בהמשך, אושפזתי בבית חולים מאיר. אני מגישה את המסמכים מבית החולים – מוגשים ומסומנים ת/1 ו-ת/2. אני מגיש גם הצהרה של אמי – מוגשת ומסומנת ת/3".
עד מטעם הנתבעת, יוסי קורסיה, ציין בעדותו הדברים הבאים:
" אני חוזר על האמור בכתב ההגנה ומציין כדלקמן: הנחת היסוד של התובע שקיימת חובה למוביל האווירי להעניק שירותי השגחה וסיוע במהלך טיסתו. באל על, כמו בכל אחת מחברות התעופה בעולם, טיסת נוסע מותנית בכשרות רפואית. המטרה כאן היא להגן גם על שלומו של הנוסע וגם על שלומם של שאר הנוסעים שיש לנו אחריות כלפיהם. מפנה לסעיף 7.5 לחוק התובלה האווירית. קיימת חובת דיווח על חולי 48 שעות טרם מועד הטיסה. הסיבה לפרק הזמן הזה, היא על מנת לקבל את המסמכים הרפואיים ולעשות התייעצות הנדרשת בקשר להסעת אותו אדם ובהתאם למחלתו. התובע הדגיש שהיה לו ביטוח רפואי, כך שלכל היותר, יכול היה להפעיל את הביטוח שלו ולהגיע עם רופא, גם אם פרק הזמן היה מצומצם. יחידת הביטחון של אל על לא מורכבת מעובדי אל על, אלא מדובר משירות הביטחון של מדינת ישראל שתפקידם לבצע בידוק ביטחוני בלבד והם לא מתעסקים בשום פרמטר של בידוק מצב רפואי של אדם המעוניין לטוס. יתרה מזאת, אין להם את מספר הטלפון של מנהלת השירות בטיסה ואין להם שום מגע עם אף פונקציה של צוות האוויר ולכן, טענת התובע בדבר אותו איש עלום בשם עמוס, קצין ביטחון, אינה עומדת במבחן הסבירות ואנו תמהים מדוע בצ'ק אין, כאשר התובע הציג את כרטיס הטיסה שלו לעובד אל על וכן בכניסה למטוס, התובע לא אמר דבר וחצי דבר בדבר מחלתו וזאת גם על פי עדותו היום בבית המשפט".
עדה מטעם הנתבעת, ניצה רם הלוי, ציינה בעדותה הדברים הבאים:
" אני מנהלת שירות בטיסה באל על. ביום 16.03.15 הייתי בתפקיד בטיסת אל על מפרנקפורט לישראל. מתוקף תפקידי, אני אחראית על כל מה שקורה במטוס, הן על בטיחות ועל שירותי הנוסעים ולשמירה על נוהלי החברה בהתאם להתרחשות במטוס. באשר למקרה הנוכחי, אז אני רוצה לציין, שבשלב כלשהו לאחר ההמראה בטיסה, בשורה האחרונה של המטוס היו מקומות פנויים לרווחת צוות הטיסה בלבד. מהסיבה שהיו לי עוד מקומות פנויים בחלק הפנימי הקדמי של המטוס, הצוות בחלק האחורי של המטוס דיווח לי שאחד הנוסעים עבר ממקומו על פי כרטיס הטיסה שלו והתיישב בחלק האחורי של המטוס, במקומות שהיו פנויים לרווחת הצוות. נשאלתי, אם לבקש מהנוסע לחזור למקומו ואמרתי שלא, מכיוון שיש לנו מקומות פנויים אחרים במטוס. לאורך הטיסה, ראיתי את הנוסע יושב בכיסא במושב אחורי במטוס עם שמיכה על הראש. שאלתי את הצוות שלי האם הוא שתה והאם הוא אכל ואחת הדיילות אמרה לי שהוא שתה רק שתייה קלה והוא לא רוצה לא שתייה חמה ולא אוכל, כי אני ביקשתי שהיא תבדוק מה קורה איתו, מאחר וראיתי את השמיכה על ראשו. הדיילת אמרה לי, שהוא ביקש רק שתייה קלה והוא לא רוצה לא לאכול ולא לשתות. ממש בשלבי הנחיתה, כשכולנו ישבנו במקומות שלנו חגורים, מתקשרת הדיילת מהחלק האחורי של המטוס ומדווחת לי שהנוסע הזה מהשורה האחרונה מקיא ונראה רע מאוד. שאלתי אותה אם נתנו לו שקית הקאה או קולה או משהו אחר, כי זה משהו שאנו עושים במיידי וכן שתשאל אותו אם הוא רוצה פרמדיק או כיסא גלגלים כי אנו היינו בשלבי נחיתה והיא חזרה אליי וציינה שהיא פנתה אליו והוא לא רוצה שום דבר. בכל זאת החלטתי לאחר שהיא אמרה לי שהוא ממשיך להקיא ונראה רע מאוד, להתקשר לתא הטייס ושיזמינו עבורו כיסא גלגלים ובאגי שזה כלי רכב ממונע כדי שנוכל לעזור לנוסע וכך עשיתי. לאחר הנחיתה כל הנוסעים ירדו וראיתי עוד נוסע בודד הולך לקראתי ורק אחריו ראיתי את התובע הולך עם שמיכה על הראש. חיכו לו עם כיסא הגלגלים ליד פתח המטוס והוא הוזמן על ידי הצוות שטיפל בזה ולקחו אותו עם כיסא גלגלים למדרגות כדי להגיע לבאגי. אני החלטתי להצטרף לבאגי, כי ראיתי שהנוסע נראה רע מאוד והוא היה ממש על סף עילפון. בבאגי אני ישבתי. אני לא זוכרת אם מלפנים או מאחור. בביקורת הדרכונים שאלתי את התובע לשמו כי אני צריכה לדווח על כל דבר שקורה במטוס מתוקף תפקידי ואחריותי. הנוסע סירב לתת לי את שמו. אני התעקשתי והוא אמר לי ששמו סער סטון וגם אמר לי "ואני רוצה את שמך" ואני מיד נתתי את כרטיס הביקור שלי. יצאתי מאולם המכס והדיילות השיגו אותי במעלה המדרגות וסיפרו לי רק את השתלשלות העניינים שאיזה נוסע ניגש אליו אחרי הנחיתה והם שאלו אם אפשר לעזור לו, אבל הוא לא אמר דבר והלך אחרי שהתלחש על התובע. אני מצאתי לנכון לדווח על כל ההתנהלות הזו ודו"ח הטיסה שלי הועבר עוד באותו הלילה לגורמים האחראיים עם ציון מחלתו של התובע, כלומר, על זה שהוא היה נראה לי רע מאוד ועל הטיפול שביצענו. שאלתי את התובע, אם מישהו בא לקחת אותו והוא אמר שאמא שלו באה לאסוף אותי. גם וידאתי עם נהג הבאגי שהוא ילווה למסוע המזוודות".
עדה מטעם הנתבעת, מרים פינגל, ציינה בעדותה הדברים הבאים:
" אני דיילת באיתור כבודה בשדה התעופה בן גוריון. אני עובדת אל על. ביום 16.03.15 מה שאני רוצה לומר הוא שאני הייתי בדלפק של איתור הכבודה בשדה התעופה ובאותו הזמן ניגשו לדלפק יחד עם התובע שהיה בכיסא גלגלים אנשים מחולייה מיוחדת, כלומר, אלו הם אנשים עובדי אל על שמסייעים ומלווים נוסעים שנמצאים במצוקה בגלל סיבה רפואית כלשהו או אפילו סיבה אחרת, כולל מבוגרים. הם הגיעו אלינו לדלפק והוא ישב על כיסא גלגלים וחיפש את הכבודה שלו. הוא טען שהכבודה הגיעה לפניו, כלומר לפני הטיסה לפרנקפורט, דבר שלא קורה בד"כ מטעמי ביטחון והוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב. אני הצעתי לו כוס מים ואמרתי לו שעדיף לו לצאת החוצה וילוו אותו יחד עם טופס מכס ואנו כבר נשלח לו את הכבודה הביתה ברגע שנאתר את המזוודה. בסופו של דבר, הם ניגשו איתו למסוע של הטיסה שהגיעה מפרנקפורט יחד איתו ומצאו את המזוודה והוא לקח אותה. הם ליוו אותו כשהוא יושב בכיסא הגלגלים ביציאה משדה התעופה ואמו חיכתה לו שם ורק לאחר שהוא נכנס לרכב עם אמא שלו, אז הם עזבו. הם ליוו אותו עד הסוף".
עיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם.
מחומר הראיות עולה ברורות, וכך אני קובעת, כי ביום 16.6.15 טס התובע מפרנקפורט שבגרמניה לישראל בחברה הנתבעת, אשר סיפקה לו שירות הולם וראוי תוך התחשבות מלאה במצב הרפואי בו היה נתון התובע, ושבו בחר התובע לטוס בחברה הנתבעת.
כפי שטען התובע, הרי שמחלת המלריה שבה חלה פרצה ונתגלתה אצלו כיומיים לפני מועד הטיסה בנתבעת וכדבריו: "המחלה פרצה כבר ב- 13.3. מסעי חזרה ארצה החל ב 15.3, לאחר יומיים של קדיחה מחום של 39.6 מעלות, החמרה במחלה, והגעה לידי הקאות, סחרחורות, בטן קשה, דפיקות לב מואצות וקשי נשימה בשל התנפחות בלוטות התריס, וכל זאת לאור העובדה כי הנני מתנהל תחת חום גבוה במיוחד, הנובע ממחלת המלריה" (ע"מ 1 שורה 5 כתב הגנה).
במצב המתואר הנ"ל, ובניגוד לחוזה התובלה סעיף 7.4.2 שמציין "קודם עלייתך למטוס לצורך טיסה, עליך להיות משוכנע באופן סביר כי אתה מתאים לטוס מבחינה רפואית" ובניגוד לסעיף 7.5 שמציין "אנשים עם מחלה או אנשים אחרים הדורשים סיוע מיוחד, כפופה להסכם מוקדם איתנו", לפיהם לא פעל התובע, עלה התובע לטיסת הנתבעת ביום 16.6.15 , ומשכך התובע לא פעל בהתאם להוראות חוזה התובלה.
במהלך עליית התובע למטוס, דיילת הנתבעת הראתה לו בחביבות ובנימוס היכן יש מקום פנוי לשני התיקים שהיו בידו, וכך גם הראתה לו את מושבו. התובע, מבלי שקיבל רשות לכך, שינה את מקום מושבו ועבר למקום המיועד לשימוש צוות האוויר ואף שכך עשה התובע על דעתו בלבד - צוות האוויר קיבל זאת בהבנה ומבלי שיחייב את התובע לשוב למקומו.