ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות צפת
|
42809-01-14
21/10/2014
|
בפני השופטת:
רבקה איזנברג
|
| - נגד - |
תובע:
אלי מלול (אסיר)
|
נתבעים:
1. מדינת ישראל: שירות בתי הסוהר
2. כלא צלמון
|
| פסק דין |
1.לפני תביעה כספית לפיצוי התובע בגין אבדן ציוד במהלך מעצרו בכלא צלמון. לטענת התובע, הועבר למיון וקליטה במעבר וכשהוסע לדיון בביה"מ בנצרת ביקש לקחת עימו את ציודו האישי ,אולם בקשתו סורבה. התובע טען כי לאחר הדיון ,כששוחרר למעצר בית (ראה פרוטוקול הדיון שצירף),חזר לכלא צלמון כדי לקחת את הציוד,אולם הציוד לא נמצא ונאמר לו כי נגנב. לטענת התובע,המדובר בציוד יקר ערך-מתנות אשר שלחה לו ביתו מארה"ב ואימו העבירה לו לתחנת המשטרה בצפת. התובע פירט את הציוד: פרטי ביגוד, נעליים וסיגריות, העריך את שוויו ואף תבע פיצוי בגין עגמת נפש, סה"כ תבע התובע סך של 12,000 ₪.
2.בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות שכן התובע לא הוכיח כי הציוד הנטען היה ברשותו ולא הציג קבלה לרכישתו וכיוב'. עוד הוסיפה הנתבעת כי מבדיקה שבוצעה במחשבי שב"ס עלה כי התובע לא קיבל ציוד כלשהוא בהיותו עציר וכי אם היה נמסר לתובע ציוד, היה עליו לחתום על קבלתו.
3.בתאריך 21.10.14,העיד בפני התובע. מטעם הנתבעת העיד מפקד אגף בכלא שטה (להלן:"עפיף"). כמו כן ולאור פניית ביה"מ ,העיד נציג יחידת נחשון אשר שהה באולם ביה"מ במהלך הדיון.
דיון
4.לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים וטענותיהם, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה בחלקה: עד הנתבעת-עפיף, כלל לא הכיר את המקרה ולא ידע להעיד ביחס לטענות התובע על שהתרחש במהלך העברתו לדיון בביה"מ. בחקירתו של עפיף הסתבר כי אף הנוהל אותו תיאר בעדותו אינו רלוונטי שכן אף שהעיד כי כשעצור ימים יוצא לדיון, הוא יוצא עם הציוד שלו, לא ידע להתייחס לשאלה בדבר התנהלות יחידת נחשון במעבר והשיב:
"צריך להזמין מפקד מעבר, אני לא יודע לגבי המעבר עצמו. אני יודע שיש מחסן שמאחסנים. יש אגף עצורים בנפרד ואגף מעבר בנפרד בצלמון, אני לא יודע לגבי אגף המעבר".
משבחרה הנתבעת שלא להעיד כל עד המכיר את פרטי העברתו של התובע לאותו דיון ואף לא מצאה לנכון להעיד לכל הפחות עד שיתמוך בטענה כאילו נעשה יפוש במחשבי שב"ס ולא אותר כאילו התובע קיבל ציוד, הרי אין בפני בעניין זה אלא את עדותו של התובע. בהעדר עדות מטעם הנתבעת הרי שעדות התובע, על כי היה עימו ציוד שהועבר לו ע"י אימו, לא נסתרה. אציין כי גם ע"פ עדות נציג נחשון שכאמור התבקש להעיד לאחר שנכח באולם:"לגבי מה שהתובע אמר,הוא יודע איפה הוא השאיר את הציוד, הציוד לא נמסר לנחשון, הוא השאיר את הציוד בחדר ההמתנה במעבר".
לאור האמור אני מקבלת את טענת התובע בעניין הציוד שהותיר אצל הנתבעת בעת הסעתו לביה"מ ואי השבתו של ציוד זה אליו.
5.בהתאם לסעיף 2 לחוק הנזקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב, מעמד המדינה בתביעות רשלנות הינו כדין כל מזיק.
לאור האמור, הנטל להוכיח כי לא התרשלה כתוצאה מאי מציאתו של הציוד, מוטל על הנתבעת. לעניין זה, ראה סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על פיו יש להעביר נטל ההוכחה לנתבעת שכן אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה, מאשר עם המסקנה כי נקטה זהירות סבירה.
גם ע"פ חוק השומרים תשכ"ז, הרי הנתבעת הייתה בגדר שומרת הציוד – ראה הגדרת "שמירת נכס" בסעיף 1 לחוק זה – "החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". גם אם תאמר הנתבעת כי הינה בגדר שומרת חינם, הרי ע"פ סעיף 2 (א) לחוק זה, שומר חינם אחראי לאבדן הנכס, או לנזקו, אם נגרמו ברשלנותו. ברור כי אם הציוד נעלם בשלב שהיה מופקד בידי הנתבעת, הרי המדובר ברשלנותה לפקח ולשמור עליו, לרבות רישומים אשר יתעדו את מקום החזקתו וגורלו של אותו ציוד. ראה בעניין זה ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין פ"ד ל(1) 716.
היכולת להוכיח את מקום הימצאות הציוד ומה עלה בגורלו, נמצאת בידי הנתבעת. משהנתבעת לא העידה כל עד אשר יסתור את עדות התובע בדבר הימצאות הציוד ואבדנו בעת שהוחזק אצל הנתבעת, דין התביעה להתקבל.