ת"ק 41867-04-13 ביבלה נ' אפפלבוים סלומון ואח'

בפני תביעה קטנה לתשלום סך של 7,000 ₪ בגין נזקי רכוש, אשר נגרמו, על פי הנטען, לרכב התובע, בעקבות תאונת דרכים מיום 14.1.13 (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה בשעה 14:00, ברחוב הירדן בבני ברק, והיו מעורבים בה, רכבו של התובע, שהיה נהוג בידי התובע (להלן: "רכב התובע") ורכב של הנתבע 1, בו נהג הנתבע 1 (להלן: "רכב הנתבע 1"). בפתח הדברים אציין כי המחלוקת בין הצדדים הינה הן בשאלת האחריות לקרות התאונה והן בשאלת גובה הנזק.

כיצד התרחשה התאונה?

התובע טוען, כי החנה את מכוניתו בצד הימני של הכביש ברחוב הירדן בבני ברק. מדובר במקום חניה מוסדר מתחת לבניין משרדים גדול. לטענת התובע, התאונה אירעה כאשר דלת שמאל של הרכב הייתה פתוחה, והוא היה תוך כדי יציאה מהרכב. באותה עת, עבר רכב הנתבע 1 בכביש ופגע בדלת רכב התובע, עם מראת רכבו. בנדון זה העיד התובע בבית המשפט, כך:

"יש לי שם משרד למעלה. חניתי שם. הייתי במצב של לצאת מהרכב, הדלת הייתה פתוחה, פחות או יותר, סובבתי את הראש לקחת נייר כדי לצאת אתו. באותה שנייה שסובבתי את הראש, הרגל כבר הייתה חצי בחוץ, פגשתי אותם לידי עם מכה. התפרצתי ואני מבקש סליחה כי מיהרתי. הם גם מאוד מיהרו. לדעתי, הם דיברו ביניהם, לא שמו לב, גם אם הדלת הייתה פתוחה לחלוטין יש מספיק רווח לנסוע בלי לפגוע, בפרט שאני עומד קדימה והם מאחוריי, אפשר בקלות לראותי ואת הדלת פתוחה".

לטענת הנתבע 1, התאונה התרחשה כאשר רכבו נסע נסיעה איטית וזהירה ברחוב הירדן בבני ברק, כשלפתע, וללא הודעה מוקדמת, פתח התובע את דלת רכבו ופגע בצדו הימני של רכב הנתבע 1.

הנתבע 1 העיד בבית המשפט כך:

"לפני שנה בבני ברק פניתי שמאלה מרחוב השומר לרחוב הירדן, זה רחוב צר מאוד, מכוניות חונות בשמאל, לא היה מישהו לפניי, התובע היה בצד ימין, קצת בזווית, קצת שמאלה מהמדרכה, כך הוא לא יכול להסתכל במראה שלו שהוא מגיע, הוא פגע בי, הוא היה באמצע שיחה בטלפון. אם הדלת הייתה פתוחה, אז המכה בדלת שלו לא הייתה צריכה להיות כך. והפגיעה ברכבי הייתה אמורה להיות מקדימה, לא בצד".

דיון והכרעה:

דין התביעה להתקבל בחלקה, ואנמק. לאחר שנדרשתי לכלל הראיות, לרבות לעדויות ולטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי גרסת התובע באשר לאופן קרות התאונה עדיפה בעיני על פני גרסתם של הנתבעים. מסתבר ומתקבל בעיניי יותר לקבוע, כי דלת רכבו של התובע כבר הייתה פתוחה (אף אם במעט), בטרם חלף רכב הנתבע 1 על פניו. עדותו של התובע בנקודה זו הייתה נחרצת, חד משמעית ועקבית, ומצאתי אותה מהימנה. התובע טען, כבר בהודעה על מקרה ביטוח, אשר נמסרה לחברת הביטוח של התובע, בסמוך לאחר התאונה, כי דלת רכבו הייתה פתוחה והוא היה תוך כדי יציאה מהרכב, כאשר רכב הנתבע 1 פגע בו. התובע חזר על גרסה זו בכתב התביעה ואף בעדותו בבית המשפט. גרסה זו של התובע, לפיה דלת רכבו הייתה פתוחה במעט, בעת מעבר רכב הנתבע 1 בכביש, מתיישבת עם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים (פגיעה בצד שמאל ברכב התובע ופגיעה בצד ימין ברכב הנתבע 1). מקובל עלי הסברו של התובע, כי כאשר דלת רכבו הייתה כבר פתוחה במקצת, יתכן בהחלט כי הפגיעה ברכב הנתבע 1 יכולה להיות בצד, ולאו דווקא בקדמת הרכב.

תרחיש עובדתי זה, מחייב לקבוע כי ראוי לחלק את האחריות לתאונה בשיעור שווה בין הנהגים המעורבים, כך שכל אחד מהם יישא ב-50% מהאחריות לה.

אשר לתובע: לא ניתן להתעלם מהעובדה לפיה השארת דלת הנהג ברכב פתוחה במקצת לכיוון הכביש, מהווה הפרעה לתנועה המטילה חובת זהירות על מבצעה. וכך קבע המחוקק בתקנה 80 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961: "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". יתר על כן, עיון בתמונה מוצג נ/1, מעלה כי התובע חנה את רכבו שלא בסמוך למדרכה, אלא במרחק של כמטר ממנה. בעשותו כן, יצר התובע סיכון בלתי סביר לעוברי הדרך.