בפניי תביעה קטנה על סך 33,800 ₪ שהגיש מר אוראל דוגה (התובע) נגד תחנת הראל של משטרת ישראל במבשרת ציון (הנתבעת).
התובע טוען, כי נעצר ע"י הנתבעת והוחזק שלא כדין בתחנת המשטרה במשך זמן רב בניגוד לחוק, וכמו כן הוא טוען, כי ציוד אישי שהועבר לו, ובכלל זאת, פרטי לבוש והנעלה, הלך לאיבוד, והדבר אירע בשל רשלנות הנתבעת. הנתבעת מכחישה את התיאור הנ"ל וטוענת, כי פעלה כשורה בנסיבות העניין.
במסגרת הדיון שהתקיים בפניי שמעתי את התובע ואת אביו, מר דודי דוגה, מחד, ואת השוטר, רס"מ דני חזן מאידך.
העובדות כפי שעולות מכתבי הטענות, העדויות והמסמכים שהוצגו לי
בליל ה-11.9.2014, יום ה', בסביבות השעה 23:00, נסע התובע ביחד עם שניים נוספים ברכבו, כשהוא נוהג ברכב באיזור מבשרת ציון. הרכב נעצר לביקורת במחסום משטרתי, והתפתח דין ודברים בין התובע וחבריו לבין השוטרים במחסום. כמו-כן עלה חשד של השוטרים, כי נוסעי הרכב השליכו שקית מהרכב, שלאחר חיפוש התברר, כי היא מכילה תכשיטים. בעקבות האירוע הנ"ל, התובע וחבריו נחשדו בעבירות רכוש ובעבירות כלפי השוטרים ועל-כן, סמוך לשעה 01:00 לפנות בוקר, יום ו', 12.9.2014, עוכבו ונלקחו לתחנת המשטרה (דו"ח פעולה שצורף כנספח א' לכתב ההגנה). בתחנת המשטרה, נחקרו התובע וחבריו, כאשר חקירת התובע התקיימה בין השעות 02:13 ל-02:29 לפנות בוקר (הודעת התובע במשטרה שצורפה כנספח ד' לכתב ההגנה). לאחר החקירה, בשעה 03:00, החליט הקצין הממונה לעצור את התובע וחבריו (דו"ח קצין ממונה שצורף כנספח ג' לכתב ההגנה).
אין מחלוקת, כי מרגע ההחלטה על מעצרם של התובע וחבריו ע"י הקצין הממונה בתחנה בליל ה-12.9.2014, בשעה 03:00 לפנות בוקר לערך, ועד להבאתם לבית משפט השלום בירושלים בשעה 08:00 בבוקר, נותרו התובע וחבריו בתחנת המשטרה כשהם עצורים, אזוקים וישובים בפינה בתחנת המשטרה, מבלי שפונו לבית המעצר כנדרש. השוטר חזן אישר בחקירתו, כי הוראות החוק אכן מחייבות להביא את העצורים לבית המעצר ולתת להם תנאים מינימאליים (פרו' עמ' 3, ש' 27-28), וכי במקרה זה, כפי שקורה גם ב-10% מהמקרים, לא בוצעה העברת העצורים לשירות בתי הסוהר (שב"ס), בשל השעה המאוחרת או היעדר מקום (שם, ש' 23-26).
התובע טוען, כי לא קיבל אוכל ומשקה, ולא התאפשר לו לישון בתקופה זו. הנתבעת טוענת, באמצעות השוטר חזן, כי התובע וחבריו קיבלו שתייה וכריכים, כפי שמקבלים השוטרים במשמרתם.
אין מחלוקת, כי למרות שהתובע וחברו הובאו לבית המשפט בשעת בוקר מוקדמת, הדיון בעניינם החל רק בשעה 12:50, וכי בשל העיכוב האמור, חייב בית המשפט (כב' השופט מינטקביץ') את מדינת ישראל (המבקשת בהליך המעצר) בהוצאות בסך 3,000 ₪. במהלך הדיון העלו התובע וחברו את תנאי החזקתם בתחנת המשטרה במקום בבית המעצר, ובית המשפט נתן דעתו לכך וקבע כך: "נתתי דעתי לטענות בדבר אי העברת המשיבים לבית המעצר. לא ראיתי כי בשלב דיוני זה יש בכך כדי לגבור על עילת המעצר וצורכי החקירה. אוסיף על כך את העובדה, כי המעצר היה אחר חצות והדבר יכול להסביר התקלה". בסופו של דבר נקבע ע"י שופט המעצרים, כי בשל קיומו של חשד סביר, יש להאריך את מעצר התובע וחברו עד ליום א' (פרוטוקול הדיון בתיק המעצר מ"י 31838-09-14, צורף כנספח ה' לכתב ההגנה). יצוין במאמר מוסגר, כי על החלטה לחייב את המדינה בהוצאות בגין מחדלה בניהול הדיון, הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר, בהסכמת הצדדים, ביטל את החיוב האמור (ע"א 8536-11-14, 8442-11-14, מיום 27.1.2016 – המסמך הוגש לי בעת הדיון).
בתום הדיון, בשעת צהריים מאוחרת של יום שישי, הוחזרו התובע וחברו לתחנת המשטרה, ונותרו בה עצורים עד שעות הערב המאוחרת, דהיינו, גם לאחר כניסת השבת. הנתבעת טוענת, כי התובע לא הועבר לבית המעצר בירושלים מיד עם סיום הדיון ונותר בתחנה, הואיל ושב"ס הודיע, כי לא ניתן לשכנו בבית המעצר "מגרש הרוסים" בהיותו "מסוכסך" עם גורם באותו בית מעצר (הוגש לי מסמך התומך בעובדה זו). בשל כך ובשל כניסת השבת המתקרבת (שעת כניסת השבת באותו ערב הייתה 18:14, על-פי אתר המשרד לשירותי דת – http://dat.gov.il) נעשה מאמץ למצוא מקום כליאה חלופי, בית מעצר "ניצן" ,אליו נלקח בסופו דבר התובע, רק לאחר כניסת השבת.
אין מחלוקת, כי כל העת שמאז שובו של התובע מבית המשפט ועד להעברתו ל"ניצן", שהה התובע בתחנה כשהוא אזוק. השוטר חזן העיד כך: "הם [התובע וחברו] ישבו על כסאות בחדר סיור אזוקים בידיים וברגליים בהנחייה של מפקד התחנה. ביקשו לאכול, אישרתי שיביאו אוכל מבחוץ. נדמה לי האבא הכניס אוכל. הורדתי אזיקים" (פרו', עמ' 3-4, ש' 31 – 1). אביו של התובע אישר בעדותו, כי נתבקש ע"י התחנה להביא למשיב אוכל וציוד אישי, ועשה כן, והדבר היה אחרי כניסת השבת, דבר שהיה כרוך מבחינתו, כאדם דתי, בחילול שבת (פרו', עמ' 3, ש' 5-6).
