בפניי תביעה כספית נזיקית על סך 14,560 ₪.
לפי כתב התביעה, התובעים, בני זוג, החליטו לנפוש בבודפשט ולצורך כך רכשו מהנתבעת כרטיסי טיסה לטיסה מנמל תעופה בן גוריון, לנמל תעופה בודפשט.
ביום 1.3.17 רכשו התובעים את כרטיסי הטיסה, וביום המחרת אישרו אצל הנתבעת את הטיסה.
מספר ימים לפני הטיסה הודיעה הנתבעת לתובעים, כי טיסת החזור לישראל הוקדמה מהשעה 16:00 לשעה 13:30.
לקראת תום החופשה בבודפשט, פנו התובעים ובדקו באתר האינטרנט של רשות שדות התעופה אם חל שינוי במועד טיסתם שאמורה הייתה לצאת בשעות הבוקר, ביום 31.3.17, אך לא הבחינו בכל שינוי.
התובעים תכננו את היום האחרון של הטיול שלהם כך שיוכלו להקדים ולהיות בשדה בשעה 09:30, בבודפשט, ולמעשה כ-4 שעות לפני שעת העלייה למטוס, אך הופתעו לגלות, בשדה, כי הטיסה הוקדמה בעשרים דקות.
כאשר הגיעו אל שלב העליה למטוס, הוסעו יחד עם הנוסעים האחרים אל המטוס, כאשר לטענתם נסיעה של 5 דקות נמשכה למעלה מחצי שעה. חמור מכך, רכב הנסיעה נעצר במהלך הנסיעה, ומנעו מהנוסעים לצאת מהרכב. לבסוף, כאשר הגיעו הטסים למטוס, הם המתינו שם כ-3 שעות עד לשעה 15:30, ונאמר להם כי הדבר הוא בשל תרגיל שנעשה בנתב"ג.
לאחר ההמתנה הארוכה, הם התבקשו לרדת מהמטוס, ליטול את כבודתם, ולהמתין לטיסה אחרת חדשה.
לאחר המתנה ממושכת, הודיעה להם הנתבעת כי טיסתם תתקיים בחצות, דהיינו עיכוב של למעלה מ-10 שעות, ויש באפשרותם לשהות בבית מלון סמוך. התובעים וויתרו על השהייה במלון, נמסר להם שובר לרכישת מזון, אך לטענתם, אין במזון שנרכש כדי להשביע את רעבונם של התובעים, אשר המתינו במשך יום שלם, מ-09:30 בבוקר ועד לחצות בלילה.
בסופו של דבר, התובעים עלו על הטיסה החדשה בחצות, ובילו את החופשה בבודפשט.
הנתבעת כופרת באחריותה. היא טוענת כי התובעים אכן הזמינו ביום 3.3.17 חבילת נופש לבודפשט, הכוללת טיסות צ'ארטר שלה, חדר זוגי בבית מלון והעברות משדה התעופה לבית המלון. הם שילמו 408 דולר לאדם (כ-1,400 ₪ לאדם). בסמוך להמראה, התגלה חפץ חשוד באחת המזוודות ולכן המטוס עוכב לצורך בדיקה. בדיקת החפץ החשוד ארכה כ-45 דקות, אך במקביל נסגר שדה התעופה נתב"ג לכמה שעות, מסיבה אחרת – עבודות תחזוקה על המסלולים, דבר שהוסיף וגרם לעיכוב נוסף בשעת ההמראה.
לאור העיכוב, ובשים לב למשכו הצפוי, ושעת ההמראה המתוכננת, הוחלט להוריד את כל הנוסעים מהמטוס תוך מתן כלל השירותים, כקבוע בחוק.
הנתבעת פעלה מול חברת התעופה, על מנת לגרום לתיקון התקלה במהירות האפשרית, תוך ניסיון למצוא פתרונות חלופיים, ווידוא כי כלל הנוסעים מקבלים את כלל השירותים הנדרשים עד להמראה המחודשת.
ברובד המשפטי, טוענת הנתבעת כי עומדת לה הגנת הוראותיו של סעיף 6 (ה) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) התשע"ב 2012 – נסיבות של כוח עליון, ובמקרה כזה, היא פטורה מפיצוי נוסעיה.
עוד מפנה הנתבעת ל"אמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר" שנחתמה במונטריאול ביום 28.5.99 ואושרה בישראל ביום 20.3.11. על בסיס דברים אלה נטען, כי האמנה קובעת כי במקרה שהמוביל נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את האיחור, או במקרה בו נקיטת האמצעים למניעת האיחור הייתה בלתי אפשרית, אין למוביל האווירי האחריות בגין הנזק שנגרם עקב האיחור בתובלה אווירית (סעיף 19 לאמנה).
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושמעתי את עדויותיהם בפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.
אין מחלוקת על כך שעל אף תאריך ההמראה המתוכנן, חל עיכוב של כ-10 שעות בהמראה. התובעים תיארו בפני בית המשפט כיצד הוסעו למטוס, עוכבו על המסלול, ולאחר מכן עוכבו שעות נוספות כשהם בתוככי המטוס, עד אשר הוחלט להורידם מהמטוס ולהחזירם לנמל, על מנת להחליף את הטיסה.