קרווסר ואח' נ' כנפי משק תור בע"מ

לפני תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בגין נזק שנגרמו לתובעים בגין אי קבלת הכבודה ששלחו.

מכתב התביעה עולה כי התובעים טוענים כי במהלך חודש יוני 2016 רכשו התובעים מהנתבעת, באמצעות אתר האינטרנט שלה, חבילת נופש משפחתית לכפר נופש ברומניה וזאת בין התאריכים 17.8.16-24.8.16.

לטענת התובעים מדובר בחבילת נופש עבור התובעים ועבור שני ילדיהם הקטנים. חבילת הנופש כללה בין היתר 4 כרטיסי טיסה מנמל התעופה בן גוריון לשדה התעופה באורדיה שברומניה ובחזרה וזאת בחברת התעופה " BLUE AIR".

בתאריך 17.8.16 הגיעו התובעים ביחד עם ילדיהם הקטנים לנמל התעופה. בטרם עלו על הטיסה, במהלך ביצוע צ'ק אין לטיסה וקבלת כרטיס עליה למטוס בדלפק של חברת התעופה, מסרו התובעים 4 כבודות (מזוודות). עם נחיתתם של התובעים ברומניה, נדהמו לגלות כי מזוודה אחת מתוך 4 מזוודות שנמסרו כאמור לנציגי חברת התעופה, לא הגיעה ליעדה. לטענת התובעים מדובר במזוודה גדולה ועיקרית של התובעים ובני משפחתם שבה ארזו התובעים את כל הציוד של ילדיהם בקטנים שכלל בין היתר: אוכל, תוספי מזון לילד, מלתחות בגדי חורף, מלתחת בגדי קיץ, לבנים, גרביים, 5 זוגות נעליים לכל ילד, משחקים, מגבונים, טיטולים, קרם, משחות, מברשות שיניים ושיער וכיוצא בזה. בנוסף לכך טוענים התובעים שהציוד שבתוך הכבודה כלל בגדים וציוד של התובעים עצמם.

התובעים טוענים בכתב התביעה כי מילאו טופס אובדן הכבודה וכי במהלך החופשה ניסו בכל דרך אפשרית לאתר את הכבודה, בין היתר על ידי משלוח הודעות מייל לחברת התעופה וניסיונות רבים ליצור קשר טלפוני עם נציגי חברת התעופה אולם מאמצים אלה לא נשאו פרי. נוכח האמור, טוענים התובעים נאלצו לרכוש לעצמם ולילדיהם ציוד בסיסי והכרחי חדש לשהייתם בחופשה.

לטענת התובעים ביום 24.8.16 חזרו לישראל. לאחר נחיתתם קיבלו את המזוודה האבודה ושם הסתבר להם, כי המזוודה נותרה בישראל וכלל לא הוטסה ליעדה.

התובעים טוענים כי על הנתבעת מוטלת האחריות המלאה לפצות את התובעים בגין כל הנזקים שנגרמו להם ולילדיהם הקטנים בעקבות אובדן הכבודה ואי הטסתה ליעד הנסיעה וזאת לטענתם על פי חוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 והאמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, מונטריאול, 28.5.1999 אשר אושררה הן בישראל והן ברומניה. התובע מפנה לפסיקה רלבנטית ת"ק (פ"ת) 13208-03-16 מרגריטה מלאיב נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ אשר ניתן ביום 25.10.16. נוכח האמור, טוענים התובעים כי יש לפצות אותם בגין הנזקים שנגרמו להם בסכום של 9,000 ₪ וכן פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין רכישת ציוד להם ולילדיהם.

הנתבעת הגישה כתב הגנה. מכתב ההגנה עולה כי הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף וכי הנתבעת הינה סוכנות נסיעות ובנוסף לכך היא הנציגה בארץ של המוביל האווירי לעניין מסירת כתבי בי-דין בלבד וזאת בהתאם לתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, יש לדחות על הסף את התביעה וזאת נוכח היעדר יריבות כלפי הנתבעת וכי האחריות אם בכלל רובצת לפתחה של חברת התעופה BLUE AIR.

בדיון שהתקיים בפני טענו הצדדים את טענותיהם .

נציג הנתבעת שהתייצב לדיון טען כי על התובע לתבוע את חברת התעופה ולא את הנתבעת.

המקרה הנוכחי מצריך התייחסות הן לשאלת האחריות של הנתבעת, סוכנות הנסיעות, כלפי התובעים.

הנתבעת הינה סוכנות נסיעות. בפסיקה נקבע כי מעמדה המשפטי של סוכנות נסיעות משתנה בהתאם לנסיבות המקרה והעסקה ובית המשפט הכיר בכך שמוטלות על סוכנות הנסיעות חובות כלפי הלקוח.

יחד עם זאת, על פי חוק התובלה האווירית התש"מ-1980, שהחיל בישראל את אמנת ורשה משנת 1929 (להלן: "האמנה"), ואת הפרוטוקול המתקן שלה משנת 1955, המוביל נושא באחריות לנזק עקב איחור בטיסה. וכך קובע סעיף 19 לאמנה:

"המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או מטען".

לאור האמור ועל מנת שלא לחסום את דרכו של התובע לתבוע את בעל הדין הראוי, אני קובעת דיון המשך במעמד נציג חברת BLUE AIR" כתב התביעה יתוקן ותוסף הנתבעת חברת התעופה BLUE AIR כנתבעת ראויה ויומצא לה כתב התביעה וכן המצאה כדין על פי הפרטים של הנתבעת כנציגת הנתבעת לקבלת כתבי בי דין.

בשלב זה אינני מוחקת את התביעה כנגד הנתבעת חברת הנסיעות.

אני קובעת דיון ליום 18.2.18 שעה 09:30.