בפני תביעה ותביעה שכנגד, אשר עניינן תשלום נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת 1 (גב' שירלי ברודי) ולרכב הנתבעת 2 (גב' אלפיה דאלי), בעקבות תאונת דרכים מיום 24.2.13 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בשעה 16:00 או בסמוך לכך, ברחוב הגולן 128 בתל-אביב. בתאונה היו מעורבים רכבה של התובעת 1, שהיה נהוג בידי בנה, התובע 2 (להלן גם: "הנהג"), ורכבה של הנתבעת 2, בו נהגה הנתבעת 2 (להלן גם: "הגב' דאלי"). בין הצדדים ניטשה מחלוקת, הן באשר לנסיבות קרות התאונה והן באשר לגובה הנזק. לשם הנוחות, יכונו בעלי הדין לאורך פסק הדין, בהתאם למעמדם בתיק העיקרי, אף כשההתייחסות תהא גם לתביעה שכנגד. בפתח הדברים אציין, כי לתאונה לא היו עדי ראיה.
כיצד אירעה התאונה?
התובע 2 טוען, כי ביום 24.2.13, החל בביצוע כניסה לחניה, במקביל למדרכה, בסמיכות לבית מגוריו ברחוב הגולן 128 בתל-אביב. התובע נכנס ברוורס למקום החניה, עם החלק האחורי של הרכב. לאחר שהבחין כי הרכב לא נכנס לחניה בצורה טובה, התובע ניסה ליישר את הרכב על ידי סיבוב ההגה לצד שמאל, לכיוון הכביש. או-אז, הגיע רכב הנתבעת 2 ופגע ברכב התובעת 1 בחלקו השמאלי קדמי. לטענת התובע 2, הגב' דאלי, שוחחה בטלפון נייד בזמן התאונה. התובע 2 מציין, כי לא הבחין בדיבורית המותקנת ברכב הגב' דאלי. התובע 2 מוסיף ומציין, כי כאשר הבחין ברכב הנתבעת 2, הוא עצר, ורכב הנתבעת 2 המשיך בנסיעה, תוך כדי שפשוף רכב התובעת 1. וזו תמצית עדותו של התובע 2, בבית המשפט:
"... זה היה ממש מול הבית שלי, החניתי את המכונית, נכנסתי ברוורס, הצד השמאלי-הקדמי של מכוניתי בלט לכיוון הכביש, התכוונתי לתקן את החניה ואיך שאני מסובב את ההגה שמאלה ומסתכל במראה היא פשוט חלפה לידי והאוטו שלה השתפשף על האוטו שלי. יצאתי החוצה, הייתי מאוד מבוהל, זו הייתה התאונה הראשונה שלי. שמתי לב שהיא הייתה בטלפון, חיפשתי אצלה דיבורית ולא הבחנתי בה. היא אמרה לי "אני מצטערת, זה אשמתי, הכל בסדר". לפני שהספקתי לצלם משהו היא הזיזה את המכונית שלה אז לא יכולתי לצלם. אני גם הזזתי את המכונית שלי כי כמובן בלטתי על הכביש. ... היה רוורס, אני הייתי סטטי בחניה. גם אם הייתי באמצע הכביש אני מאמין שהאשמה היא עדיין שלה. ... מדובר ברחוב חד סטרי עם אפשרות לחנות מצד ימין".
לטענת הגב' דאלי, התאונה אירעה עת יצא רכב התובעת 1 מחניה, תוך שהינו נוסע במהירות גבוהה, ופגע ברכבה לאורך צד ימין. וזו עיקר עדותה של הגב' דאלי בבית המשפט:
"... אני חיפשתי חניה, הרכב שלו לא בלט בכביש כי אם אני רואה אותו בולט בכביש ואני מבינה שהוא רוצה לצאת, אני עומדת ומחכה שיצא כי אני מחפשת חניה. הוא יצא ופגע בי כמו שראינו באזור הזה. הוא היה נורא מבוהל. ברור העמדתי את הרכב בצד כי אחרינו צפרו לנו מכוניות שרצו לעבור. הנחנו את הרכב בצד, הוא היה נורא מבוהל, יצאתי אליו. אני בשום שלב לא אמרתי שאני אשמה, לאף אחד מהתובעים. אני כן הרגעתי אותו במחשבה שאם מחר הבן שלי עושה תאונה ומישהו נכנס בו, שיירגע. ... הוא יצא בפתאומיות ונכנס בי. ... לשאלת בית המשפט, אני לא דיברתי בטלפון. אפשר גם להוכיח את זה ולהוציא פירוט שיחות. ... הפגיעה אצלי היא בדלת הימנית. אין לי בקדימה שום דבר".
דיון ומסקנות
לאחר ששמעתי את עדויות התובע 2 והגב' דאלי, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה בתמונות של הנזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים, ובתמונות של מקום התאונה, אני קובעת, כי דין התביעה העיקרית ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקן. להלן נימוקיי. אין מחלוקת בין הצדדים, כי רחוב הגולן בתל-אביב, בו אירעה התאונה, הינו רחוב חד סטרי, עם אפשרות לחניה בצד ימין, במקביל למדרכה. אין גם מחלוקת, כי נוכח חניית רכבים בצד ימין של הכביש, מדובר בנתיב נסיעה יחיד צר. הצדדים חלוקים באשר לאופן קרות התאונה, בהינתן מקום התאונה. בעוד התובע 2 טוען, כי בעת ביצוע חניה ברוורס, רכב הגב' דאלי נסע קדימה, בלא לשמור מרחק מהרכב בו נהג, הגב' דאלי טוענת, כי התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת 1 יצא מחניה בפתאומיות ותוך כדי כך פגע ברכבה. לאחר שבחנתי את הראיות, כפי שהובאו בפני - אני מקבלת את גרסת התובע 2, אשר הייתה משכנעת והגיונית יותר, ומעדיפה אותה על פני זו של הנתבעים. גרסת התובע 2 מתיישבת עם מוקדי הנזקים ברכבים המעורבים ואופיים. ניתן לראות בתמונות הרכבים, כי הפגיעה ברכב הנתבעת 2 הינה פגיעה נקודתית מסוג מעיכה בדלת ימין ולאחריה ישנו נזק מסוג שפשוף לאורך כנף ימין. מוקדי הנזק ואופיים תומכים יותר בגרסת התובע 2, לפיה: "נכנסתי ברוורס, הצד השמאלי-הקדמי של מכוניתי בלט לכיוון הכביש, התכוונתי לתקן את החניה ואיך שאני מסובב את ההגה שמאלה ומסתכל במראה היא פשוט חלפה לידי והאוטו שלה השתפשף על האוטו שלי".
אימוץ הגרסה העובדתית של התובע 2, באשר לנסיבות אירוע התאונה, מחייב לקבוע, כי גם לתובע 2 יש אחריות משנית לקרות התאונה. תקנה 71 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), קובעת לאמור:
"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן –
(1)שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה".
מעדותו של התובע 2 בפני עולה, כי לא בחן היטב את נתיב הנסיעה בעת שניסה לתקן את החנייה שביצע, למרות שהיה לו שדה ראיה רחב ותנאי ראות טובים.