ת"ק 30717-01-14 בבורין ואח' נ' נתיבים 91 א.ל.מ.ש. בע"מ ואח'

1. רכב התובע נפגע בעקבות תאונה בה היתה מעורבת משאית הנתבע 3 (להלן: הנתבע).

לטענת התובעת, נסעה ברכב במקביל למשאית - אליה היה מחובר נגרר שנמצא בסיבוב ובזווית מעט שמאלה מהמשאית עצמה – וכאשר היתה במקביל לחלקה הקדמי של המשאית, החלה המשאית בנסיעה לפנים, ורכבה נפגע מהנגרר.

2. לטענת הנתבע, המשאית היתה בעמידה מוחלטת תוך כדי תידלוק, כאשר התובעת ניסתה לעבור בינה לבין גדר בטון, כשהיא נדחפת במרווח הצר, וכך גרמה לפגיעה של רכבה, בלא שהמשאית או הנגרר הוזזו ממקומם.

3. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, אני מעדיפה את גרסת התובעת, וזאת בשל אלה:

ראשית, אופי הנזק ברכב התובע הינו בעיקרו מעיכה משמעותית מעל הגלגל הקדמי ימני, באזור הכנף שסמוך לקצה הדלת הקדמית. המעיכה נראית בתמונות הנזק ת/1, כמוגבלת יחסית מבחינת היקפה וללא שריטות או שפשופים משמעותיים ועמוקים לפניה או לאחריה.

נזק כזה של מעיכה סביר יותר שנגרם בשל התקדמות המשאית והנגרר, מאשר במהלך הידחפות התובעת למרווח כזה או אחר בין המשאית לבין הקיר. אציין, כי הפנס הקדמי ברכב אמנם ניזוק בתאונה, אולם תמונות הנזק אינן מראות שריטה של ממש, שיכולה להתיישב עם גרסת הנתבע כי התובעת היא זו שפגעה בנגרר.

שנית, המראה ברכב התובע התקפלה במהלך התאונה כלפי חוץ, כך שהזכוכית פונה החוצה. התקפלות בכיוון זה אפשרית רק אם המשאית היתה בנסיעה מהירה יותר בהשוואה למהירות הרכב ואינה יכולה להיות פועל יוצא של נסיעת רכב התובע ושפשוף עם המשאית או הנגרר, בעת שהמשאית בעמידה מוחלטת – אז היתה המראה צריכה להתקפל כלפי פנים.

לעניין זה, אמינה עלי עדות התובעת כי התמונות שהוגשו על ידה צולמו בסמוך מאוד לאחר התאונה, בעת שיצאה לראשונה מהרכב, ובלא שנגעה קודם לכן במראה.

שלישית, קשה לקבל את גרסת הנתבע לפיה בחר להעמיד את המשאית לצורך תדלוק באופן שחוסם כמעט לחלוטין את הדרך לרכבים אחרים, או כדבריו "כדי להיכנס למקום הזה צריך להיות אלופה". חזקה על הנתבע שראה, הבחין או שמע ברכב המתקרב, ואם סבר שעליו לכוון את הנהגת על מנת שתוכל לעבור בביטחה היה עושה כן. העובדה שהדבר לא נעשה תואמת לדברי התובעת כי הנתבע היה במשאית ולא מחוצה לה, ועל כן לא שם לב לרכב המתקרב ואף התחיל בנסיעה – אפשר איטית – תוך כדי פגיעה ברכב התובע.

4.לאור האמור, אני קובעת כי התובעת נסעה בצד משאית הנתבע, כאשר האחרון החל בנסיעה ללא שהבחין בתובעת ובלא שנתן לה להשלים ולחלוף על פניו, תוך פגיעה ברכב התובע.

בנסיבות אלה, האחריות לתאונה מוטלת כולה על הנתבע, ואין מקום להטיל על התובעת אשם תורם לאירוע או לתוצאותיו.

5.לעניין הנזקים:

התובעים הוכיחו נזק ישיר בגין עלות תיקון הרכב ושכר השמאי בסך 7,025 ₪.

אינני מקבלת את העתירה לפיצוי בגין נזק לא ממוני כדוגמת טרחה או עוגמת נפש. בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק זה. בקביעת הוצאות המשפט של התובע להלן, נשקלו טענותיו לעניין עוגמת הנפש.

6.סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד, לפצות את התובע 1 (בעל הרכב), בנזקים שנגרמו לו בגין התאונה לה אחראי הנתבע 3.

לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט, התייצבות התובעים לדיון, הטרחה בניהול הליך משפטי, שערוך סכום הנזק למועד מתן פסק הדין, ומכלול נסיבות העניין, אני מעמידה סכום כולל לתשלום לערכים להיום על סך של 7,800 ₪.

הפיצוי ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.